ביה"ד נגד ביהמ"ש - על גב האישה

בשנת 2008 שוב נדרש בית הדין הרבני הגדול לנושא, והפעם קבע גם הוא לראשונה, כי ניתן לבטל את הגט (המונח ההלכתי הרשמי הוא "גט מוטעה") אם האישה הפרה את תנאי הסכם הגירושין. בראש ההרכב ישב הרב הראשי ונשיא בית הדין, הרב שלמה עמאר, והפעם הצטרף גם הרב דייכובסקי לדעת הרוב (אם כי מאוחר יותר יאמר, שהדבר נעשה כדי להשיג הסכמה בין חברי ההרכב). זוהי נקודת המפנה, אומר רדזינר, בפסיקתו של בית הדין הגדול.

לא ניכנס כאן לכל פרטי המקרים שסוקר רדזינר. הוא גם מקדיש עמודים רבים לדיון הלכתי מעמיק בנימוקיו של בית הדין ומוצא, כי מדובר בדעת מיעוט בין הפוסקים. האם הדיינים לא יודעים זאת? מן הסתם כן, אבל יש להם שיקולים אחרים לגמרי: מאבק הסמכויות מול בתי המשפט למשפחה.

סמכויותיהם של בתי הדין בנושאים הנלווים לגירושין הלכו והתכרסמו לאורך השנים, אומר רדזינר, ומה שנותר מהן - פתוח לשינויים באמצעות פנייה לבית המשפט. לאור זאת, כפי שאומר בית הדין הרבני הגדול במפורש, נוצרת בעיה של "גט מוטעה": אם הבעל חשב שסיים את הסיפור במתן הגט ובהסכם הגירושין, ובדיעבד מתברר שהאישה פותחת חזית נוספת.

"הדיינים הפוסקים גט מוטעה מבינים היטב את קוצר ידו של בג"ץ", מסביר רדזינר. "בג"ץ התערב התערבות רחבה ביותר בשאלות הנוגעות לסמכויותיהם של בתי הדין וצמצם אותן מאוד במשך השנים, אולם מסיבות ברורות ומובנות, עד לאחרונה ממש נמנע בג"ץ מלהתערב בשאלות הנוגעות לכשרות הגט.

"ממילא ניסיון של בית הדין להשיב לעצמו סמכויות באמצעות איום על כשרות הגט הוא ניסיון שלכאורה יגרום לבג"ץ בעיה קשה, גם אם מדובר במקרה שבו יש בישראל הלכה משפטית פשוטה וותיקה, דוגמת זו הקובעת כי הילדים אינם כפופים להסכם הגירושין של הוריהם וכי אימם יכולה להגיש בשמם תביעה לבית המשפט".

את הנשים זה כמובן לא מעניין, וגם לא צריך לעניין. מה עוד, שיש פתרון הלכתי קל ופשוט, עליו כבר הצביע הרב דייכובסקי: "נער הייתי וגם זקנתי. זכורני, כי מסדרי הגיטין בימים עברו נהגו בכל סידור גט טרם המסירה לומר לצדדים כדלהלן: 'הגט שביניכם הוא סופי ואינו ניתן לביטול בכל דרך שהיא'. בכל מקרה, ראוי לרענן את הדברים מחדש, בכדי למנוע תקלות".

הרב דייכובסקי הוא כעת מנהל בתי הדין הרבניים, ואולי יוכל לקדם את הפתרון הזה. ברור שחלק מהדיינים לא יתלהבו ממנו, בלשון המעטה, שהרי כך יינטל מהם אותו נשק רב-עוצמה במאבק מול בתי המשפט. אך אין ספק שהצדק מחייב שכך ייעשה.

אלא שבשנת 2002 קבע לראשונה בית הדין הרבני בתל אביב, כי פנייתה של האישה לבית המשפט לצורך הגדלת המזונות לילדיה, גורמת לכך שהגט מתבטל בדיעבד. זה היה פסק הדין, אומר רדזינר, בו הופיעו לראשונה הנימוקים ההלכתיים עליהם יחזרו בתי הדין בשנים הבאות. בית הדין הרבני הגדול דחה עמדה זו, אך הציע לצדדים להסכים לסידור גט נוסף לחומרא - תוך שהוא מדגיש, כי בהיעדר הסכמה כזו, הגט הראשון תופס לכל דבר ועניין.

שנת המפנה הייתה 2006, בה נתן אותו הרכב של בית הדין בתל אביב לא פחות מארבעה פסקי דין בהם ביטל בדיעבד גיטין. במקרה הראשון הגיבו בזעם הדיינים שסידרו את הגט ואמרו, כי הבעל הבהיר לפני נתינתו שהגט נעשה ללא כל תנאי. בא בית הדין האזורי ואמר: לא הוצאנו לעז על הגט; רק קבענו שהתנהגות האישה מטילה ספק בכשרותו.

למקרה זה הייתה חומרה מיוחדת, שכן האישה הספיקה להינשא ולהוליד לפחות ילד אחד, שברור שהיה מוכרז כממזר אילו הייתה החלטתו של בית הדין שרירה וקיימת. וכך, במקום לפעול להקטנת מספר הממזרים, בא בית הדין ויוצר אחד כזה במו ידיו. בית הדין הרבני הגדול קיבל את ערעורה של האישה, אך בדעת הרוב צוין שהדבר נעשה רק משום שכבר יש ילד. את קו ההחמרה בפסק דין זה מייחס רדזינר לרב אברהם שרמן - הלא הוא הדיין שפסל בדיעבד את גיוריו של הרב חיים דרוקמן ועורר סערה רבתי.

המומחה לנושא זה הוא ד"ר עמיחי רדזינר, אף הוא מאותה פקולטה. רדזינר פירסם לפני שנתיים מאמר ארוך ומקיף על הבעיה בכתב העת "משפטים" של האוניברסיטה העברית, אך כאמור - ברמה הציבורית הבעיה טרם נחשפה. בשיחה עם News1 אומר רדזינר, כי להערכתו בתי הדין הרבניים הפחיתו את מספר המקרים בהם ננקט צעד קיצוני זה, אך הוא בהחלט קיים עדיין. אין ספק, מוסיף רדזינר, שמדובר במאבק סמכויות על גבן של הנשים.

רדזינר מוכיח במאמרו, כי מדובר במגמה של השנים האחרונות, הקשורה קשר הדוק לכרסום בסמכויותיו של בית הדין. הוא פורס את השתלשלות ההלכה, עוד מימי הפוסקים הראשונים, ומצביע על כך שהדיינים מסתמכים על דעות מיעוט במקום על הזרם המרכזי בהלכה. ומה שאולי חשוב עוד יותר: בתי הדין האזוריים, ובכמה מקרים גם בית הדין הרבני הגדול, סוטים מן הקו ההלכתי שאפיין את אותה מערכת עצמה עד לפני שנים ספורות.

המקרה הראשון שמביא רדזינר, ואליו הוא מתייחס כמקרה מייצג מובהק, עוסק באישה שקיבלה גט ובית הדין קבע מזונות של 500 שקל לילדיה. סכום מגוחך זה כמובן היה רחוק מלספק את צרכיהם, ולפיכך פנתה האישה כעבור שמונה ימים לבית המשפט למשפחה בשמם של הילדים וביקשה להגדיל את הסכום. בית הדין הרבני בתל אביב מיהר להגיב:

"בית הדין היפנה תשומת לב בא-כוח האישה שיש בעיה עם כשרות הגט, לאור העובדה שזמן קצר לאחר סידור הגט כבר הפרה האישה את תנאי הגירושין. על כך העירה בא-כוח האישה, למה בית הדין מעלה את העניין שהתובע לא העלה את זה. ובית הדין הסביר לה, שכשרות הגט הוא עניין הלכתי שבאחריות בית הדין ואינו קשור לטענות הצדדים" (השיבושים בעברית - במקור).

רדזינר חוזר כאמור אחורה ומראה, כיצד עד לפני שנים אחדות נמנעו בדרך כלל בתי הדין מלהעלות טענות כאלו, וכאשר עשו זאת - ננזפו קשות בידי בית הדין הרבני הגדול. כך למשל, בשנת 1997 קבע הרב שלמה דיכובסקי - אליו עוד נחזור: "כיצד ניתן להטיל ספק בכשרות הגט, שנה ורבע לאחר שניתן?... בסיום סידור הגט מוכרז כי יש חרם שלא להוציא לעז על הגט, וכיצד יכול בית הדין בכבודו ובעצמו להוציא לעז על גט שניתן?... כאשר ישנה הפרה של הסכם הגירושין - גם הפרה בסיסית - יש לכך תרופה בדיון המשפטי, אבל לא ניתן גם לא לבית הדין הרבני להחזיק את הגט כ'בן ערובה' ולערער על כשרותו".

הרב דיכובסקי, ועימו הרב הראשי דאז, הרב ישראל מאיר לאו, חזרו על אותה עמדה שלוש שנים מאוחר יותר, במקרה בו למחרת סידור הגט פנתה האישה לבית המשפט.