"לבטן אין חלון"

שושנה בן-עדי לבית לבלוביץ, נולדה בבוקרשט בירת רומניה ועלתה ארצה הישר למעברת תלפיות בירושלים בשנות ה- 50. שושנה בן-עדי, חיה בירושלים עם מרדכי בעלה. שני בניה: ניב, האדריכל והצייר וצח, הווטרינר - מתגוררים בארה"ב עם משפחותיהם. שנים רבות ניהלה שושנה בן-עדי את בית הסופר ברובע היהודי בעיר העתיקה. היא מציירת ומפסלת, חברה באיגודי יוצרים ואמנים.

שיריה זכו להכרה והתפרסמו בבמות רבות. "לבטן אין חלון" הוא ספר הפרוזה הראשון שלה. ראו אור מספרי שירתה:
"אנשי הבקבוקים", - "שלם" 1985 (זכה בקרן עמוס);
"בית הערבה 15"- "אלקנה", 1989;
"שתי קריעות וצעקה" - "כרמל", 1992;
"אחוזת מלח" - "ירון גולן" 1996(זכה בפרס ינקלוביץ);
"בתוך הרטוב" - "צור אות", 2002;
"נולד עירום דרך הפשפש" - "צור אות", 2009

מה ההליך שעובר משורר, או יוצר בכלל, עד שהוא מגבש עצמו לכתיבה מחייבת של מסע לנבכי הנפש?

הריון נמשך תשעה חודשים כך גם "לבטן אין חלון". שכן הדברים שכנו בבטני הרבה מאד שנים - מאז הילדות. ברגע שהתיישבתי לכתוב, הדברים פשוט זרמו כמו גלים המתנפצים על הנייר, הולכים ובאים בגבהים שונים - 'גאות ושפל', כמעט לא הייתה לי שליטה עליהם. 'הדברים' שלטו בי'.

את מרבה להשתמש במומנטים נשיים ומיניים בשמות ספריך: 'שתי קריעות וצעקה'; 'נולד עירום דרך הפשפש'; 'בתוך הרטוב'... האם לעובדה כי: 'לבטן אין חלון' מורה על כֹח הרצון 'להחזיק בשיניים ולסבול'? או שעניין זה עבר זמנו והיום האישה 'פורקת כבליה'?

"לבטן אין חלון" מדבר גם על 'הישרדות'. לא כל מה שאדם רואה, זה מה שיש. אדם חי עם רבדים בתוכו ואפילו היו חייו נראים טובים ונעימים, לעולם אין לדעת מה 'הציפיות' שלו, ולכן אין לדעת מה 'האכזבות'. אלא אם כן הוא נפתח לסביבה. ולזה יש מחיר שלא כל אחד מוכן לשלם. אני זוכרת שאימא שלי אשר הייתה תופרת, תפרה לי שמלה והיא הייתה מונחת עלי, לא מי יודע מה. התלוננתי. כאן צר, כאן רחב. רציתי שתהיה טיפ-טופ. ואמי שתמיד התלוננה שהיא תופרת לי בחינם ובזמן הזה יכלה להרוויח כסף, אמרה לי: "כולם רואים מעט, מבינים מה שהם רואים".

ובאשר לשמות הספרים, בשנים האחרונות ואולי עוד קודם העסיק אותי עניין הלידה והמוות, שהם רגעים קצרים אבל העיקר מה שניהם. מה עושים עם זה? ומה נותר אחרי? כי החיים שלפעמים הם נראים קצרים, במרחב הזמן הם בני חלוף. והצל שליווה כל החיים, נעלם עם האדם כמו הזיכרון שהולך ומשתבש.

האם ספרך הינו ספר אוטוביוגרפי?

כן. בחלקו. הספורים "לבלוביץ ורוזיקה" הם מעין אוטוביוגרפיה. הרומן של "מריציקה וקדם" , בחלקו אוטוביוגרפי, בחלקו מבוסס על ספורים אמיתיים והשאר 'כיד הדמיון'...

המומנטים הפיסוליים המלווים את ספרך מאד חשובים לאיזון המתקיים בין לידה למוות. ובואי נדבר על הפיסול: 'לידה' (בע' 39). האישה כבולה לגופה וכל שביכולתה זה לזעוק. האם זאת: זעקה של מלחמה וגבורה?; של נשיות המביעה עמדה לפרי ביטנה?; או שיש דבר מה נוסף של חוסר וודאות ואי צדק?!

הפיסול 'לידה', יש לשים לב, האישה יולדת אבן. ואפשר שהיולדת, וכמו שאנחנו יודעים, 'מי שזורע מלפפונים לא יקבל עגבניות'. כך שאם יולדים אבן, זה מרמז על 'האֵם'. יש צעקה של 'כאב'. ויש צעקה של 'שמחה', אנחנו מפרשים את 'הצעקה' בהתאם למצב שרואים בעיניים.

הליך כתיבה אינטימי, הוא הליך מתיש. האם יש דילוגים או הנחות בספרך?

הליך אינטימי הוא אכן הליך מתיש. כל כולי נמצאת בכתוב. רוב הדברים שרציתי לומר, אמרתי. אבל אף פעם אי-אפשר להגיד הכֹל. הייתי צריכה לבחור ולסנן בהתאם לתהליך הספור. המלחמה שלי (אני חיה על מלחמות), הייתה לא להעמיס יותר מדי. לא לכתוב (כמו בשירה). אחרי מיומנות של 6 ספרים שהצמצום שלט בהם, נלחמתי 'בצמצום'. ונלחמתי 'בעודף'. נראה כי מצאתי את המינון הנכון.

הפיסול 'כֹח העמידה' (ע' 49)- מסמל דמות של אישה שורדת. למה התכוונת ביצירתך התוכלי לפרט מעט

מטבע הדברים האישה היא חזקה ושרדנית. היא 'אֵם כל חי'. היו ימים בהם האישה הייתה רֹאשׁ השבט וגם היו לה כמה גברים. הדברים בשטח השתנו, אבל כוחה של האישה מועבר לדור הבא.

מהי תחושתך לגבי הספר? אנחת רווחה כי המשימה הושלמה?

כלום. ראיתי 'עבר' כתוב. מרפא? לא. פשוט כתוב. היום נשארת עם חבילה 'בבטן הקרועה'. וחבילה 'ביד'. רציתי להראות עד כמה תנאי הילדות מטווים את דרך החיים של האדם ולא עוזבים אותו עד המוות.

בסל פיסוליך נמצא (בע' 121) פיסול שכותרתו: 'מנוחה'. האם באמת 'האישה' נחה אי פעם?! או שזאת 'מנוחת הלוחמת'?

האישה 'נחה' על-מנת לחשוב ולשוב למלחמה היומיומית. זה לא שיר הלל לאישה, זה שיר הלל 'להישרדות'.

ובאותו ההקשר, לאיזה דמות נשית מהסיפורים המובאים בספרך את מתחברת יותר ומדוע?

הדמות הנשית היא מריצקה, שצריכה כפי שהיא רואה את החיים, להמשיך ולרפד את חייה.

באלו נושאים עוסקים הסיפורים?

זהו סיפור מסע של הגוף והנפש, מארץ לארץ, משפה לשפה, מתרבות לתרבות. מאז מלחמת העולם הראשונה 1917 בטרנסילבניה, ועד 1956 אחרי מספר שנים בירושלים.

האם יש שיר או שירים בספריך אשר למרות כתיבתם המינימליסטית, זהים לאחד מהסיפורים שבספרך הנוכחי, או שיש להם קשר ישיר או עקיף אליו?

בספרי הקודמים כבר כתבתי על מצוקתו של האדם, על הסניליות: "בית הערבה 15" (עמ' י"ג):

אני ההר
זֹאת,שֶׁבְּאֵין יָמִים יָשְׁבָה בְּחַדְרָהּ וְהִגִּיעָה
לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים לְאַחַר שֶׁשָּׁבְרָה יְרֵכָהּ
וְנִקְבַּע בָּה מַסְמֵר, וְשָׁכְבָה
שְׁלוֹשָׁה יְרָחִים הִמְשִׁיכָה לַאבֵּד מִזִּכְרוֹנָהּ
שֶׁכְּבָר הֵחֵלָּה לְאַבְּדוֹ, וַאֲנִי שֶׁהָיִיתִי עוֹמֶדֶת
לְיַד מִטָּתָה לְאַחַר שֶׁיָּצָאתִי.
בְּלַיְלָה לוֹהֵט וְהִיא עֵירֻמָּה כִּבְיוֹם הִוָּלְדָהּ
וּכְבָר אֵין בְּגָדֶיה עָלֶיהָ. וְיָצָאתִי לְחַפֵּשׂ עֶזְרָה.
וּבָאָה עֶזְרָה וְסִפְּרָה: הִלְבִּישׁוּהָ וְהִיא
מוֹרִידָה בְּגָדֶיהָ, בְּעַצְמָהּ מְחַפֶּשֶׂת
בִּגְדֵי הַשַּׁבָּת. וְאֵינָהּ יוֹדַעַת הֵיכָן הִיא וְגַם
הַחִתּוּל שֶׁעֲטָפוּהָ נִמְצָא מְפֹרָר.
וְשָׁכְבָה בֵּין שְׁנֵי הַסְּדִינִים הַלְּבָנִים וֵּבין פֵּרוּרֵי צֶמֶר הַגֶּפֶן
שֶׁטָּרְחָה לְמוֹלֵל בְּיָדֶיהָ לְהָפְכָם לְבָצֵק. וּכְשֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ בָּרִאשׁוֹנָה
שַׂמְתִּי עֵינַי בְּנוֹצוֹת הַפּוּךְ הַנוֹדֵד בַּחֶדֶר, וְהִיא יְשׁוּבָה
שָׁדֶיהָ לְפָנֶיהָ וְיָדֶיהָ כְּלַפֵּי מַעְלָה מִתְחַנֶּנֶת בְּקוֹלָהּ
הַצּוֹעֵק: "שֹׁד וָשֶׁבֶר! הִפְשִׁיטוּנִי לָקְחוּ בְּגָדַי.
הַלִיסְטִים רוֹצִים לְהוֹצִיא רַחְמִי וּבְנִי יְחִידִי
הַיָחִיד שֶׁלֹּא יִתֵּן לִי לָבוֹא אֶל בֵּיתִי
שֶׁאוֹתוֹ הוּא בוֹנֶה בִּלְבֵנִים שֶׁחָצַב מִן הָהָר
וַאֲנִי הָהָר".

ועוד שירים. על זיכרונות הילדות, על עצב, על מה שנשאר אחרי, וכמובן על הלידה: "נולד עירום דרך הפשפש". אבל פעם ראשונה כתבתי על מכת העלייה לישראל, - 'רוזיקה'.

האם מתגנבים אי אילו ספקות, חרטות - לגבי החמצת דברים שהיו צריכים להימצא בספרך, ולא באו לביטוי?

ת. לא החמצתי דבר. כל מה שרציתי לומר אמרתי. כל מה שרציתי לכתוב כתבתי בלי לעשות חשבון לאף אחד. כל החשבונות הם ביני לביני. בקטע הרומני, עד היום קוראים לי רוזיקה (אלה שנותרו) זה הולך ומצטמצם. בקטע הישראלי, אני שושנה ופני לכאן ולכאן.

האם בעקבות ספר הפרוזה הנוכחי, נראה ספרי פרוזה נוספים?

אולי. ימים יגידו.

לסיום, מהו 'האני מאמין שלך' לגבי החיים בכלל, הכתיבה, והפיסול?

אכן צריך לצאת מהרחם בכֹח. לעבור את מסלול החיים בכֹח. למות כשכבר אין כֹח. ובאשר לפסלים: הם ביטוי מוחשי לרגשות, מחשבות, תחושות. בקיצור: 'להחזיק את החיים בידיים'.