הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   אנשים  היסטוריה  עיתונאי-אורח  פנאי  תיירות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
מרצ נגד יורם שפטל
02/08/2017   |   בעז שפירא
 
 
 
אני מאשים
02/08/2017   |   אהרון שחר
 
 
 
37 הסנטים החסרים
02/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
המשורר הפרטיזן אבא קובנר
02/08/2017   |   חנינא פורת
 
 
 
הרהורים בעקבות תשעה באב
02/08/2017   |   איתן קלינסקי
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
המוביל הארצי
המשיך בטיוליו עד הרגע האחרון. אורי דביר [צילום: ארכיון החברה להגנת הטבע]

"מבחינתי, הפצת ידיעת הארץ אינה שליחות אלא אני עצמי. זאת המהות שלי. אני בפירוש לא מאלה שקוראים שלא לטייל בחו"ל, אבל בו בזמן אני קורא שלא לשכוח לטייל גם בארץ שלנו"

העבודה כנהג אוטובוס שהוביל אנשים בכבישי ארצנו התפתחה לייסוד חוגי המשוטטים, הצעת מסלולי טיולים בפינות ברדיו ובטלוויזיה ולבסוף סימון שביל ישראל. אוֹרי דביר, אחת הדמויות הבולטת ביותר בתחום ידיעת הארץ ומי שקיבל פרס מהחברה להגנת הטבע ואות על מפעל חיים בזכות תרומתו לאיכות הסביבה, נטמן בין רגבי ארצו האהובה

>
>
>
▪  ▪  ▪
כששאלתי את אוֹרי דביר מה החלום שלו, הוא ענה בטבעיות: "הייתי רוצה לטייל במקומות שבהם עדיין לא הייתי. אבל על חלומות כמו סקי או דאייה עליי לוותר. בגילי אין לי רצון לשבור רגל. מה לעשות, אי-אפשר להספיק הכול...".

היה זה בראיון ל'מקור ראשון' לפני עשר שנים בדיוק, בהגיעו לגיל 70. הוא סיים אז את מפעל 'שביל ישראל' שעליו היה מופקד כיו"ר הוועדה לשבילי ישראל. השבוע הלך לעולמו האיש והאגדה, אות ומופת לאהבת הארץ. בכתבה זו, המוקדשת לזכרו, יובאו כמה דברים שאמר לי באותו ראיון ושמשרטטים את דיוקנו של מי שלא רק טייל בעצמו וסימן שבילים, אלא גם סלל שבילי אהבה למולדת בלבבות של ישראלים רבים.

על-אף שדביר זוהה עם שביל ישראל כאילו הוא אביו-מולידו, הוא היה הגון דיו כדי להודות שהפטנט אינו שלו. דביר אמר שהכול התחיל מכך שאברהם טמיר, עובד בעיתון 'דבר', חזר מטיול בארצות הברית. "טמיר היה חובב טיולים מובהק", סיפר לי אורי. "כשעבר בשביל המסומן של הרי האפלצ'ים, צץ בראשו הרעיון לשרטט ולסמן שביל דומה בארץ, מדן ועד אילת.

"טמיר היה אז בן 78, וביקש שהשביל יהיה גמור עד יום הולדתו ה-80. אמרתי לו שאין סיכוי, ושנצטרך לעבוד 15 שנה על שביל כזה. כדי לרַצות אותו, סימנו קטע בנחל תבור, שלבסוף לא נכלל בשביל ישראל. הוא נפטר בדיוק בן 80 ולפחות הספיק לראות את הקטע המסומן בתבור". גם דביר עצמו, שהלך לעולמו, הגיע לגיל 80.

"רצינו שהשביל יקיף מה שיותר נופים ויישובים מעדות ומדתות שונות", העיד באוזניי דביר. "יצא לנו קו בהחלט לא ישר: אורכו של שביל ישראל הוא 850 ק"מ, בעוד שאורכה של מדינת ישראל בקו אווירי הוא פחות מ-400 ק"מ".

לטיול יצאנו
[צילום: ארכיון החברה להגנת הטבע]

אורי דביר היה תל אביבי מבטן ומלידה, וחייו התרכזו בעיר הזאת. הוריו עלו ארצה בתחילת שנות ה-20 מחצי האי קרים. זיכרונותיו מימי ילדותו ציוריים וטבולים בטעם של פעם.

דביר: "אחד הטיולים הראשונים שזכורים לי הוא טיול ברגל עם אימא שלי עד רחוב בן-יהודה. משם נסענו צפונה בדיליז'נס עד שכונת המעביר; היינו חוזרים ברגל דרך רחוב הירקון, שבו היו מפעל 'משי זקס', בית המטבחיים וגן-החיות... תל אביב זוהתה אצלי בעיקר עם הים. הייתי חיית-ים – תופס גלים והולך אל הירקון כדי לצפות בשיירות הגמלים עם מטעני הזיפזיף. מעל המוסררה עברנו בחבל".

כבר אז הכירו אותו כ"אוֹרי המטייל": "בהיותי מדריך ב'שומר הצעיר', כשעשינו טיולים מיָם אל ים, היה מקובל שכאשר החניכים נפרדים מהמדריך, הם קונים לו ציור כלשהו או ראש של בטהובן. ממני נפרדו בספרי ידיעת הארץ".

דביר היה בוגר מגמת מכונאות בבית הספר המקצועי 'מקס פיין'. כשהיה צעיר נהרג אביו בתאונת דרכים. אמו החליטה שמוטב שילמד מקצוע. באפריל 1948 התגייס לפלמ"ח, ובשל התעודה המקצועית נשלח ליחידה הטכנית. כשהשתחרר, המשיך בדרכו של אביו, שהיה נהג 'אגד'.

הוא החל את הקריירה שלו ב'אגד חבילות', והמשיך כנהג גרר. "עשיתי חיים משוגעים", הוא נזכר בחיוך. אם אתם תוהים כמה כבר אפשר ליהנות מלהיות נהג גרר, הרי ההסבר: "בעצם, טיילתי לא פחות משעבדתי, גם בהמשך, כשהייתי לזמן מה נהג אוטובוס".

ב-1956 ארגן את קורס המדריכים הראשון בתאגיד, ומאז עסק במשך שנים בהדרכת מורי דרך. הוא היה ממקימי 'אגד תיור' ויסד את 'חוג המשוטטים' בדרום ואת בית הספר לתיירות.

בגיל 40 החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. כשלמד לתואר השני, הקים את החוג ללימודי ארץ ישראל ותיירות במכללת בית ברל, ועמד בראשו עד ראשית שנות ה-90.

עם קולו הצרוד, שהפך למעין סימן היכר, החל להגיש בשנות ה-60 פינות ברדיו, ומהן עבר לפינה הטלוויזיונית 'נקודת חן' שבה הציע במשך כ-15 שנים מסלולי טיול בארץ. ההמשך היה סדרת ספרים שנושאת אותו שם ושקדמה לגל ספרי הטיולים הרבים שראו אור בזה אחר זה. הספר 'שביל בצד' שיצא בהמשך פיתח את הנושא והוסיף שלל עצות לגבי תכנון טיול, בטיחות, כללי התנהגות בשטח ועוד. בלא מעט ספרי טיולים שהופיעו בהמשך ניכר שמחבריהם למדו ממנו לפחות דבר או שניים. בדרכו, פרגן דביר למחברים אחרים של ספרי טיולים.


"בשנים רחוקות הייתי מבטיח למי שרק רצה לשמוע שבבוא היום עוד אדריך בירושלים העתיקה. לאחר מלחמת ששת הימים זה התגשם. ילדיי שמעו ממני בלי סוף שעוד אהיה בפטרה, ושאגיע לשם גם אם ייאלצו לדחוף אותי בכיסא גלגלים, אבל זה הסתדר גם בלי זה. היום אני אופטימי שאולי עוד אזכה לבקר בדמשק"

רק שביל כבשו רגליי

דביר תיאר את הקשיים בשרטוט שביל ישראל: "השביל צריך להיות רצוף וכשיר לטיולים במהלך כל השנה. כאן טמון אחד הקשיים העיקריים. השביל עוקף את שטחי האש שאי-אפשר לעבור בהם אלא בחגים, ולכן הוא צמוד במקומות מסוימים לכביש הראשי. מה שיצא לנו הוא מעין חוט שדרה שאליו מתחברים קרוב לעשרת אלפים קילומטר של שבילים מסומנים ברחבי הארץ.

"הרעיון הראשוני היה ששביל ישראל יעבור בגליל העליון והתחתון, בשומרון, בהר חברון ובנגב, עד אילת. אבל האינתיפאדה הראשונה שיבשה את התכנון המוקדם, וסימַנו מסלול אלטרנטיבי לקטע השביל שבשומרון. ואז החל מחול שדים. השמאל צעק עלינו מדוע אנחנו מטיילים דרך הגדה והימין צעק מדוע אנחנו סוטים מהשומרון. בקיצור, מהומת אלוהים".

לכן, כך סיפר לי, הוא השתתף ב-1998 בכנס של איכות הסביבה בבית-לחם שבו השתתפו גם פלשתינים, והרצה בכנס על שביל ישראל ועל סימון שבילים. "הם קיבלו בהתלהבות את הרעיון והציעו לסמן בתחומם, מג'נין עד חברון, את השביל תחת השם 'דרך השלום'. אלא שלפי מה שידוע לי, האינתיפאדה השנייה היא זו ששמה לאל את מימוש הרעיון".

דביר רווה נחת כששמע על אנשים המטיילים בשביל. ריגש אותו שצעירים לפני צבא ואחריו מעדיפים לצעוד בשביל "שלו" במקום לתור את העולם. כשבאחת הישיבות נבחר השביל כעבודת גמר של חלק מהתלמידים הדתיים, היה הוא, חניך השומר הצעיר, גאה.

"מיום שעמדתי על דעתי עשיתי להפצת ידיעת הארץ ולהרחבת המוּדעות לטיולים בה, החל מחניכיי בתנועת הנוער, המשך בספרים ובתוכניות רדיו וטלוויזיה, וכלה בשבילים", סיפר. "מבחינתי, אין זו שליחות אלא אני עצמי. זאת המהות שלי. אני בפירוש לא מאלה שקוראים שלא לטייל בחוץ (בחו"ל), דבר שאני מאוד אוהב, אבל בו בזמן אני קורא שלא לשכוח לטייל גם בארץ שלנו".

דביר הצר על שבכורח הנסיבות הופקעו ממנו לא מעט ממסלולי טיולי הנעורים שלו, כמו חלק מוואדי קלט. "איני מערב פוליטיקה עם עיסוקיי", אמר, "אבל טבעי שאדם יבקש לטייל בארצו. הייתי אופטימי ונשארתי אופטימי. בשנים רחוקות הייתי מבטיח למי שרק רצה לשמוע שבבוא היום עוד אדריך בירושלים העתיקה. לאחר מלחמת ששת הימים זה התגשם. ילדיי שמעו ממני בלי סוף שעוד אהיה בפטרה, ושאגיע לשם גם אם ייאלצו לדחוף אותי בכיסא גלגלים, אבל זה הסתדר גם בלי זה. היום אני אופטימי שאולי עוד אזכה לבקר בדמשק". רצה הגורל ומשאלתו זו לא התמלאה...

מנקודת מבטו, נגזלו ממנו נופים גם בנסיבות אחרות. "הרסו לנו את חוף הים", קבל באוזניי. "יש לנו בסך הכול 188 קילומטרים בים התיכון, למה להרוס ולגזול? אי-אפשר לסמן שביל לאורך חוף הים בגלל הנמֵלים, בגלל הצבא ובגלל הווילות הפרטיות. חורה לי גם שבעלי הג'יפים והטרקטורונים אינם נוסעים בדרכים המיועדות להם, ומפריעים למטיילים ברגל בסביבות החוף".


"שתי סכנות מאיימות עלינו. בקשר לאחת מהן, הנוגעת לסכסוך עם הערבים, אני אופטימי. לא יכול להיות שלסכסוך הזה לא יהיה פתרון מתישהו. אבל הסיכוי שהאמריקנים יפתרו לנו את בעיית החרדים קלוש. אם הם יהיו רוב כאן, מי יגן עליהם? צבא שכיר?"

שלום לך ארץ נהדרת

חוה אשתו הייתה בת-זוגו מאז נעוריהם בקן התנועה, ונהגה לטייל איתו לכל מקום. בשמות ארבעת ילדיהם הנציחו את נופי הארץ: כרמל, שרון, כנרת, והצעירה אֵילת.

הקשר העז שלו לנופי הארץ לא הפריע לו להקיף את העולם: "אני מרבה בטיולים אלה, אבל חייב להודות שתמיד אני שמח לשוב ארצה", אמר. דביר היה לגמרי עירוני, אבל נווד באופיו. ליום הולדתו ה-70 הוא אסף כמה מחבריו הטובים, הסיע אותם למדבר, הקים שם אוהל והגיש ארוחת צהריים. קלאסה של טייל.

מכל נסיעה בעולם השתדלו הוא ואשתו להביא מזכרת לדירת הגג שלהם בתל אביב. מביקוריי אצלו אני זוכר דירה טובלת במזכרות מהטיולים בחו"ל ובים של ספרים.

מי שהוכתר כ'תיירן היובל' וקיבל אות מפעל חיים ייחודי בתחום איכות הסביבה הביט מדירת הגג שלו למרחקים, והצטעף בדאגה. "שתי סכנות מאיימות עלינו", אמר לי דביר, שהמשיך בטיוליו כמעט עד הרגע האחרון. "בקשר לאחת מהן, הנוגעת לסכסוך עם הערבים, אני אופטימי. לא יכול להיות שלסכסוך הזה לא יהיה פתרון מתישהו. אבל הסיכוי שהאמריקנים יפתרו לנו את בעיית החרדים קלוש. אם הם יהיו רוב כאן, מי יגן עליהם? צבא שכיר?

"למה הולכים כעת בטלוויזיה על תוכניות של חוץ לארץ ועל תוכניות בישול, ולא ממשיכים בתוכניות המפנות את הציבור לנופי הארץ?" הוא תהה. כששאלתיו אם זה מקומם אותו, השיב: "זה מקומם אותי לא רק כאיש ידיעת הארץ, אלא גם כאזרח. כשאנשים שואלים אותי מדוע איני ממשיך בתוכניות האלה, אני מסביר להם שזה לא העניין שלי, עבר זמני ובטל קורבני. אבל יש צעירים בתחום שלי, למה הם אינם בטלוויזיה?". נדמה שהטלוויזיה, הסוכנת הראשית של התרבות הישראלית, הפנתה גב לאהבת הארץ הנהדרת שמילאה את לבו.

פורסם במקור: יומן, מקור ראשון
תאריך:  13/07/2011   |   עודכן:  13/07/2011
יעקב בר-און

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
המוביל הארצי
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
פורום: מקור ראשון כתוב הודעה
+
משה פלאם
18/12/15 03:04
+
שלום ח
21/10/15 22:18
+
עופרק'ה
21/06/15 14:07
+
אהבת הארץ
29/05/15 09:49

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
יש יולדות שמעדיפות ללדת במים. נראה שיש משהו, בסביבה מיימית, שמשנה במידה משמעותית את התחושות והתוצאות, ולא במקרה - בני-אדם, כמו כל יצור חי אחר, מורכבים בעיקר ממים, וחשיבותם של מים במערכות ביולוגיות ידועה היטב. גם כימיה מסוג חדש, המבוססת על יחסי גומלין בין מולקולות במים, עשוי להניב חומרים חדשניים, שהם עמידים בלחץ אבל גם מגלים גמישות - שילוב בלתי-אפשרי ברוב החומרים הנוצרים בשיטות הרגילות.
13/07/2011  |  מכון ויצמן למדע  |  כתבות
"קומפני" הוא מחזמר איכותי ומיוחד שחיבר סטפן סונדהיים ונחשב לאחד מהיצירות המוזיקליות שהשפיעו רבות על ז'אנר מחזות הזמר בשנים האחרונות. ההצגה שמועלית בימים לה בתיאטרון באר שבע היא הפקה מקצועית ומשובחת, מלוהקת בידי צוות שחקנים מוכשר ביותר.
13/07/2011  |  חיים נוי  |  כתבות
לתזמורת הפילהרמונית הישראלית סידרה של קונצרטים לכל המשפחה המתקיימים בשעות אחרי הצהריים בהיכל התרבות בתל אביב. בסידרה זו חמישה קונצרטים משך השנה בעונה. אתמול התקיים הקונצרט האחרון של הסידרה לעונה זו תחת השם"ים שמיים ופסנתרנים שניים". הנושא המרכזי בקונצרט זה היה מים.
13/07/2011  |  ליאון אלי  |  כתבות
אברהם שרגאי, ראש ענף ביטחון במשרד ראש הממשלה, הגיש לאחרונה לבית משפט השלום בירושלים תביעת לשון הרע נגד עיתון הארץ והעיתונאי אמיר אורן, וזאת בעקבות מאמר שכתב אורן ולטענת שרגאי מבזה אותו.
13/07/2011  |  אורן פרסיקו  |  כתבות
"הילד הרע" של המערכת, דן מור, מקדם תיקים ביעילות ובתקיפות. אולי הצדדים היו רוצים שיהיה נחמד יותר, וידוע שהפרקליטות לא ממש אוהבת אותו, אבל בשורה התחתונה - דברים נחתכים
12/07/2011  |  איתמר לוין  |  כתבות

פורומים
אנשים
היסטוריה
מקור ראשון
עיתונאי-אורח
פנאי
תיירות
כתבות מקודמות
אור לוין
איך נבחר דונלד טראמפ?
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט