הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   אנשים  דת ומסורת  היסטוריה  מדיני/פוליטי  עיתונאי-אורח 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
פטור מתור לקשישים - בחלום!
24/08/2017   |   ראובן לייב
 
 
 
אסון הרכבת ליד מעברת כורדני [1954]
24/08/2017   |   אלי אלון
 
 
 
החתרת וגם ירשת
24/08/2017   |   ציפי לידר
 
 
 
גם יהודי
24/08/2017   |   חיים שטנגר
 
 
 
יומן של חיות המחמד
24/08/2017   |   ראובן לייב
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
מפלגת פועלי אגודת ישראל נערכת לבחירות (1959) [צילום: משה פרידמן/לע"מ]
הפועל
חשבתם שפועלי אגודת ישראל נמחקה? זה עוד כלום לעומת איך שנמחק שנים רבות קודם לכן מנהיגה, בנימין מינץ. כשהוא המרה את פי מועצת גדולי התורה לא עזרו לו לא הקריירה העיתונאית והספרותית שלו, גם לא פעילות ההצלה הענפה שלו בשנות השואה. נכנס בו שטן, הכריז ראש הישיבה
מאז הפכה החברה החרדית ל'חברת הלומדים', אי-האפשרות של מפלגת פועלי אגודת ישראל היא כמעט ברמת ההגדרה: או שאתה פועלֵי, או שאתה אגודת ישראל. כלומר או שאתה עובד, או שאתה חרדי טוב

>
>
>
>
>
>
"חלק מקרוביו הרחוקים של בנימין מינץ, אנשי פועלי אגודת ישראל, ששמעו שאני כותב עליו, אמרו לי דיר בלכּ, אל תכתוב על השנה האחרונה שלו. אמרתי - אני, היסטוריון, לא אכתוב על השנה האחרונה של מינץ? איך אפשר לא לכתוב על החיכוך שלו עם האדמו"ר שלו, הרבי מגור? על האיומים על חייו? על מודעות האבל הפיקטיביות שפורסמו, על האנשים שנתפסו עם מספריים בדרך לגזור לו את הזקן, על ההצקות שלמעשה גרמו למותו המוקדם, על ההשכחה שנעשית לו עד היום? אני יכול לטאטא את זה מתחת לשטיח?

"זה היה ויכוח גדול, אמיתי, על דרכה של היהדות החרדית. אותה אגודת ישראל, שבעצמה השתתפה בממשלה עד 1952, פתאום זועקת חמס ב-1960 נגד מינץ ופא"י (פועלי אגודת ישראל) שחזרו לממשלה - ואותה אגודת ישראל גם עושה בדיוק אותו דבר מהמהפך של 77', רק משחקת משחק של ללכת עם ולהרגיש בלי, להיות סגן שר ולא לקבל אחריות. יכולים למות אלף איש ביום, והאחראי הוא שר הבריאות נתניהו ולא הסגן ליצמן. זה חלק מחוסר לקיחת האחריות של אגודת ישראל, שמינץ יצא נגדה כל השנים, ושגרם לו להוביל את פא"י לפרידה ממנה".

הבחנתם נכון: ד"ר חיים שלם, המכונֶה צ'ילי, אינו מפגין נייטרליות קרה כלפי מושא מחקרו האחרון, מנהיג פא"י בנימין מינץ שנפטר לפני חמישים שנה, בט"ז בסיוון תשכ"א. סיפורו של מינץ, כפי שמספר אותו שלם, הוא הרבה סיפורים. הוא סיפור עגום של השכחה וכפיות טובה. הוא סיפור נואש של ניסיון לקיים ברייה ושמה חרדיות ציונית. הוא סיפור צבעוני של עיתונאי וחסיד, תל אביבי וחלוץ, סוציאליסט וזן חרדי של בוהמיין. הוא סיפור גנוז של התמסרות להצלת נפשות בזמן השואה. הוא סיפור מעורר תהיות אקטואליות על גורלה של מפלגה בלתי אפשרית ושמה פועלי אגודת ישראל.

למה בלתי-אפשרית? כיום, מאז הפכה החברה החרדית ל'חברת הלומדים', אי-האפשרות היא כמעט ברמת ההגדרה: או שאתה פועלֵי, או שאתה אגודת ישראל. כלומר או שאתה עובד, או שאתה חרדי טוב. אבל גם אז, כשפא"י הייתה שווה בכוחה לאגודת ישראל עצמה, נטמן בה גרעין האי-אפשרות. היא הייתה מפלגה של גם וגם וגם. גם חרדית לכל דבר המחויבת לציית לגדולי התורה, וגם פועלית, וגם ציונית. ובמפלגה של גם וגם וגם, קם הגם האחד ושובר את הגם השני על ראשו של הגם השלישי.


כהן אינו מאמין שייצא משהו מניסיונו הנוכחי של חנוך ורדיגר, בנו של הח"כ האחרון של פא"י אברהם ורדיגר, להקים את פא"י מחדש. "הרי צריך שני אחוזים בבחירות, קרוב ל-70 אלף קולות

3.14

פא"י לא מתה עם בנימין מינץ. אבל מותו בגיל 58 היה אות לבאות. שכן אותה התלכדות חרדית סביב הקו הבדלני, שהתבטאה בהחרמתו של מינץ והובילה לשברון-לבו, היא גם זו שחנקה לאטה את האופציה החרדית המתונה, זו שהציעה תנועת פא"י. חרדי מתון, ציוני, חדל להיחשב לחרדי. תנועת הנוער של פא"י, 'עזרא', ממחישה את התהליך: היא עצמה לא השתנתה הרבה בעשרות השנים האחרונות, אבל הגדרתה העצמית השתנתה מ"תנועת נוער חרדי" ל"חרדי לאומי" ולבסוף ל"תורני לאומי".

"מה שקרה לפא"י מספר לנו את מה שקרה למחנה החרדי", אומר פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן. "הנה היה במחנה החרדי, היה ואיננו, זרם שידע לספוג ערכים מבחוץ, ערכים סוציאליסטיים במקרה הזה, ולעבד אותם מחדש באמצעות המשקפיים היהודיות. פא"י יצאה בכמה דברים נגד החרדיות הקלאסית, ועוררה סערות – נניח, הקמת קיבוץ – אבל נשארה חרדית. עד סוף שנות השבעים, תמיד כשחברה למפלגה אחרת זה היה לאגודת ישראל; רק ב-1984 היא חברה באופן חד-פעמי לחלק הפורש של הציונות הדתית; בציונות הדתית התפתחה מגמה 'תורנית לאומית' מספיק חזקה כדי להתקרב לפא"י".

אבל כהן מסכים שהנדידה של פא"י אל גבול הציונות הדתית נבעה גם מהשינויים בעולם החרדי. "כל עוד החברה החרדית לא עיצבה את עצמה כ'חברת הלומדים', פא"י יכלה להיות חלק ממנה. לכן, לו הייתה קמה היום, לא ברור לאן הייתה פונה. אבל גם זה כבר מתחיל להשתנות: מתחילה אצל החרדים היפתחות להשכלת חול ולעבודה ולהתגייסות, לא מתוך אידיאל אלא בלית ברירה, כי המדינה כבר לא מוכנה לממן את חברת הלומדים. תהליך הערעור על חברת הלומדים בתחילתו, והשאלה היא לאן הוא ילך. לכאורה נוצר שוב פוטנציאל של פא"י. אבל אם אגודת ישראל תיענה לתהליך הזה, שוב לא יהיה לפא"י מקום".

כהן אינו מאמין שייצא משהו מניסיונו הנוכחי של חנוך ורדיגר, בנו של הח"כ האחרון של פא"י אברהם ורדיגר, להקים את פא"י מחדש. "הרי צריך שני אחוזים בבחירות, קרוב ל-70 אלף קולות. אני לא יודע אם אפשר להכניס דבר כזה בתפר שבין 'ארץ ישראל שלנו' שבתוך האיחוד הלאומי לבין אגודת ישראל".

ובעצם, אם חושבים על זה, המרחב שבין המפד"ל לאגודת ישראל, זה שאוכלס פעם בידי פא"י, שוקק היום חיים. באחו התורני-לאומי, החרדי-ציוני והחרדי-לייט רועים היום לא רק 'ארץ ישראל שלנו', אלא גם, כל אחד בדרכו, 'תקומה' שבאיחוד הלאומי, ו'עם שלם' החדשה של הרב אמסלם, ויודעים מה, באיזשהו אופן גם שס בכבודה ובעצמה. 14 ח"כים. פא"י מתה? שא עיניך, בנימין מינץ: הנה לנו פאי אַר בריבוע.

בנימין מניץ (1950) [צילום: טדי בראונר/לע"מ]

"זאת מפלגה מאושרת מאוד", יתאר מינץ בחיוך מריר את אגודת ישראל בנאומו בוועידת פא"י אחרי שנתיים. "יש לה המונופולין על יראת שמיים... היא איננה צריכה לעסוק בהתיישבות ובעבודה, במוסדות עליית הנוער ובשיכון, בשום דבר... אבל אנחנו, מי אנחנו? מחנה של סנדלרים וחייטים"

דרכנו טרגית וקשה מאוד

אולי דווקא קטעים מנאום שבעל פה של מינץ, בכינוס של סניף מפלגתו בפתח-תקוה ב-1954, ידגימו זאת. מינץ היה כותב רהוט, עיתונאי במקצועו, מחבר ספרים תורניים וספרים בתולדות החסידות, והמייסד ועורך-העל של ביטאון פא"י 'שערים'. איש עט, בהחלט – אבל המציאות של פא"י באותו רגע, דקה לפני שמועצת גדולי התורה של אגודת ישראל הכריזה שחברי פא"י הם אנשים "שאינם שומרי תורה", היא מציאות מתרוצצת ומרוצצת, כזו שדווקא הדברים הטרופים שבעל פה ימחישו, עם קצת הסברים בסוגריים:

  • "באמת אין דרכנו די ברורה... אנחנו גם 'כלל ישראל', ואין [באגודת ישראל] מי שיעשה את ענייני 'כלל ישראל', ואז אנו מוכרחים לעשות הכול... אינני חושב את מועצת גדולי התורה לפוסקים, אבל עלינו להיזהר ולהתחשב עם דעתם היטב, מפני שיש לנו ילדים ואסור לנו לחנך את הילדים ולעקור מלבם את האמונה ברבני ישראל ובגדולי התורה. לכן דרכנו טרגית וקשה מאוד בכול...

    "יש לנו תפקיד... בתוך אגודת ישראל. כתבתי פעם, לפני שלושים שנה, אלפי מאמרים על ארץ ישראל נגד [דעתה של] אגודת ישראל, ועל-ידי זה הצלתי אלפי יהודים שנמצאים היום בארץ ישראל [מאמרים ששכנעו אותם לעלות ארצה לפני השואה]... תפקידנו להחזיק את הפועלים ב'יידישקייט'. אומנם אנו מצדדים לצד שמאל [כלומר סוציאליסטים], אבל לגמרי אחרים מכולם, ואפילו מ'הפועל המזרחי'. מבחינה פוליטית אנו לא שונים מהם הרבה, אבל אנו חרדים".


אותו סבב במאבק בין הבת הסוררת פא"י לאם הכפייתית אגודת ישראל נגמר, כמו עוד סבבים, בריצה משותפת נוספת של שתי המפלגות החרדיות הללו לכנסת, ועמה הסכם כניעה של פא"י: היא התחייבה שכל חניכי תנועת הנוער שלה, 'עזרא', ילכו לישיבות, ולא לישיבות 'מודרניות', אלא דווקא לישיבה החרדית-ליטאית 'קול תורה'.

"זאת מפלגה מאושרת מאוד", יתאר מינץ בחיוך מריר את אגודת ישראל בנאומו בוועידת פא"י אחרי שנתיים. "יש לה המונופולין על יראת שמיים... היא איננה צריכה לעסוק בהתיישבות ובעבודה, במוסדות עליית הנוער ובשיכון, בשום דבר... אבל אנחנו, מי אנחנו? מחנה של סנדלרים וחייטים". במהלך אותו עשור ניסה מינץ לרקום חזית משותפת עם האחות הציונית-דתית 'הפועל המזרחי'. "ניסיונות רציניים", מדגיש שלם, "שמי שהכשיל אותם היה דווקא גורמים ממה שהפך לימים למפד"ל. זה היה הרבה יותר טבעי מהחיבור עם אגודת ישראל, כי פא"י היו ציונים גם אם נמנעו מלומר זאת בפירוש".

הסוציאליסטים שלנו בטלית
חריש ב'מחנה ישראל', קיבוץ אגודת ישראל, ליד התבור

פא"י הוקמה בפולין ב-1922 על רקע קיפוח הפועל החרדי. ומי קיפח אותו? כמובן גם הפולנים, אבל בעיקר בעלי מפעלים חרדים, אנשי אגודת ישראל, שפיטרו את הפועלים שלא היו מוכנים לעבוד בשבת

אבל לא היחס לציונות, להתיישבות או למודרנה היה הרקע ליצירת פועלי אגודת ישראל בתוך אגודת ישראל. הרקע להתארגנות, שמינץ בן ה-19 נטל בה חלק, היה, במפתיע, מאבק שאמור להיתפש כמלחמת-קודש למען התורה גם בעיניים אולטרה-חרדיות. שלם חושף אותו במאמר שכתב עם ז'אבו ארליך, שהופיע לפני שנים אחדות בקובץ גלעד כ'. "פא"י הוקמה בפולין ב-1922 על-רקע קיפוח הפועל החרדי. ומי קיפח אותו? כמובן גם הפולנים, אבל בעיקר בעלי מפעלים חרדים, אנשי אגודת ישראל, שפיטרו את הפועלים שלא היו מוכנים לעבוד בשבת. אתה לא מאמין, אבל זה מופיע במסמכים שחור על גבי לבן.

"ב-1921 התקבל בפולין חוק שקבע את יום א' כיום מנוחה חובה, גם ליהודים. ולבעל המפעל החרדי יש בעיה. הוא צריך מעכשיו להשבית את המפעל יומיים, גם בשבת וגם ביום ראשון. עם הממשלה הפולנית אי-אפשר לשחק, אבל עם השבת כן: מוכרים את המפעל לגוי כל שבת בהיתר רבנים - כמו מכירת חמץ. עד כאן בסדר, יש פוסקים שהתירו את הפטנט הזה – אבל מה עושים עם אותם פועלים שהם יהודים שומרי שבת? הפתרון היה לפטר את מי שלא מוכן לעבוד בשבת. הפרשה התפוצצה על-רקע זה שחלק מהפועלים החרדיים נשארו לעבוד, כי במצב הכלכלי הקשה בפולין של אז, אם היו מפוטרים לא היה להם מה לאכול. יהודים חרדים נאלצו לעבוד בשבת בבתי חרושת של יהודים חרדים".

לבו של המאבק ההוא היה בלודז', בירת התעשיה הפולנית. שם גם נולד ב-1903 בנימין מינץ למשפחת תעשיינים עשירה ומקורבת לאדמו"רי גור. בשנות העשרה לחייו היה שותף לחוג צעירים, ששאפו לחדש את פניה של היהדות החרדית בלי לחרוג מתחומיה. ראשיתה של תנועת פועלי אגודת ישראל הייתה בחבורה זו. מינץ היה נתון שם בעיקר בעשייה ספרותית: הוא וחבריו הוציאו לאור קובץ ספרותי ראשון של צעירי אגודת ישראל, קיימו חבורה ספרותית ושמה 'סגולה', והפיקו ירחון ביידיש שנקרא 'דפים אורתודוכסיים'.

בעלותו ארצה, ב-1925, פספס בחודש את ועידת היסוד של הענף הארצישראלי של פא"י. שנתיים לאחר מכן קרסה תנועה זו כלכלית. מינץ היה בין מקימיה-מחדש ב-1933. בארץ עבד תחילה כפועל בניין, ועד מהרה הקים עם בן-דודו מאיר וידיסלבסקי בית דפוס. הודפס שם כתב העת הספרותי האוונגרדי 'כתובים' של חבורת שלונסקי-שטיינמן, ומינץ כתב שם בעצמו. לא שחיפשו שם דוס מחמד; זה היה אז טבעי לגמרי. הוא גם ערך עם בן-הדוד כתב עת ושמו 'ביטוי'. בשניהם כתב מאמרים בשלל נושאים. אחד מהם על כך שאגדת הגולם מפראג אינה נכונה.

בהמשך נמכר בית הדפוס למשפחת מוזס, וב-1939 היה מינץ בין מקימי ידיעות אחרונות, רגע לפני שנתמנה למנהל 'הצופה'. עוד קודם לכן היה חבר מערכת בעיתון ציוני-דתי זה, בעודו פעיל בולט בפא"י; סיכום כתוב קבע שמותר למינץ לכתוב 'בהצופה' מאמרים גם על מפלגתו, אך הללו יפורסמו רק לאחר דיון והצבעה במערכת. מינץ, מצדו, סבר בתחילת הדרך שהצופה דווקא "כולו חרדה, יותר מדי חרדי; צריך להכניס את החומר הכללי דווקא".

עוד קודם היה הכתב בארץ ישראל של ביטאונה של אגודת ישראל העולמית. כתבותיו על ההתיישבות החדשה בארץ עודדו עלייה, ולפעמים אף נפסלו מסיבה זו. באמצע קפץ לשנתיים לפולין לעבוד במערכת העיתון, ומשם יצא למסע ממושך בספרד ובפורטוגל, שם התחקה אחר האנוסים והשרידים היהודיים. פעילותו העיתונאית והספרותית נמשכה בשצף קצף במקביל לפעילותו הפוליטית. הוא יזם הוצאת מהדורות ארצישראליות של מקראות גדולות ומשנה-תורה לרמב"ם, התחיל בהכנת ספר שיסדר מחדש את הדינים ב'שולחן ערוך' על-פי האל"ף-בי"ת, ערך אחרי השואה ספר תיעודי ושמו 'ספר הזוועות', ועוד ועוד.

תמצית של דמותו בעיני מתבונן שנון מהברנז'ה של אז סיפק אורי קיסרי מ'מעריב' ב-1956, בסוקרו ספר על רחובות תל אביב שערך מינץ (עם אליעזר שטיינמן) עשור קודם לכן. בימים ההם, כתב קיסרי, מינץ "לא היה עדיין סגן יו"ר הכנסת, אף לא ציר הפרלמנט של סוכת דוד המוקמת, וכנראה לא עמוד תווך של הסוציאליסטים שלנו בטלית. אבל הדיוק ההיסטורי מחייבנו לציין כי כבר היה זה עיתונאי שידע להמעיט בכתיבה ולהרבות בחתימה, לגדל זקן וכרס ולהעלות עשן מתוך ציגר עבה וריחני".


בחודשי כהונתו כשר, עד שלקה בהתקף לב ונפל למשכב, לן לעתים בבית בנו שי או בקיבוץ חפץ-חיים. בנו של עסקן חרדי הדביק מודעות אבל על מותו כביכול של מינץ בעת שהיה חולה. מינץ קם ממיטת חוליו והלך למשטרה כדי לשחרר את הבחור ממעצר. ''החרדים הם הנוקמים והנוטרים ביותר, וילכו על גשר של מתים למטרתם הנבזית'', אמר מינץ

הסילוק מבית הכנסת

זה היה גם מסע שובו של מינץ לפוליטיקה. באירופה הכין את הוועידה העולמית הראשונה של פא"י, שבה הוחלט להקים הסתדרות עולמית של המפלגה ולהעמידו בראשה. עוד קודם לכן, ב-1944, הצליחו הוא והרב ד"ר קלמן כהנא להתייצב בראש פא"י בארץ ישראל. הם עמדו בראש הזרם הציוני יחסית במפלגה, 'חידוש פני התנועה', וסיעתם זו קיבלה רוב. לאחר ניצחונם הקימו את תנועת ההתיישבות של פא"י. מקומו של מינץ בראשות המפלגה הוביל אותו להיות נציגה בוועד הביטחון של היישוב העברי, ולאחר הקמת המדינה לרצף קדנציות כסגן יושב הכנסת. ולבסוף, בשנה האחרונה לחייו, שר הדואר.

בכהונתו קצרת הימים בממשלה טרח על צמצום עבודת הדואר בשבת, וגם על דבר שסייע לאפשר את מנוחתם של העובדים ביום זה: הגברת המיכון. הוא היה מיודד מאוד עם דוד בן-גוריון, אך בן-גוריון הפנה לו עורף כאשר 'ועדת השִבעה', הוועדה בת שבעת השרים שראש הממשלה מינה לחקור את 'העסק הביש', החליטה פה-אחד שפינחס לבון לא היה אשם. מינץ היה חבר הוועדה. אך כאמור, זו לא הייתה הידידות היחידה שנקטעה בשנתו האחרונה של מינץ. כניסתו לממשלה בניגוד לדעת מועצת גדולי התורה, חותמת הגומי של אגודת ישראל, הפכה אותו למוחרם בעולם החרדי, עולמו שלו.

"זו הייתה הכרעה קשה מאין כמוה", אומר שלם. "כשנכנס לממשלה הוא בעצם החליט להעדיף את הצרכים של בוחריו על פני רצונה של מועצת גדולי התורה". מינץ הסתמך על שתיקתו של האדמו"ר מגור, שהעדיף אז להיעלם לחופשה בחיפה ולא הביע התנגדות מפורשת. ובכל זאת, הוא סולק בעקבות זאת מבית הכנסת של חסידי גור ברחוב אחד העם בתל אביב, סמוך לביתו, בית הכנסת שהיה ממייסדיו. ראש ישיבת שפת אמת בירושלים, הישיבה המרכזית של גור, הרב יצחק פלקסר, אמר שמינץ מנודה בעולם הזה ובעולם הבא, וקבע שנכנס בו שטן.

המלחמה הייתה טוטלית. אגודת ישראל, וגם חסידות גור עצמה, קיימו אספות נגד מינץ. הש"ב אבטח את מכוניתו של מינץ בדרך להשבעה. בחודשי כהונתו כשר, עד שלקה בהתקף לב ונפל למשכב, לן לעתים בבית בנו שי או בקיבוץ חפץ-חיים. בנו של עסקן חרדי הדביק מודעות אבל על מותו כביכול של מינץ בעת שהיה חולה. מינץ קם ממיטת חוליו והלך למשטרה כדי לשחרר את הבחור ממעצר. "החרדים הם הנוקמים והנוטרים ביותר, וילכו על גשר של מתים למטרתם הנבזית", אמר מינץ הנסער לידידו הרב פביאן שנפלד מארצות הברית על המגזר שלו, עצמו ובשרו, שהעלה אותו על ראש פשקוויליו.

הצופה, המציל
מינץ עם ניצולים במחנה מעבר של פא"י באנוביל, צרפת

אגודת ישראל הייתה התנועה הראשונה בארץ שארגנה עצרת זעקה על השמדת היהודים, בסתיו 1942. מינץ הרבה לזעוק על חיבוק הידיים, לטעמו, של היישוב וגם של מפלגתו שלו. ממחקרו של שלם עולה שלגבי אגודת ישראל הוא הגזים במכוון, כדי לעורר את הלבבות. בשנות המלחמה האחרונות הוקדשו בין 73 ל-84 אחוזים מתקציבה השנתי למאמצי הצלה

כמו שרומז קיסרי, העיקר, לפחות מבחינת התודעה הציבורית, היה הפעילות הפוליטית. זה התחיל כשמינץ התמנה ב-1933 לראש לשכת המודיעין של אגודת ישראל העולמית בארץ – תואר רשמי לנציג שמשימתו הלא מוצהרת היא לנטרל את הקו האנטי-ציוני שהשליטו אנשי היישוב הישן על אגודת ישראל בארץ.

בשנה ההיא הקים מחדש את פא"י, בתוך אגודת ישראל. מאבקיו עם מנהיגות אגודת ישראל בארץ וגם בפולין הובילו לפרישה זמנית שלו מהנהגת המפלגה. הוא התמסר לעיתונות ולכתיבה, ניהל את 'הצופה', ועם כיבוש פולין בתחילת מלחמת העולם השנייה החל לפעול בגוף שקם לעזרת היהודים שם, 'נציגות יהודי פולין'. בשלהי 1942, כשבארץ החלה לבצבץ ההבנה שבאירופה מתחוללת השמדה, עבר לפעילות מלאה בתחום הצלה. תחילה בוועד הצלה עצמאי של אגודת ישראל, ולבסוף, לאחר שנמצאה הנוסחה הפוליטית הגואלת שאפשרה זאת, גם בוועד ההצלה המאוחד של היישוב היהודי בארץ. פעילות זו הייתה, לדעת חיים שלם, גולת הכותרת בחייו של מינץ, ועמוד תווך במאמצי ההצלה של היישוב, המנומנם ברובו הגדול.

מינץ היה חבר לא רשמי של מזכירות ועד ההצלה. הוא השתתף בכמה ועדות שפעלו מטעמו, בהן ועדת העיתונות וועדת ההסברה והתעמולה. כן שימש מרכז ועדת משלוח החבילות לפליטים ברוסיה, שפעילותו נחשבה להצלחה גדולה. הוא קיים סדרה של מפגשים עם אישי שלטון מהממשלה הגולה של פולין ומבריטניה, וקידם עצרות ופעולות התעוררות בארץ ובאמריקה שנועדו להעלות את השואה לסדר היום הציבורי.

אגודת ישראל הייתה התנועה הראשונה בארץ שארגנה עצרת זעקה על השמדת היהודים, בסתיו 1942. מינץ הרבה לזעוק על חיבוק הידיים, לטעמו, של היישוב וגם של מפלגתו שלו. ממחקרו של שלם עולה שלגבי אגודת ישראל הוא הגזים במכוון, כדי לעורר את הלבבות; יחסית לגודלה, שהיה אז זעום, אגודת ישראל ובתוכה פא"י עשתה למען יהודי אירופה יותר מכל גוף פוליטי אחר. בשנות המלחמה האחרונות הוקדשו בין 73 ל-84 אחוזים מתקציבה השנתי למאמצי הצלה.

פעילותו של מינץ התמקדה בהפעלתם של נציגי התנועה בשתי שלוחות ההצלה של היישוב, בז'נבה ובאיסטנבול. הוא דאג לזירוז העברת הכספים וההוראות לשליחים ומהם, ושימש צומת של פניות, מרכזייה של בירורים ובנק של שמות-יקירים. ההצלה הייתה בעיקרה פרטנית: לא עסקות גדולות של קניית נפשות, שדינן בימים ההם היה בדרך כלל לעלות בתוהו ולהתברר כמעשי רמייה, אלא טיפול נקודתי בזיוף דרכונים ובהשגת אישורי-אזרחות. הוא הקדיש לכך את כל זמנו בתקופה ההיא, במקום לעבוד לפרנסתו, וכמעט הגיע לפת לחם עד שהמפלגה נאותה לשלם לו משכורת. בדירתו בתל אביב נהגו בשנים ההן הוא ואשתו חדוה לשכן פליטים יהודים שהצליחו לברוח מאירופה.

לקראת סוף המלחמה עברו מאמציו של מינץ למוקד חדש. הצלה רוחנית, כלומר חילוץ יהודים שנקלעו בשנות המלחמה למקומות שמחקו את זהותם היהודית, ובראשם ברית המועצות, מצד אחד, ומוסדות נוצריים מצד אחר – ומעבר לכך, עידוד ניצולים במחנות העקורים לחזור ליהדותם ולעלות ארצה. הוא שלח על-חשבונו זוגות תפילין רבים לניצולי השואה, עסק בגיוס שליחים, וערך מסע בן שמונה חודשים בין ריכוזי הניצולים באיטליה, בצרפת, בגרמניה ובפולין. בצרפת אף הקים מחנה מעבר לילדים, 'נצח ישראל', בארמון שפא"י שכרה. על הדרך ביקר במשפטי נירנברג, שם ישב בשורה הראשונה, בכיפתו, בזקנו ובאפו היהודי, מול עיניו הנדהמות של הנאשם הרמן גרינג.

מינץ עם מכונת הכתיבה שלו

יהודי בשם ארדינסט, שהיה חסיד גור, הלך בשבת במחנה ישראל בקפוטה ובשטריימל. אבל כשמועצת גדולי התורה החליטה שהיא בעצם מפקירה את המתיישבים בארץ ישראל, הוא אמר: אם אלה מייצגים את משה רבינו, אני לא מאמין במשה רבינו. הוא עזב לקיבוץ שער-הגולן, ונעשה מזכיר הקיבוץ ודמות מרכזית בשומר הצעיר. אחרי שלושים שנה חזר בתשובה

מכות ממפלגת האם

על הגשר הזה עבר ד"ר שלם בן ה-65 בעצמו; חייו מדגימים את התמוססותם של חלקים מרכזיים בפא"י אל תוך הציונות הדתית המאורגנת מבית 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי'. "אבי היה פעיל מאוד בפא"י בנתניה בשנות השלושים-ארבעים-חמישים. עד סוף כיתה ח' למדתי בחינוך העצמאי. אבל בסוף התקופה הזו כבר נכנסתי לבני עקיבא, ואבא אפילו בירך על זה. גם אחיי היו בבני עקיבא. מה עוד שגרנו בשיכון הפועל המזרחי; כך יצא. חייתי בשני העולמות הסמוכים הללו, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל". בצבא היה ממשחררי ירושלים בששת הימים, ושנה קודם לכן, במסגרת הנח"ל, ממקימי הקיבוץ הדתי עלומים במערב הנגב. הוא היה חבר הקיבוץ למעלה מעשרים שנה. אחר כך עבר לעפרה.

הוא מרצה לתולדות השואה ולתולדות היהדות החרדית במכללה לבנות בירושלים – מוסד שהוא, אם תרצו, וריאציה עכשווית על החרדיות-הלאומית של פא"י, אך כדרך החרדיות-הלאומית של היום היא שייכת לעולם הציוני-דתי, בעוד פא"י, מַמציאת החרדיות-הלאומית, הגיעה לשם מהעֵבר החרדי. כן מרצה ד"ר שלם במכללת אפרתה. הוא מחבר הספר 'עת לעשות להצלת ישראל', על חלקה של אגודת ישראל לפלגיה, בהצלה המאורגנת בזמן השואה. מינץ הוא דמות מרכזית שם.

המחקר ההוא גרם לו להתאהב – ביטוי שלו – במינץ עצמו. "איש רב-פעלים, איש רב-תחומי, שבכל תחום שעסק בו הצליח", הוא מנמק. "עיתונות, כתיבה, פעילות פוליטית, פעילות התיישבותית, פעילות הצלה. חרדי לכל דבר, חסיד גור שצובר שעות-אדמו"ר יותר מכל אדם אחר, אבל עם הלבוש החרדי המלא שלו גם משאיר שיער קצת ארוך על העורף".

לאחרונה השלים שלם את כתיבת הביוגרפיה של מינץ, בשיתוף בנו של מינץ, שי. רוב המסופר בכתבה זו לקוח ממנה. בשל עיכובים טכניים הספר ייצא לאור רק בעוד כמה חודשים, ולא יהיה מוכן לכינוס לזכרו של מינץ שהתקיים ביד-בנימין – היישוב והמרכז החינוכי הקרוי על שמו. יד-בנימין נמצא בלב עמק שורק, גוש יישובי פא"י חפץ-חיים, בית-חלקיה ויסודות, גוש שמינץ היה ממקימיו וכינה אותו "מדינת התורה בזעיר אנפין". "כמה סמלי שאנשי הציונות הדתית, יוצאי גני-טל, הם שהופכים היום את יד-בנימין לגן עדן, ולמקום מרכזי וחשוב, אחרי שנים שהוא נחשב זניח", אומר שלם.

רק פעם אחת, ב-1984, הרבה אחרי מינץ, התמודדה פא"י בבחירות בחזית משותפת עם גורם ציוני-דתי: עם מצ"ד של הרב דרוקמן ויוסק'ה שפירא, ברשימת 'מורשה'. כמה פעמים רצה לבד, ובשיאה הגיעה לשלושה מנדטים, ובדרך כלל חברה לאגודת ישראל לגלגוליה. מסכת היחסים המסוכסכים והמזוגזגים בין מינץ ופא"י לבין האגודה נפרסת בספר בהרחבה. בעיניו של שלם החיבור עם האגודה "אף פעם לא היה טבעי, אפילו לא בשנות השלושים כשהן היו תנועה אחת. תראה את המריבות בין מנהיג אגודת ישראל בארץ, איצ'ה מאיר לוין, לבין מינץ – אף ששניהם היו חסידי גור וקרובי משפחה של האדמו"רים: לוין היה חתנו של בעל ה'אמרי אמת', וחדוה, אשתו של מינץ, הייתה חימֵשה של בעל 'חידושי הרי"מ'. המריבות הללו לא היו מריבות אישיות אלא אידיאולוגיות".

השאלה אם לקבל הקצאת קרקעות מקק"ל, למשל, ליוותה שנים ארוכות את המחלוקת בין אגודת ישראל לבין בתה הפועלית שפרשה ממנה לבסוף. זו הייתה הדרך היחידה להקים יישובים, אבל לאגודת ישראל זה במילא לא הפריע במיוחד. "קח לדוגמה את פרשת 'מחנה ישראל' בעמק יזרעאל, ניסיון ההתיישבות החלוצית היחיד של אגודת ישראל בשנות המנדט", אומר שלם. "מינץ התגורר שם לאחר עלייתו ארצה. שלוש פעמים היישוב הזה נפל, בגלל הזלזול של אגודת ישראל. היא מכרה את אדמות מחנה ישראל כמה פעמים לכמה קונים, אותה חלקה. אנשים עולים לארץ, באים לתבוע את החלקה שלהם, ומגלים שהיא נמכרה לעוד אנשים. בלי להיכנס לצד הפלילי, יש כאן פשוט זלזול, יציאה ידי חובה. זו הייתה דרך הטיפול שלהם בנושא ההתיישבות.

"אחרי הפירוק השלישי של הקיבוץ, ב-1937, כשמועצת גדולי התורה החליטה למעשה להתנער ממנו, אדם ששמו צבי ויינברג עזב ועבר לכפר-הרא"ה (של הפועל המזרחי). הוא נפטר לפני חודש. הוא סיפר, ולימים אִימַתּי את זה, שהיה לו חבר במחנה ישראל, יהודי בשם ארדינסט, שהיה חסיד גור; בשבת הלך במחנה ישראל בקפוטה ובשטריימל. אבל כשמועצת גדולי התורה החליטה שהיא בעצם מפקירה את המתיישבים בארץ ישראל, הוא אמר: אם אלה מייצגים את משה רבינו, אני לא מאמין במשה רבינו. הוא עזב לקיבוץ שער-הגולן, ונעשה מזכיר הקיבוץ ודמות מרכזית בשומר הצעיר. אחרי שלושים שנה חזר בתשובה".

פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  14/07/2011   |   עודכן:  15/07/2011
צור ארליך

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
הפועל
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
פורום: מקור ראשון כתוב הודעה
+
משה פלאם
18/12/15 03:04
+
שלום ח
21/10/15 22:18
+
עופרק'ה
21/06/15 14:07
+
אהבת הארץ
29/05/15 09:49

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
כולנו מכירים את התחושה של החום המעייף הבלתי נסבל הזה, של הקיץ. אנחנו נהיים עייפים, כבדים ובקושי מצליחים להגיע אל המזגן ולהדליק - לתחושת ה: אההה... איזה קור נעים ומפנק. אבל גם למזגנים יש מחיר שרבים מאיתנו משלמים ומתנזלים שוב ושוב.
14/07/2011  |  ניצן מאייר  |  כתבות
הטבעת 'משט החירות 2' בעודו באבו מלמדת שאם רוצים ומתאמצים - מצליחים. ישראל מתחה עד הקצה את יכולותיה המדיניות, והגיעה ליעד הרצוי. מינון נכון של דיפלומטיה שקטה, הסברה גלויה ואמצעים מלחמתיים הוביל את כל השחקנים הבינלאומיים לנקוט עמדה זהה לזו של ירושלים
13/07/2011  |  אריאל כהנא  |  כתבות
כל העיניים היו נשואות השבוע לחאמה שבסוריה. השאלה שנישאה בחלל הייתה האם ההתקוממות בחאמה היא נקודת המפנה שלה מצפים כבר שלושה חודשים. שבוע אחרי, המאבק עדיין בעיצומו. בשאר אסאד עדיין שולט בחאמה, אולם מנקודת מבטו של עיתונאי-אפשר לזהות שינוי. בעיקר ברמת החופשיות בשיחות עם אנשים בסוריה ועם גולים סורים באירופה.
13/07/2011  |  פזית רבינא  |  כתבות
כששאלתי את אוֹרי דביר מה החלום שלו, הוא ענה בטבעיות: "הייתי רוצה לטייל במקומות שבהם עדיין לא הייתי. אבל על חלומות כמו סקי או דאייה עליי לוותר. בגילי אין לי רצון לשבור רגל. מה לעשות, אי-אפשר להספיק הכול...".
13/07/2011  |  יעקב בר-און  |  כתבות
יש יולדות שמעדיפות ללדת במים. נראה שיש משהו, בסביבה מיימית, שמשנה במידה משמעותית את התחושות והתוצאות, ולא במקרה - בני-אדם, כמו כל יצור חי אחר, מורכבים בעיקר ממים, וחשיבותם של מים במערכות ביולוגיות ידועה היטב. גם כימיה מסוג חדש, המבוססת על יחסי גומלין בין מולקולות במים, עשוי להניב חומרים חדשניים, שהם עמידים בלחץ אבל גם מגלים גמישות - שילוב בלתי-אפשרי ברוב החומרים הנוצרים בשיטות הרגילות.
13/07/2011  |  מכון ויצמן למדע  |  כתבות

פורומים
אנשים
דת ומסורת
היסטוריה
מדיני/פוליטי
מקור ראשון
עיתונאי-אורח
כתבות מקודמות
אמריקן קומפורט
אל תתפשרו על כורסאות טלוויזיה
אור לוין
איך נבחר דונלד טראמפ?
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט