כולם היו בני - הנאה מלאה וסיפוק אמנותי

ארתור מילר הנו מחזאי וסופר יהודי אמריקני. בשנת 1947 כתב את המחזה "כולם היו בני" שזכה להצלחה רבה שפירסם אותו עד שזכה להיות אחד מהמחזאים החשובים של אמריקה בזמננו. הוא היה גם אחד הבעלים של מרלין מונרו שבעקבות הנשואין קיבלה את הדת היהודית.

במחזותיו דן מילר בדרך כלל בנושאים כגון הקשר בין האחריות האישית,אחריות למשפחה ואחריות לזולת. המחזה זכה גם לשתי גרסאות קולנועיות מפורסמות.

התוכן הוא על איש עסקים אמריקני (ג'ו-נתן דטנר) שדאגתו הראשונה היא למשפחתו. בנו נעדר במלחמת העולם השניה ואמו (קייט-ליאורה ריבלין) אינה יכולה להשלים עם מותו ומאמינה כל הזמן שהוא חי. בעלה יצרן מטוסים יצר חלק פגום במטוס שגרם להתרסקות 21 מטוסים ומות הצוות. שותפו מכר אותם בעצת ג'ו נשפט, נכלא לאחר שג'ו התנער ממנו ומאחריותו והטיל את כל האשמה על שותפו.

בנו (כריס-אוהד קנולר) התאהב באן (נטע גרטי-בתו של השותף) וכן ארוסתו של אחיו הנעדר. לאחר עימות בינו לבין אביו מקבל האבא על עצמו את האחריות והמחזה מסתיים בצורה טראגית.

הרבה שאלות קשות מעורר המחזה. מה צריכה להיות ההחלטה אם אדם עומד בפני מצב שצריך להחליט בין דאגה לעתיד הבן והמשפחה או הפקרת חיי הזולת - במקרה זה חיילים. מה עדיף הפסד ממוני וסכנה של פשיטת רגל מול חיי אדם וכן מה עדיף להודות באמת ולשאת בתוצאות או לחיות באשליה כדי למנוע את תוצאות ידיעת האמת.

למרות שהמחזה נכתב לפני כ-62 שנה השאלות הללו עדיין אקטואליות ביותר וחלק מהן אפילו בוערות ביותר. המחזה הוצג כבר בארץ פעמים מספר וכעת מועלה מחדש בהפקה מעולה משותפת של תיאטרון חיפה ותיאטרון הקאמרי.הוא מבויים הפעם ע"י משה נאור ומתורגם תרגום עדכני וטוב ע"י יוסף אל דרור.

המחזה מתרחש כולו במקום מגורי הגיבור הראשי. התפאורה שעוצבה ע"י לילי בן נחשון מראה בית עם מרפסת ענקית הכל בצבעים בהירים,יפה מאוד ומוקפדת ביותר. עץ תפוחים שנשבר מסופה מסמל את נפילתו של הבן, נמצא בצד שמאל של הבמה. כפי שאסור לחשוב על הבן כחלל כך גם אסור לנגוע בעץ שנשבר. התלבושות עוצבו ע"י אורן דר בטעם טוב והמוזיקה של רן בגנו מלווה את העלילה היטב ואינה משתלטת עליה. אחראית על התאורה מלאת האור חני ורדי.

אל דרור ביים את המחזה בימוי נהדר,מרתק ,מושך, מלא מתח ועניין. יחד עם זאת המערכה הראשונה נראתה לי כנמשכת יתר על המידה והייתה חסרת קצב. למרות שכך הייתה כוונת המחזאי , היא זקוקה לקיצור מסוים. במערכה השניה אתה מקבל פיצוי מלא ובא על מלוא סיפוקיך מבחינת הבימוי, המשחק וכו'.

משחק כל המשתתפים מצויין ובראשם בתפקיד הראשי נתן דטנר. הוא בונה את תפקידו בהדרגתיות ומגיע לשיאו בהתפרצות לקראת הסוף. החלטותיו אינן מוסריות, מקוממות. משחקו מרגש. הוא מתרגש ומרגש. אנו שותפים לדילמות הקשות בהן הוא עמד, לא מצדיקים את מעשיו אך מבינים את ההתלבטות, את השאלות עליהן הוא חייב היה להשיב ולפעול בהתאם להבנתו.

ליאורה ריבלין שקטה. היא יודעת את האמת אך אינה יכולה להודות בה כי במקרה כזה התוצאה תיהיה גרועה ביותר. לא מתקבל על דעתה שאבא יהיה רוצח בנו והיא אינה יכולה להשלים עם מצב כזה. היא חיה חיים באשליה, חיים בשקר הבא למען השקט הנפשי שלה,שלמות המשפחה ובכך הורסת את חייה. היא מבטא כל זאת בשקט, בהכנעה מסויימת לגורלה.

נטע גרטי היא הכלה המיועדת. היא אוהבת אך יש גבול לאהבה והנאמנות. אוהד קנולר הוא בעל עקרונות. הצדק, האמת חשובים לו יותר מתועלתו האישית, מקרוביו ובכך הוא הופך להיות הסיבה לסוף המר של המחזה. אוהד עובר תהליך של התפקחות, תהליך הנראה בהתנהגות שלו, באי השקט הפנימי והוא עושה זאת נהדר. הוא אמיתי, הוא מגלם תפקיד שאפשר להאמין לו בהנתהגות הכנה והיוצאת ישר מהלב. ישי גולן שמשחקו היה מוזר במקצת, משחקו נראה לי חיצוני מדי ולא אמין ביותר. מאוד יתכן שזה נראה כך בגלל התפקיד ובגלל הוראות שקיבל לשחק בצורה זו. עוד משתתפים בהצגה ירון מוטולה, אפרת ארנון, דיויד בילנקה וכנרת לימוני.

לראות או לא לראות: למרות שנכתב מזמן, המחזה אקטואלי ביותר. הוא מבויים ומשוחק בצורה מרשימה וגורם לסיפוק אמנותי והנאה מלאה לצופים. מומלץ בחום. דרמה כהלכתה.