|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
מירי מאיר מחברת אותנו לדרמה [צילום: משה לוי]
|
|
|
בעלת הארמון - מבט ויזואלי לנתח תרבות שלא ידענו
|
|
אחת מפניני המחזות הישראלים שהפכו לקלאסיקה - "בעלת הארמון" מאת לאה גולדברג, עולה על בימת היידישפיל בשלמה חדשה - כשהיא מתורגמת ליידיש ● הצגה שהיא מהקלאסיקה של היצירה העברית במאה העשרים, מקבלת מימד ריאלי נוסף, כשהשפה היידית מחברת בין הישראלים שהגיעו לאירופה לאחר המלחמה, לבין רוזן ודמות מסתורית החבויה בארמונו
|
|
לאה גולדברג הוודתה פעם, שהכתיבה לתיאטרון הפכה לאש בוערת בעצמותיה. עצם כתיבתה הנוגעת לכל לב, מבלי להתפלסף ולמהול את הכתוב בהזיות ובאלמנטים רחוקים מהצופה, יוצרת זיקה עמוקה בין הקהל למתרחש על הבמה. הבמה של תיאטרון הידישפיל עוצבה להפליא בידי יוסי בן ארי כחדר הספריה בארמון אירופאי עתיק, אליו מגיעים בערב גשום וסוער זאנד - ספרן ומלקט ספרים ממה שהנאצים לא הספיקו לכלות, כדי להביאם לספריה הלאומית בירושלים. ואיתו מגיעה דורה, פעילה בעלית הנוער במציאת והחזרת ילדים שניצלו מהשואה אל ארץ אבותיהם, ארץ ישראל. הארמון שימש את הנאצים כמפקדה בימי המלחמה, ולאחר המלחמה הפך למוזיאון, והרוזן, בעליו, הפך לשומר המוזיאון. השניים שהגיעו לביקור קצרצר, שנתקעים בארמון בגלל הסופה שמתרחשת בחוץ, חושפים תוך כדי ביקורם סוד אפל שמסתיר השומר-הרוזן (אנדה קשקר, בתפקיד מרגש ביותר, במיוחד לקראת סוף ההצגה בה נפרם סודו). ההצגה לא מטפלת בשואה באופן ישיר, אלא במה שהתרחש לאחריה ובתוצאותיה. כמו בכל סיפור מתח טוב, בו הספרן (דורי אנגל המצוין, שמשחקו כה מושלם ומשכנע) שבסך-הכל צירף אליו לביקור בארמון / המוזיאון העתיק את המכרה שלו מילדות דורה (ענת עצמון כדמות שלמה ושקולה, גם כשנחשף הסוד), הסיפור מתגלה כבעל רבדים סמויים, ואינו סיפור פשוט כלל וכלל. השוני בין התרבות הצברית הנתקלת באצולה אירופאית עם מושגים כה שונים יותר, מהווה את מרכז הכובד בדרמה. הדמות שהם חושבים לרוח, לנה, כמו בכל סיפורי הטירות העתיקות, מתגלה להם במקרה, וכך נפתחת תיבת פנדורה. את לנה מגלמת במשחק מהמעלה הראשונה מירי מאיר, שמקבלת כאן את הנפח המתאים לתפקיד הראוי לה. במסגרתו היא מחברת אותנו לדרמה ומכניסה אותנו עמוק לתוכה תוך הזדהות מלאה. מפעלו של שמוליק עצמון, שהקים את תיאטרון היידישפיל עם שחקנים שכולם על טהרת הידיש, אותה חיו באירופה, מקבל כעת תנופה וסיכוי נהדר להמשך של מפעלו, עם הדור החדש של התיאטרון אותו גידל וטיפח. אלה קבוצת שחקנים מעולים בוגרי בתי הספר למשחק הטובים ביותר בארץ, שאת שפת היידיש למדו בשנות הסטאז' שעשו בידישפיל. כעת הם מתקדמים למרכז הבמה, כשהם מקבלים את התפקידים הראשיים, לאחר שהשתפשפו בתפקידי הקורוס בהצגות במשך שנתיים בתיאטרון זה. להצגה זו שותפים המתרגם מעברית לידיש (שזה לא כה פשוט כלל וכלל) מיכאל פלזנבאום, מעצב התאורה הנפלאה מישה צ'רניאבסקי, שאצלו אין אפס - כל דמות נראית מוארת כהלכה, וכל האכספרסיה מגיעה לקהל; הבימוי המהוקצע והמוקפד של יצחק שאולי המנוסה, המוזיקה של שאול בסר, התלבושות האותנטיות של יוסי בן ארי, והעיקר - צוות השחקנים שמצליח להרטיט בהעלותו נתח חיים שלא ידענו, אנו הצברים, ושהתרחש ממש לפני הקמת המדינה. לכל אלה מגיע שאפו, על מינוף תיאטרון היידישפיל מתיאטרון המוקדש אך ורק למחזות זמר וקומדיות, לתיאטרון רציני ובעל כובד משקל, שנקווה שיעניק חיים לתרבות הידיש, שהנאצים כמעט וחיסלוה בשואה. תרבות שינקה מהחיים של היהודים במזרח אירופה במאה ה-19 והעשרים, ולנו היא מעניקה מבט ויזואלי חי ותוסס לנתח תרבות והיסטוריה שלא ידענו, אלא רק מקריאה. מומלץ בחום.
|
|
צוות שחקנים שמצליח להרטיט [צילום: ז´ראר אלון]
|
|
|
|
| תאריך:
|
21/08/2011
|
|
|
עודכן:
|
21/08/2011
|
|
עליס בליטנטל
|
|
בעלת הארמון - מבט ויזואלי לנתח תרבות שלא ידענו
|
|
למרות שמצבן של נשים בארצות ערב רבות ידוע היטב, קשה מאוד לצפות במחזהו החדש של יהושע סובול "החוטאים" שגם ביים והמוצג במסגרת אנסמבל רינה ירושלמי - תיאטרון הקאמרי. המוצג הנו סיפורה של אשה פרופסור באוניברסיטה דהיינו אשה משכילה ולא מפשוטי העם שהעיזה למרוד ולחיות את חייה בניגוד לכללים הפנטיים של הדת באותה מדינה ההופכים את האישה לחפץ השייך לבעלה או לאדם נחות.
|
|
|
|
|
לפני כשנתיים-שלוש הופתעתי מאוד כשידידה טובה שלי רכשה בזיל הזול הדפס מקסים של הצייר משה פרופס (1922 - 1985). נאחזתי בנוסטלגיה קדחתנית וחקרתי אותה האם יש בגלריה בחדרה הדפסים נוספים. עוד לא גמרה להשיבני וכבר הייתי בדרכי לשם, לרכוש מזכרת מקסימה מעבודתו של מורי-לשעבר האהוב. הגעתי לגלריה של ורטהיים ברחוב הרברט סמואל בחדרה, וקצר נשימה דחקתי בורטהיים לשלוף את ההדפס, להכינו לארזו ולמכרו לי. גם לא התמקחתי אתו, וכל כך הייתי להוט, שכמעט שכחתי לשלם. בעל הגלריה השתומם בוודאי על-ידי הרועדת, ועוד יותר על שאלתי החצופה, מהיכן, לעזאזל, השיג את ההדפסים? משה פרופס, צעקתי נרגש אליו, אתה לא מכיר את הצייר משה פרופס? לא שמעת עליו? הוא היה המנטור של נעורינו!
|
|
|
|
|
פוקויאמה דיבר על "קץ ההיסטוריה", אך היה צריך לדבר על קץ המוזיקה. זה קרה בסוף שנות ה-80. המוזיקה המערבית הפכה עיי ישימון מכורכמי סתמיות וצרוחי יבבת (להקת נירוונה היא החריגה). אפשר לומר שהפילוסוף בודריאר חזה את ההִצְטַחֵחוּת הזו כעשור לפני התרחשותה. הוא ניבא כי על התרבות המערבית ישתלטו דימויים שהם "מעבר לממשי ולמדומה", כלומר: שיבוטים תרבותיים יתפסו את מקומה של היצירה האותנטית. ואמנם, על המסך השתלטו ראפרים ויעלות-כרעיים מזמרות, כמו גם זמרות אירופיות רגישות-כמו אך אנמיות.
|
|
|
|
|
כמה מינויים בכירים בתקשורת הממלכתית מקוממים לאחרונה את ההגמוניה השלטת. הראשון הוא מינוי עידן קוולר, שרה ב"ק ואראל סג"ל למגישי "ערב חדש" של הטלוויזיה החינוכית (לצִדו של דן מרגלית), לאחר שזכו במכרז וגברו על המגישים הקודמים רונן ברגמן, מיה בנגל וטלי ליפקין-שחק. החלפתן של ליפקין-שחק ובנגל, המזוהות עם עמדות שמאליות למדי, בשרה ב"ק ואראל סג"ל, נראית לעיתונאים בכירים כ"פוליטיזציה של השידור הציבורי". המינוי הבא הוא מינויו של מיכאל מירו למנהל הרדיו, והמינוי האחרון והבכיר שבמינויים המדוברים הוא מינויו של יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור.
|
|
|
|
|
דברים מתרחשים מתחת לאפינו. מבלי שנשים לב, דברים קטנים ושינויים קלים הופכים לתופעות קבועות ויציבות. הפרידה של יונית לוי מגדי סוקניק הייתה אמורה להיות זמנית, אבל החודש מציינת יונית ארבע שנים לבד. בעוד חודשיים ימלאו שנתיים להפרדה שגזר גיא פינס על לונדון וקירשנבאום מיעקב אילון. ללילה כלכלי, תוכנית נישה ברצועה נידחת בערוץ שנאבק על קיומו, יש רייטינג דו ספרתי ו-55 אלף חברים בפייסבוק. מרגול, פעם זמרת מהגטו, הפכה לסלבריטאית לגיטימית ושוב, נכון לעכשיו, מפלסת דרכה בחזרה למקום ממנו באה. ו"הצינור" חוגגת שנה.
|
|
|
|
|
