טרור, פוליטיקה ותקשורת

כרגיל, הייתה זו חגיגה לשוחרי הז'אנר המוכר והחביב. נראה כי השנה הושם הדגש על אקטואליה, על הקשר בין קריקטורה ופוליטיקה ועל השאלה האם יש לה בכלל השפעה על הנעשה במציאות. סרטי אנימציה על התקשורת מצביעים על יחס שלילי לאופן בו כלי התקשורת ממלאים את ראש האדם בגיבובי שקרים וידיעות אין ספור. בסרט אחד מתואר שדרן הרדיו כייצור נלעג שמוסר לנו אינפורמציה בין צחצוח השיניים והגילוח ולבסוף נותן את התפקיד לתוכי המדבר שלו...אולם ע"פ סרט אחר יש לתקשורת גם משמעות חיובית: היא מקשרת ומקרבת בני האדם בתבל כולו, כמו בעקבות צפייה במשחק כדורגל.

דוקו–מציה

האנימטור הבכיר דוד שליטא, אוצר פסטיבל האנימציה מאז שנת 2002, מעניק מבט עמוק יותר לזיאנר "דוקו-מציה" שהפך פופולרי לאחרונה. גילוי נאות: בזמנו השתתפתי בהפקת סרט האנימציה "רש"י" של דודו שליטא בתחקיר ויזואלי היסטורי, תוך צילום בטרואה, עיר מגוריו של רש"י בצרפת, ביקור בביתו המשוחזר של רש"י שנשרף ע"י נוצרים פורעים בעת מסעי הצלב וכו'. כשמו, ז'אנר הדוקו - מציה מציג שילוב בין סרט דוקומנטרי המוצג בצורת אנימציה, כדי להביע רעיונות רציניים באופן משעשע שימשוך את הקהל.

הסרט "הקפיצה למרחק" מציג תמונות סטילס שרצות במהירות. האם זו אנימציה? האם זה סרט דוקומנטרי? האם זה בכלל סרט?. לדברי שליטא כל מה שאי-אפשר להראות במצלמה רגילה הוא סרט. וכאן מוצגות ברצף תמונות שונות של קופצים בשלבים שונים של הקפיצה, תגובות הקהל, חלוקת המדליות - היסטוריה של הדחף האנושי להגיע רחוק יותר. זה חזק יותר מהמצלמה.

האנימציה הדוקומנטרית הראשונה (1918) הייתה "טביעתה של ליזיטאניה" בשנת 1915, אשר בשונה מהטיטאניק שטבעה מפגיעת קרחון, הוטבעה במזיד ע"י הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. ארה"ב עדיין לא נכנסה אז למלחמה. הזעם בארה"ב היה רב: 128 איש טבעו. גרמניה סירבה להתנצל ולשלם פיצויים. האנייה הוטבעה בלילה ולא היו צילומים אותנטיים מהאירוע, לכן החליט הבמאי לשלב בתחקיר קטעי אנימציה, מוזיקה ואיורים מעוררי רגשות, כאשר בסוף הסרט נראית אם טובעת עם תינוקה.

האנימציה מאפשרת לבמאי להוסיף נופך אירוני לביקורת על הממסד: כך, בנאומו של הנשיא בוש, למשל (דוקומנטציה), רצות תמונות ואיורים המשקפים את הביקורת בצורה חריפה (אנימציה). דוקומציה יכולה להיות גם שילוב של קול אותנטי עם תמונות מצוירות. ג'ון ופיית' האבלי תיעדו בטייפ שיחות שלש בנותיהן הקטנות ולימים הוסיפו אנימציה לקולות אלה. מכאן התפתח ז'אנר ייחודי זה. כך עשה גם איתי ערבה, סטודנט ממכללת תל חי, שהקליט בחורה המספרת על חווית אונס שעברה, ועיבד אנימציה לקול האותנטי – איור אבסטרקטי ומוזיקה המעבירים את תחושת המוות אותה מתארת הנאנסת.

הסרט "ולס עם באשיר" הוא דוקו מציה ישראלית באורך מלא בו מתארים הגיבורים בקולות אנושיים את חוויות מלחמת לבנון. במאים מסבירים כי גם סרט דוקומנטרי הוא ביסודו סיפור, דמויות. הוא לא חייב להיות ליניארי. הוא יכול להיות דמיוני, שיש בו סקרנות וצורך ריגשי חזק לעשייה,

כי לרוב אין בו תגמול, כמו בסרט עלילתי. האנימציה יכולה להיות מניפולטיבית מתוך בחירה. הצגת דמויות גרוטסקיות-קריקטורה של הדמות במציאות. כך, סטודנט מבצלאל לקח פס קול אותנטי של המחזיר בתשובה אמנון יצחק, והוסיף לו אנימציה גרוטסקית בפלסטלינה. אורח חשוב נוסף היה דניס ולגנוויץ, יו"ר איגוד האנימטורים הצרפתים שהזכיר לנו כי בצרפת צמחה למעשה האנימציה.

ג'ורג' מלייס –אבי האנימציה הבדיונית - "המסע אל הירח", 1902

הצרפתי זורז' מלייס (Georges Méliès), ‏(8 בדצמבר 1861 – 21 בינואר 1938) היה במאי הקולנוע הראשון, ומחלוצי הראינוע. הוא נכח בהקרנה הראשונה של סרטי לומייר ב-1895. בתחילה היה מפיץ נודד של סרטי האחים לומייר. הוא ביקש לקנות מהם מצלמה, לאחר שסירבו השיג מצלמה בדרך אחרת. הוא נאלץ להתחרות גם עם יצרן הצילום צ'ארלס פטה. משנת 1896 – מלייס ייצר בעצמו את סרטיו.

מלייס החל את דרכו כקוסם, מומחה באשליות, והפך למנהל תיאטרון ב-1888. הוא נחשב כאבי הקולנוע הפנטסטי. בעבודתו שילב בין קולנוע, סיפור ותיאטרון, והיה הראשון שביים קולנוע. הדור השני לקולנוע - יוצר קולנוע של בדיון. הוא שם דגש על אשליה של מציאות. לדוגמא: ב-1896 צילם במקרה כרכרה ציבורית שהופכת אצלו לעגלת קברן עקב חשיפה כפולה על גבי סרט הצילום. הסרט שהתקבל מציג את החיים שהופכים למוות. משם הוא בנה קולנוע שמבוסס על פעלולים ואשליה.

סרטו "המסע אל הירח", 1902, נחשב לסרט המד"ב (מדע בדיוני) הראשון. הכול מבוים שם- יש שחקנים, תלבושות, תפאורה, תסריט ובימוי. הזמן הקולנועי שונה מהזמן הריאלי - הקולנוע משתחרר מזמן מציאותי, הצופה לא יודע על הפער בין הזמנים. מלייס משתמש ב"מסך שחור" – צילום נוסף שמתבצע על-רקע המסך, וכך יוצר אשליה של שני צילומים שקורים בו-זמנית . למעשה- אלה שני קטעים שמצולמים על אותו הפילם. מלייס בנה אולפן שמכיל את כל הצרכים שלו. בתחילת דרכו, העריכה שלו פרימיטיבית, כל שוט אורך דקה, המצלמה חזיתית, סטטית. ההעמדה היא תיאטרלית.

בסרטיו השתמש בשחקנים שהכיר מעבודתו כמנהל תיאטרון, ובהתאם לכך משחקם מוגזם ותיאטרלי. אורך הסרטים 15-10 דקות ומציגים מספר סצינות. ז'ורז' מלייס, קוסם, שחקן (הופיע בסרטיו) ואיש קרקס צרפתי, התלהב מהאפשרויות הכרוכות באמנות הראינוע. סרטיו הראשונים התבססו על האפשרויות הטכניות החדשות שגילה, לעתים במקרה, כמו הרצת תמונות במהירות כפולה, פוטומונטאז', וכו'. מלייס הוא שגילה טכניקות של מעבר בין סצינות, פתיחה, סגירה (fade in, fade out) ושילוב dissolve, שהפכו לכלי בסיסי בשפה הקולנועית. מלייס ייצר כמאתיים סרטים כאלה. ליצירת סרטו "לכלוכית" ב-1900 כתב תסריט מראש, בנה תפאורה, הזמין שחקנים וביים. פעולות אלו, הנראות כמובנות מאליהן כיום, נראו מהפכניות בעידן בו יצירת סרט הייתה כרוכה ביציאה אל הרחוב, כפי שעשו האחים לומייר.

אנימציה ושאר ירקות

בנוסף לאוסף סרטי אנימציה קצרים ופרסומות מהארץ ומהעולם הוצגו גם סרטי אנימציה באורך מלא, כמו "חתולו של הרב" ו"אמן האשליות"-הקוסם. קסמים הם כמובן נושא מובהק לאנימציה (אפשר להעלים ולהמציא דברים), אבל כאן, הקוסם, שאמנותו כבר אינה יכולה להתחרות בלהקות רוק עכשוויות מאבד את משרתו ונודד ממקום למקום לפרנסתו. הסרט של היוצר סילבאן שומה (שלישיית בלוויל), מבוסס על תסריט של הקומיקאי הצרפתי הנודע
ז'ק טאטי (המכונית שלי) והיה מועמד לאוסקר (2011). כמובן, אי-אפשר בלי הפנתר הורוד שכבר הפך סמל, מלווה במוזיקה של הנרי מנצ'יני. הוא החל כסרטון חימום קצר שהוצג לפני הסרטים על המפקח קלוזו (1963) ומאז, הכל היסטוריה.

ברחבת הסינמטק הציגו את מרכולתם אנימטורים וקומיקסאים עצמאיים, ביניהם ידועים יותר, כמו זאב אנגלמאיר, שאייר את שיר השירים בצורה גרפית למדי (תרתי משמע!) ואת ההגדה של פסח, והגיב מייד למחאה החברתית בשדרות רוטשילד ע"י חלוקת עלון קומי אירוטי לרווחת יושבי האוהלים. בין הצעירים המפלסים דרכם בעולם הקומיקס אהבתי את איוריה של הדר ראובן שמשיקה עכשיו רומן גרפי ראשון עם המחבר שחר גליק. לאור הצלחת הפסטיבל וריבוי המבקרים אולי כדאי לשקול אירוע נוסף, אולי צנוע יותר, אבל צבעוני ובועט.