רשמים מפסטיבל שירה בוולש

וולש היא מקום של עצב גדול, שאפשר לחוש אותו חודר לעצמות ברוחות השורקות של הקיץ. קר כאן הרבה יותר מהחורף הממוצע שלנו, ורעש השריקות של הרוח בחלונות המלון חודר כליות ולב, פוצע ומדמם.

יתכן שזוהי הסיבה לכך שבערב הראשון לפתיחת הפסטיבל קראו כל המשוררים שירי עצב וצער. כמעט כולם דיברו בשיריהם על אובדן של מישהו יקר ואהוב. גם אני נסחפתי, במיוחד ששני השירים הפותחים את ספרי הדו לשוני, "ציפור האש", או באנגלית "FIREBIRD", מתארים את תחושותי כאשר איבדתי את אמי.

לְאִמָא

אַחֲרֵי שֶׁלֹא הָיִית עוֹד
יָצָאתִי אֶל הָרְחוֹב.
הַחֲנֻיּוֹת הָיוּ סְגוּרוֹת.
רַמְזוֹרִים הִבְהֲבוּ תְּמִידִית
אֲנָשִׁים הָלְכוּ בָּרְחוֹב, פְּנֵיהֶם
חֲתוּמוֹת.

וּבָרַכֶּבֶת הֶחֱזַקְתִּי יֶלֶד
וְעוֹד יֶלֶד
וְהָעֵצִים הָיוּ נוֹסְעִים
נָסוֹעַ וְהַרְחֵק -
נָסוֹעַ וְהַרְחֵק -

אַדְמַת חוֹל, אוֹ חַמְרָה אוּלַי?

עַכְשָׁו מַה מְכַסֶּה אוֹתָךְ, מָה -
אַדְמַת חוֹל אוֹ חָמְרָה אוּלַי -
לַחֲתוֹךְ אֶת הָאֲוִיר בִּלְחִישׁוֹת קָשׁוֹת
פָּנִים לְהַשְׁכִּיחַ בָּאוֹב.
פְּלוּמוֹת יָדַיךְ רְחוּשׁוֹת מָה -

והלחישות הקשות הללו התאחדו עם הלחישות הקשות של הרוח, שכמו העלו באוב את דמותו המיתולוגית של המשורר הוולשי דילן תומס, שוולש סוגדת לו. הדבר בולט במיוחד בעיר בה נערך הפסטיבל, סוואנזי, שהיא עיר הולדתו של המשורר הדגול, שבה גם חי את רוב שנותיו. בכל מקום אפשר לראות פסלים שלו, ויש סיורים שמובילים את התיירים אל בית הוריו, בו גדל, ואל החדר בו נהג להתבודד ולכתוב, ליד הים הסוער.

הפסטיבל עצמו התקיים בתיאטרון על שמו של דילן תומס, בו השתתפו כחמישים משוררים מכל רחבי העולם. רובם ככולם שמות מוכרים בעולם השירה. למשל לורה בוס שהיא עורכת ירחון ידוע לשירה היוצא לאור בניו-יורק בשם "שפתיים", או מריה מזיוטי גילן, שזכתה לאחרונה בפרס יוקרתי לשירה. גם מארגני הפסטיבל, פטר טביט ג'ונס וסטנלי ברקן הם שמות מוכרים. סטנלי ברקן הוא מו"ל ניו-יורקי המוציא לאור ספרי שירה יפהפיים, מוקפדים ומעוטרים, של משוררים מכל רחבי העולם. זכיתי וספרי "ציפור האש" יצא לאור בבית ההוצאה שלו, וזוהי הסיבה לכך שהוזמנתי לפסטיבל. סטנלי ברקן הוא גם משורר מוכשר, שהוציא לאור בין השאר את הספר "ירושלים" המעוטר בצילומיו של רון אגם. פטר טביט ג'ונס הוא משורר וולשי ידוע ברחבי העולם המכהן כפרופסור באוניברסיטה של סוואנזי ומוציא לאור ירחון לשירה. סטנלי ופטר חברו יחדיו לארגן את הפסטיבל המיוחד הזה, שרובו ככולו כלל משוררים מכל רחבי העולם שהמכנה המשותף שלהם הוא שספר משלהם יצא לאור בהוצאת Cross-Cultural Communications Publication, ההוצאה אותה מנהל סטנלי ברקן.

דווקא בגלל אוירת העצב הזו הקפדתי על התרגולים הרוחניים, ובמיוחד לקרוא הרבה בזוהר. הקריאה בזוהר מעלה מיד את מצב המודעות שלי, ולא מאפשרת לי לשקוע בעצב. עיני נפקחות להכיר בכך שכל דבר הוא נס, והוא לא מובן מאליו. לא מובן מאליו שאקום בבוקר, ולא מובן מאליו שיש לי ידים ורגלים. תוך כדי הישיבה בפסטיבל ובהפסקות קראתי כל הזמן בזוהר, ובעקבות הקריאה הזו, כתבתי שיר שיכול לבטל את העצב הגדול על האובדן, אפילו של אמי, שהיא אולי הנשמה הקרובה אלי ביותר.

מַעֲשֶׂה רוֹקֵם

בהשראת הזוהר הקדוש
פרשת "שְׁלַח לְךָ"

עֲשֵׂה בִי, בּוֹרֵא עוֹלָם,
אֶת מַעֲשֶׂךָ
מַעֲשֶׂה רוֹקֵם
שֶׁהוּא רִקְמַת ג' מִינֵי צְבָעִים
לָבָן אָדוֹם יָרוֹק
שֶׁהִיא סוֹד שְׁלוֹשֶׁת הַקַּוִים
יָמִין שְׂמֹאל וְאֶמְצַע
וְתִקּוּנָם בְּסוֹד ד' צוּרוֹת
אַרְיֵה שׁוֹר נֶשֶׁר אָדָם.
שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה רוֹקֵם זֶה
תִּתַּקֵּן בִּי
הֶאָרַת הָחָכְמָה בַּחֲסָדִים
וְתָאִיר בִּי שְׁנֵיהֶם
בְּתַכְלִית הַיּוֹפִי וְהַשְּׁלֵמוּת.

תוך כדי הפסטיבל תרגמתי בעצמי את השיר לאנגלית, וקראתי אותו למשתתפים, כדי לשתף אותם בתחושה המרוממת של התגברות על צער ועצב ומציאת שמחה בזרימה הפשוטה של החיים.