האישה האחרת

מעל רבות מהפעולות הפוליטיות של ארגוני הנשים בישראל מרחפת רוחה של 'הקרן החדשה לישראל', והעומדת בראשה נעמי חזן. אותה חזן, כפי שדיווחה תנועת 'אם תרצו', חתומה על עצומה של ארגון 'נציבות נשים בינלאומית' (IWC), שפורסמה ב-29 בדצמבר 2008, יממה בלבד לאחר תחילת מבצע עופרת יצוקה. בעצומה נכתב בין השאר: "אנו דורשות לעצור מיידית את ההתקפה של כוחות הצבא הישראלים בעזה, אשר כבר גרמה למותם של מאות. השחיטה הזו רק יכולה ללבות את הסכסוך".

חזן אינה לבדה. לקו הפרדוקסלי הזה, שמחד-גיסא מנסה להכניס נשים לכל היחידות הקרביות בצה"ל ומאידך-גיסא מתייחס אל חיילי צה"ל כשוחטים צמאי דם, שותפים שורה של ארגונים פמיניסטיים. עו"ד נתניהו עוקבת זה כמה שנים אחר התנהלותם של הארגונים הללו. לדבריה, הניסיון שלהם להשתלב בשיח הביטחוני הוא בעייתי, בין השאר כיוון שעיסוק אינטנסיבי בבעיות הביטחון דוחק לשוליים בעיות מהותיות שנוגעות למצב הנשים. "נשים שמתלכדות כדי להילחם את המלחמה הפמיניסטית, מוצאות עצמן פעמים רבות נאבקות על אג'נדות שאינן בהכרח קשורות למעמד האישה, אלא לסוגיות פוליטיות. לעתים הן מבטאות דעה אחידה באשר לגיוס נשים ליחידות קרביות או באשר לפעילות צה"ל, בעוד שלמעשה רצונן המקורי היה לפעול לקידום מעמד האישה.

"חלק מהפעילות של הארגונים הפמיניסטיים מכוונת נגד הערכים של רוב הציבור במדינה, ומוּנעת מתוך התנגדות לשיטה הקיימת. הם אינם מנסים לשפר אלא לקדם אג'נדות שאינן מתחשבות במערך הכולל, תוך התעלמות מהצרכים של מדינת ישראל, שאינה יכולה לשרוד אלא אם כן תהיה בעלת הצבא החזק ביותר באזור. איני משוכנעת שכל מי שתומך בשילוב לוחמות בצה"ל בהכרח רוצה לפגוע בצה"ל, אבל האג'נדה של קידום מעמד האישה גוברת לפעמים על כל שיקול אחר, גם אם מדובר בשיקול ביטחוני או קיומי. הפמיניזם דורש מהאישה להזדהות עם האישה באשר היא אישה, ומבטל את סדרי ההזדהות הטבעיים של האדם".

למה הכוונה?

"ההזדהות הטבעית של האדם היא קודם כול עם השיוך הטבעי שלו, עם משפחתו, עם הקהילה שלו ועם עמו. ביולוגית אנחנו בנויים כך. כשאתה אוהב את העם שלך, זה לא מחייב אותך לשנוא את האחר בחברה. הפמיניסטיות הרדיקליות מצפות מנשים להזדהות עם נשים או 'להבין' אותן גם אם הן אויב. האישה היא תמיד אובייקט שזוכה לקדימות לפני הגבר, ולא משנה אם מדובר בגבר אוהב מול אישה שהיא אויב".

לדברי נתניהו, הגישה הזו מגיעה לכדי אבסורד: ארגונים פמיניסטיים ישראלים הביעו הבנה למחבלות מתאבדות, ולעומת זאת השתמשו כלפי חיילי צה"ל בביטויים ובדימויים שמתאימים להגדרת אויב, רק מפני שאינם שייכים למין הנכון. "החברה הרדיקלית מייצרת תמיד אויב שצריך לשנוא, ו'האויב' של התנועות הפמיניסטיות הם הגברים. המסר שעולה מהתנועות הללו הוא שגברים הם רעים, הם רוצים לשלוט והם משתמשים בצבא כמקפצה למוקדי שליטה באזרחות. בעיניהן, גבר הוא קודם כול בעל פוטנציאל לאלימות; הוא מכה פוטנציאלי, הוא מיליטריסט בפוטנציה, וברור שהוא מתנגד לשלום. יש גם גברים שהם 'בסדר', אבל אלה רק גברים שמזדהים לחלוטין עם התפיסה הפמיניסטית".

"לפי תפישת הארגונים הפמיניסטיים, חיילים מתקדמים בסולם הדרגות והתפקידים הצבאיים רק כדי להיות יום אחד דירקטורים של חברות", אומר רונן. "לא נתפש מבחינתם שיש כאן מוטיב של הקרבה, ואין באג'נדה שלהם שום הערכה או הכרת תודה. התפיסה הזאת משפיעה על לוחמים, ויוצרת דמורליזציה ובלבול עמוק. כשאני קורא מאמרים על מגדר, אני חושב לפעמים מה מרגיש חייל שנמצא בשיקום בבית לוינשטיין וקורא את הדברים".

רונן ונתניהו מנסים לייצר סוג אחר של דיאלוג. הכינוס היווה מבחינתם יריית פתיחה לשיח פמיניסטי שהמוטיב המרכזי בו לוקח בחשבון גם את צורכי המדינה והצבא. קידום מעמדן של הנשים, הם אומרים, לא צריך להיות מנותק מהשאלה מה טוב ונכון לצה"ל: הרי כדי שפמיניסטיות ישראליות תוכלנה לשרוד במרחב המזרח-תיכוני גם להן נחוץ צה"ל חזק. "הבעיה עם הארגונים הפמיניסטיים וחוגי המגדר היא שהם אינם מאפשרים דיון פתוח בשאלה הזאת", אומר רונן. "במרכז השיח שלנו צריכה להיבחן השאלה מה יגרום למדינה ולצבא שלה לתפקד בצורה הטובה ביותר והאפקטיבית ביותר".

כ־1,500 נשים משרתות כיום כלוחמות בצה"ל. המהפך ביחסו של הצבא לשירות נשים נכפה עליו במידה רבה מבחוץ. האם הדבר היטיב עם המערך הלוחם? אם עד עכשיו הקול היחיד שנשמע בשאלה זו היה קולם של הארגונים הפמיניסטיים, יוזמי הכינוס ניסו לקבץ יחד את הקולות האחרים, אלה שמבקשים לבחון מחדש את הסוגיה.

"שוויון אינו זהות", אומרת נתניהו, "העובדה שיש לנשים ולגברים זכויות שוות אינה יוצרת זהות בין המינים. אי-אפשר להתעלם מההבדלים הפיזיולוגיים והנפשיים שיש ביניהם. השוויון שדורשות הנשים בצבא הוא בסך הכול שוויון מותנה: מצד אחד, לשיטתן, אם אישה רוצה להיות טנקיסטית, יתכבד צה"ל ויכין הכול כדי לקבלה ליחידה; אבל מאידך-גיסא, לנשים יש זכות לבחור אם לשרת ביחידה קרבית, בעוד לגברים אין זכות כזו. פרט ליחידות התנדבותיות, הם הולכים לאן ששולחים אותם. אז אנחנו משחקות במשחקי 'נדמה לי' של שוויון?"

אף שבמישורים רבים צה"ל נשען על צבאות ארצות הברית ובריטניה כמודלים לחיקוי, בשאלת גיוס נשים ליחידות לוחמות הוא אינו מגלה עניין בניסיון שצברו הצבאות הללו. כבר בשנת 2002 קבע דוח של משרד ההגנה הבריטי כי נשים יפגעו ביעילות הצבא בקרב, וכי אין הצדקה לשילובן ביחידות לוחמות. באותה שנה בוטלה בארצות הברית הטירונות המשולבת של גברים ונשים, וכעת החוק האמריקני אוסר על שילוב נשים ביחידות לוחמות או תומכות לחימה מתחת לרמה החטיבתית. "האמריקנים ניסו לשלב נשים ביחידות הלוחמות, והניסיון נכשל", אומרת נתניהו. "אצלנו לא מגלים לציבור את המחירים שנלווים לגיוס נשים כלוחמות".

אל"מ רז שגיא השתחרר מהצבא לפני כחמש שנים, וכיום הוא מרגיש גם משוחרר להשמיע דברים שאולי ירגיזו את ארגוני הנשים. את התנגדותו לגיוס נשים ליחידות לוחמות הוא תולה בכמה גורמים, שהראשון שבהם אובייקטיבי לחלוטין. "נשים שונות פיזיולוגית", הוא מזכיר. "הן חלשות יותר ונמוכות יותר. כתוצאה מכך, נשים שמשמשות בתפקידים קרביים חשופות יותר לנזקים רפואיים". לדברי רז, היחס בהפסד ימי אימונים הוא 1:4, כלומר - נשים מפסידות פי ארבעה ימי אימון מגברים, "ואנחנו מדברים על הנשים הנבחרות והחזקות יותר, שעשו מאמץ להגיע לשירות קרבי. יש מגיפת שברי הליכה באגן הירכיים אצל חיילות קרביות והרבה צניחות רחם. זה אומר שלוקחים בנות מצוינות עם פרופיל 97 ומשחררים אותן כשספק אם יוכלו ללדת".

רז מזכיר כי בסופו של דבר שילוב הנשים לא נעשה מתוך בדיקה מבצעית של תרומתן למערך הלוחם, אלא מתוך אג'נדה חברתית. "צה"ל הוא לא צבא מאוריטניה או טנזניה, ואין לנו יכולת לשחק את המשחקים הללו", הוא אומר. לדבריו, הגיעו לידיו "סיפורים מחרידים" הנוגעים לקצינות שנשלחו להילחם במלחמת לבנון השנייה. כך למשל, קצינת מודיעין באחד הגדודים לא הצליחה לתפקד כיוון שלא עשתה את צרכיה במשך חמישה ימים; בשונה מחבריה החיילים, היא הייתה זקוקה לתנאים אחרים. "לא ברור לי איך הגדוד הזה תפקד", אומר רז, "הרי אי-אפשר לתפקד ללא קצין מודיעין".

לאותה קצינה, הוא מספר, הוצמד חייל שסחב בעבורה את מכשיר הקשר. המבנה והמשקל של המערכת מותאם למבנה גוף גברי, והקצינה לא יכלה לשאת אותה בכוחות עצמה. "אם צריך חייל נוסף שיסחב בעבורה, ברור שאנחנו רק מזיקים למבצעיות", קובע רז.

גם אחוות הלוחמים, הדבק המלכד את החיילים, עלולה להיפגע. "כשנכנסת חיילת, הדבק נשבר וההורמונים מתחילים לעבוד. את גדוד קרקל, גדוד שהתחיל כגדוד נשים וכיום הוא גדוד מעורב, מתארים כסדום ועמורה. החיילים עסוקים כל הזמן בשיבוצים. מי יוצא לאן ולאיזה שמירה? כתוצאה מכך העניין המרכזי בקרקל אינו המבצעיות".

פרופ' האס מחדד את הטענות כנגד הארגונים הפמיניסטיים הרדיקליים בסוגיה זו. "הכנסת הנשים לתוך צה"ל לא נועדה לתת להן שוויון הזדמנויות, אלא לפורר את צה"ל מבפנים. לא יכול להיות שבחור צעיר יישב בטנק כשלידו יושבת בחורה צעירה, והוא יהיה ממוקד במשימה ולא בבחורה. יש כאן מלחמה לא בעד הנשים, אלא נגד הצבא. והצבא נכנע, מחוסר יכולת להתמודד עם האידיאולוגיות הפוסט-ציוניות".

וישנו כמובן מבחן השבי. "תראו מה קורה לנו כשנופל בשבי חייל אחד. האם עם ישראל יוכל לשאת נפילה בשבי של אישה?" שואל רז. הוא מזכיר גם את העלויות הכרוכות בשילוב נשים בתפקידים קרביים, שכן הדבר מחייב הקמת מגורים נפרדים, מקלחות נפרדות, וכן מתן שירותים שונים שגברים אינם נדרשים להם - כל זאת בעוד צה"ל מתמודד עם קיצוץ מאסיבי בתקציבו.

עד כה לא ניתן היה לעסוק בשאלות הללו בלי לספוג האשמות בחוסר נאורות, אומר גיל רונן. "נאורות הייתה תמיד נחלתו של צד אחד. עצמאות וחופש אקדמי היוו תמיד הצדקה לכנסים רדיקליים. צריך לתת קרדיט לאוניברסיטת בר-אילן על הפתיחות ועל מתן האפשרות לבחינה חדשה של כל הנושא הזה, סוף סוף תהיה בחינה אקדמית של השאלה מה מסתתר בכסות של מגדר, ולמה הוא תמיד אנטי-לאומי".

"נראה שהאקדמיה בכללותה מזוהה עם השמאל בגלל שהיא בינלאומית ומקושרת בעולם, ואנשים לא רוצים להיות שונים מעמיתיהם", אומר פרופ' אלישע האס. "זה חוק טבע. כשאני הולך לכנס בינלאומי ולראשי כיפה סרוגה, אני מודיע ברבים: אני שונה מכם! לא לכולם זה קל. בדרך כלל אנשים לא רוצים להביע עמדות לא מקובלות. מדינת ישראל תמיד תהיה לצנינים בעיני העולם המערבי, ולכן לאנשי האקדמיה יש בעיית זהות. זה לא שהם השתכנעו אידיאולוגית; רוב אנשי השמאל האנטי-ציוני נמצאים שם רק כי לא נוח להיות ציוני אקטיבי בסביבה האקדמית הבינלאומית".

פרופ' האס עמד בראש הוועדה ללימודים בין-תחומיים באוניברסיטת בר-אילן בתקופה שקדמה להקמת החוג למגדר, והיה שותף לדיונים על אופיו. "עמדתי על כך שהחוג יעסוק בסוגיות שקשורות למעמד האישה ולמגדר מנקודת מבט יהודית", הוא מספר. "מהסיבה הזו הדיונים נמשכו כשנה. החוג הוקם רק לאחר שפרופ' דפנה יזרעאלי, שמונתה לעמוד בראשו, הסכימה לכך. לצערי, דפנה נפטרה והחוג שינה כיוון".

מה קורה בחוגי המגדר באקדמיה הישראלית?

"רובם פונים לזרם הפמיניסטי האקטיבי, פמיניזם שמשתלב בחזית המרקסיסטית והסוציאליסטית, או מה שנשאר מהחזיתות הללו. אלו כוחות שחותרים לפירוק המסגרת החברתית הקיימת ולפירוק המשפחה. חלק מזה נעשה בשירות של גורמים חזקים, כמו במקרים של התערבות 'הקרן החדשה לישראל', כאשר המטרה הסופית היא ערעור המדינה היהודית ויצירת מדינת כל אזרחיה במקרה הטוב".

תנועות פמיניסטיות שקוראות להגן על הילדים ולהעדיף את ביטחונם על פני בטחון המדינה, בוודאי לא שואפות לפירוק המשפחה.

"הבעיה עם ארגונים כאלה היא שלמדינה ולעם אין בעיניהן משמעות מספקת. במלחמת יום כיפור הייתי מ"פ ברמת הגולן. הלחימה הייתה קשה, אבל המורל היה גבוה, כי אנשים ידעו שהם נלחמים למען העם שלהם. הם לא חשבו על יחידים אלא על קיומו של העם כולו, וזה מה שאִפשר להם להיות נכונים להקרבה במלחמה. כדי שאומה תוכל לעמוד במלחמות קשות, היא צריכה להיות מוכנה לאבד חיי פרט' והזכות להקריב חיי פרט קיימת רק אם לחברה יש משמעות. חייל לא הולך להילחם כי אמא ואבא שלו שלחו אותו; הוא חלק מחברה שנכונות להקרבה היא תנאי הכרחי לקיומה.

"אובדן הזהות הקולקטיבית הציונית הופכת את האימהות לבעלות הבית. תנועת ארבע אימהות ערערה את העיקרון של לחימה למען העם היהודי, ויצרה מציאות שבה כל פרט חושב על עצמו ועל האנשים הקרובים אליו. זה פוגע ביכולת הלחימה והעמידות הצבאית".

"בעיני קבוצת ארבע אימהות, היציאה מלבנון נתפשת כהישג אדיר, כי הן הצליחו לכאורה ליצור שיח אימהי שנועד לשמור על הבנים", מוסיף ד"ר קידר. "בעולם הערבי, המהלך הזה נתפס כבריחה. את המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון הפכו הנשים שבה למדינת סמרטוט, מדינה שמעדיפה את האינטרס האימהי, הפרטי והמשפחתי על פני הערכים הלאומיים".

בשנת 2000 התרחשו בישראל שני אירועים אשר הגדירו את מערכת הקשרים בין צה"ל לארגוני הנשים. הראשון היה הצלחתה הקולוסאלית של תנועת ארבע אימהות במאבקן למען יציאה מלבנון. המערכת הביטחונית, שנתפשה בעבר כנתונה לשליטה גברית מוחלטת, הפכה ליעד בר-כיבוש בעבור הארגונים הפמיניסטיים השונים, בדרישתם לשלב נשים בשיח הביטחוני. האירוע השני היה תיקון לחוק שירות הביטחון, ביוזמתה של ח"כ נעמי חזן, כיום נשיאת 'הקרן החדשה לישראל'. סעיף חדש בחוק קבע כי כל התפקידים בצבא יהיו פתוחים בפני נשים, אלא אם כן קיימת מגבלה בשל מהותו ואופיו של התפקיד.

במלאת עשור לשני האירועים האלה, יזם פרופ' אלישע האס, יו"ר 'חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי', יחד עם העיתונאי גיל רונן ועו"ד דפנה נתניהו, עורכת המגזין האינטרנטי 'מראה', כינוס שנושאו "נשים וביטחון לאומי". הכינוס עסק בדיאלוג המתקיים בין ארגוני הנשים לצבא. שנים רבות מדי, כך אומרים מארגני הכינוס, פעלו הארגונים הפמיניסטיים הרדיקליים כשחקן יחיד בזירה הזו, ועמדתם נתפשה כמייצגת את מאווייהן של הנשים כולן. ובכן, לא עוד. "יש תחושה שצריך לבדוק בדיקה אקדמית מעמיקה את כל נושא המגדר, שברור לנו שיש לו השפעה עצומה בשיח הציבורי", אומר רונן.

בעולם כולו, וכך גם בישראל, מזוהה המאבק הפמיניסטי עם השמאל הרדיקלי. נשים שרוצות לקדם מטרות מגדריות טהורות, לא ימצאו את מקומן בתנועות הפמיניסטיות אם אינן אוחזות גם בהשקפת עולם פוליטית תואמת. אך לא תמיד היו אלה פני הדברים. ראשיתה של התנועה הפמיניסטית, באמצע המאה ה-19, לא בישרה את הפיכתה למנוף פוליטי. הרעיון שעמד בבסיסה היה עיגון חקיקתי של זכויות שוות לנשים, בעיקר בכל הנוגע לגופן ולרכושן. הפמיניזם הליברלי ביקש להדגיש את הדמיון שבין נשים לגברים, תוך שאיפה לשלב את הנשים גם במרחב הציבורי והפוליטי.

בגל השני של התנועה הקימו הארגונים הפמיניסטיים מרכזי סיוע לנפגעות אונס, מקלטי חירום לנשים מוכות ושדולות נשים. פעולותיהם כללו גם העלאת תודעה שוויונית, מאבק למען הפלות, קידום חקיקה למען נשים, שתדלנות ציבורית ועוד. אלא שהגל הפמיניסטי הבא אחריו כבר לא ביקש להשתלב במרחב הציבורי, אלא לקעקע אותו. לפי החוקרת סילביה פוגל ביז'אוי, הארגונים הפמיניסטיים החלו לראות בסדר החברתי והפוליטי המקובל מערכת שלטונית גברית, המנציחה את נחיתותן ודיכוין של הנשים. כדי לקדם את האג'נדה הפמיניסטית בחרו הארגונים באסטרטגיה של "לחץ מבחוץ", תוך הצגת דימוי נשי אלטרנטיבי.

בישראל הגיע הלחץ הנשי על המרחב הפוליטי לשיא הצלחתו בנסיגה מלבנון. תנועת 'ארבע אימהות', שקמה לאחר אסון המסוקים (1997), העבירה לדעת הקהל מסר ברור של דאגה ל"ילדים הלוחמים", שלמען השמירה על חייהם יש לסגת חד-צדדית מלבנון. קהל היעד הראשוני היה אימהות לחיילים, אותן נשים שחוו את החשש הזה באופן ישיר.

ההתגייסות של אמצעי התקשורת לטובת הקמפיין הייתה חד-משמעית. התקשורת חיבקה את ארבע האימהות חיבוק אמיץ, ונדרש אומץ רב כדי להשמיע קול אחר. כשמח"ט גולני, אל"מ שמואל זכאי, כינה את הארגון "ארבע סמרטוטות", נערך כנגדו מסע צלב. זכאי נאלץ להתנצל על הדברים, וללמוד בדרך הקשה שלא כדאי להתעסק עם הבנות האלה. הן אולי רצות אחרי הילד עם הסנדביץ' ביד, אבל יש להן ציפורניים ארוכות והן יודעות לשרוט.

תנועת 'ארבע אימהות' הפכה לאחד מסמלי הנסיגה מלבנון. מאז ועד היום רואים עצמם ארגוני הנשים בישראל כמקדמי אג'נדה פוליטית, וליתר דיוק - אג'נדה הממוקמת הרחק מאוד שמאלה ממרכזה של המפה הפוליטית. אותה אג'נדה מושלת גם בחוגי המגדר שקמו באוניברסיטאות בישראל בשלהי המאה ה-20. סטודנטיות בחוגים הללו מעידות כי הקו השמאלני מועבר בשיעורים בנחרצות שאינה מאפשרת ביטוי של קולות אחרים. "המרצות מביעות דעות אנטי-מערביות ופוסט-קולוניאליסטיות מודרניות", מספרת אחת הסטודנטיות, שעומדת בתוקף על כך ששמה או כל פרט ביוגרפי אחר לא יפורסמו בכתבה. "הפמיניזם בחוגי המגדר מזוהה עם התנגדות לכיבוש. זאת אקסיומה כזאת, שמי שתומכת בהגדרה עצמית לנשים אינה יכולה להצביע למפלגת ימין. מי שבכל זאת תומכת בליכוד, למשל, עדיף שלא תשמיע את דעותיה. בהמשך סביר להניח שהיא תעבור שטיפת מוח, ובבחירות הבאות היא כבר תצביע אחרת".

"צריך להבין", אומרת סטודנטית נוספת, "בדרך כלל הסטודנטיות הן בחורות צעירות, שלא תמיד מגובשות מבחינה פוליטית, ומרצה שמציגה משנה סדורה יכולה להיות משכנעת מאוד. ייתכן שהסטודנטיות מלכתחילה באות עם הטיה שמאלה, והחוג רק מעצים את התופעה. המסרים הם פוסט-מודרניים, פוסט-קולוניאליסטיים ואנטי-קפיטליסטיים. כל מה שמזוהה עם ערכי המערב או הציונות, נחשב נאור פחות".