הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   אנשים  דת ומסורת  חברה ומשפחה  עיתונאי-אורח  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
כוס יין לחיים ארוכים
15/08/2017   |   יפעת גדות
 
 
 
השיעור שמלמדת גרמניה
15/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
דמו של מי מותר כאן?
15/08/2017   |   דרור אידר
 
 
 
חנינת קצב: ריבלין יודע את האמת
15/08/2017   |   אהוד פרלסמן
 
 
 
הבחורים של קלרה
15/08/2017   |   עפר דרורי
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
אני מקפיד שלא להקפיד
ג'קי לוי. יהדות היא תרבות, לא פולקלור [צילום: תנועת מעגלים]

לדעתי, אחד התפקידים של היהודים הספרדים בתרבות היהודית המתכוננת פה זה להגיד: חבר'ה יש קלה ויש חמורה, ובואו נזכור: בקלה מקלים. במרוקאית כשנפרדים לשלום יש ברכה: "תְכוּן חְ'פיף!", תהיה חפיף! תהיה נורמלי!"

פרס ליבהבר שקיבל השחקן והעיתונאי ג'קי לוי על סובלנות דתית, מרגש אותו מאוד, אבל גם נראה לו מוזר. על עשיית מעשים לקידום הסובלנות, הוא אומר, לא צריך לקבל פרס; צריך לתת עונש למי שלא עושה אותם. עונש צריך גם לתת לא מעט ישיבות שלא נתנו לתלמידים שלהם להיות מה שהם - נערים

>
>
>
>
▪  ▪  ▪
רק אחרי שחצה את גיל 30 הרשה לעצמו ג'קי להביע את עצמו קבל עם ועולם. עד אז, הוא מעיד על עצמו, שתק. "הדודים שלי היו בהלם, הם לא ידעו שאני יודע לדבר". אומנם תמיד היה במרכז וסיפר את הסיפור - פעם סיפור מישיבת כפר הרא"ה ופעם סיפור מהצבא, אבל תמיד לחבר'ה בני גילו. "ליד מבוגרים סתמתי את הפה לגמרי, ולכן הדודים שלי לא היו בטוחים ששמעו את הקול שלי אי-פעם".

זה לא שלוי התבייש מהדודים, הוא פשוט האמין שלפני שהוא פותח את הפה ואומר משהו לעולם, כדאי שיספוג קודם את כל מה שיש למבוגרים החכמים שסביבו להגיד. "אם היו אומרים לי שאפשר לשבט מישהו, הייתי משבט את הדודים שלי בשמחה. ואני לא אנקוב בשמות", הוא מוסיף בנימה מבודחת, "כי הדודים שלי קוראים כל שטות שאני אומר או כותב, ואחרי זה באים איתי חשבון".

לוי פרץ לתודעה הציבורית בטור השנון והמשעשע 'סולם יעקב', במקומון הירושלמי 'כל העיר', שבו חיווה את דעתו כמבקר וכמתפלל על בתי הכנסת השונים בירושלים. בהמשך ועד לאחרונה כתב טור שבועי במוסף השבת של 'ידיעות אחרונות' בשם 'מדרש ביתי'. אחרי שקהל מעריציו נחשף לכתיבה שלו, הוא נחשף גם לקוקו ולברט, סימן ההיכר של לוי במשך שנים, בהופעותיו בטלוויזיה. את הקוקו, אגב, הוריד לפני כשלוש שנים. "טורח התחזוקה", הוא מסביר.

ללוי, שבין היתר הנחה תוכניות נוער בטלוויזיה החינוכית ותוכנית טיולים בחו"ל בערוץ 'התכלת', לו"ז צפוף במיוחד. בימים אלו הוא מריץ מספר מופעים מצליחים במקביל: 'צחוק עשה לי' עם ההרכב 'אנדרלמוסיה'; 'גשר ההלכה' עם חנן יובל; 'לכו אתם!' עם אריאל הורוביץ, ו'קלבת שבת' של בית 'אביחי' יחד עם חבורת שחקנים ירושלמיים בשם 'האינקובטור'.

ובכל זאת, רבים מכירים את לוי דווקא מתוכנית הרדיו 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל שאותה הוא מגיש מזה כמה שנים עם אברי גלעד. בתוכנית, שהייתה אמורה להיות צחצוח חרבות של קטבים מנוגדים, הפכו השניים להיות נינוחים כל כך עד שנדמה לרגע שמדובר בשיחת רעים המתקיימת בסלונם הפרטי.

לוי - נשוי לאביטל ואב לשלושה - נושא כובעים רבים, "אבל הכול מתחבר", הוא טוען. "אני מרצה באוניברסיטה הפתוחה על פרשת השבוע ובסוף ההרצאה מישהי מהקהל אומרת לי: "לא הבנתי, מה התזה שלך?" ואז אני אומר לעצמי: 'וואו! אני לא מספיק חושב על הדברים במונחים האלה, של לקחת את כל מה שאני רוצה לדבר עליו ולשים עליו כותרת מסודרת'. באמת, מה התזה שלי? אני כבר ילד גדול, חגגתי השנה 46, אולי הגיע הזמן שתהיה לי תזה. חשבתי על זה אחר כך, שאם אני יכול לשים כמה דברים במרכז, יסודות מכוננים של מה שעברתי במרוצת חיי, אז הדברים שחשובים לי באמת: הזהות, הישראליות, הציונות, כל מה שקורה פה, המתח הזה שבין מה שמסמלת ירושלים למה שמסמלת תל אביב, עברו את השינוי שקרה בתוכנית 'המילה האחרונה'".

מתי קרה השינוי?

"גם אברי, גם אני, גם אורי (אורבך) וגם עירית (לינור) מתקשים לשים את האצבע ולומר מתי הפסיק להיות לנו חשוב לנצח והתחיל להיות לנו כיף. אברי בא מבית מאוד חילוני ואני מבית מאוד דתי, ממשפחה של רבנים ומחינוך של בני-עקיבא, ובתור שכזה, חוויתי את כל ילדותי כמקום שבו התאמנו לנצח בוויכוח ההוא, שיום אחד כולנו נהיה רבנים כאלה והם כולם יהיו פבלו קריסטיאני וניכנס ברבּם ונראה להם שבניגוד אליהם, אנחנו עשינו שיעורי בית. באנו ממקום ששם את הניצחון בפולמוס במקום מאוד מאוד גבוה. ולמרות זאת, ה'דע מה שתשיב לאפיקורס' הזה, שהוא כאילו מדבר על הניצחון, בעצם מרמז על תבוסה מוחלטת".

למה של תבוסה, אם החינוך היה לתרגל את התשובות הנכונות?

"כי תפישת היסוד בילדותינו הייתה שהובסנו. בילדותינו ברור היה לגמרי, שאף אחד לעולם לא יחזור בתשובה ורק נקווה שאחוז החזרה בשאלה יהיה סביר. היה ברור שאם אני מערבב דתי וחילוני ומשקשק טוב, אני מקבל חילוני. וברור היה לגמרי שאם אני אלמד בתיכונים בעיר אני אהיה חילוני, ואנחנו חייבים יישובים משלנו ופנימיות משלנו ופלוגות בצבא של הסדר משלנו".

לדעת לוי 'המילה האחרונה' היא מיקרוקוסמוס של תהליכים שקורים בארץ. ליטוש העמדות הוא כבר פחות חשוב. במקומו נוצר כיוון חדש, שבו הקצוות הרחוקים שהיו בילדותו מתקרבים, הגבולות מיטשטשים וההתבצרות מאחורי חומות היא פחותה.

על התהליכים החברתיים והגשרים בין קטבים שלוי בונה, הוא קיבל את פרס 'ליבהבר' לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית בישראל לשנת תש"ע, יחד עם המוזיקאי והמלחין שלמה גרוניך. הפרס, שמוענק במסגרת טקסי הסיום של מכון שכטר למדעי היהדות, מוענק זה השנה ה-13 לדמויות מרכזיות שתרומתן לסובלנות הדתית ניכרת. בין הדמויות שקיבלו בעבר את הפרס ניתן למצוא את מוקי צור, הרב מיכאל מלכיאור, העיתונאית במבי שלג ורבים אחרים.

קבלת הפרס מרגשת אותך?

"בוודאי! זה מרגש וזה מוזר, כי אני צעיר מדי לקבל פרסים שעושים קולות של מפעל חיים, וזה מוזר כי על עשיית מעשים לקידום הסובלנות לא צריך לקבל פרס. צריך לתת עונש למי שלא עושה אותם. זה מרגש כי אתה פתאום מבין שנגעת באנשים וחשוב להם שתדע שמעשיך רצויים. לא תמיד היה לי ברור שמעשיי רצויים. כשאומרים לי שמעשיי רצויים, זה כמעט מביא לי נחת, למרות שזאת לא מילה מהעדה שלי".

העדה שלו היא סוג של רנסנס. קשה להאמין שלוי, שנראה כאילו צמח בתרבות מזרחית אסלית, גדל בבית שהנושא הזה לא היה חלק מהותי מחייו. בביתו היה אומנם מקום של כבוד לתרבות המזרחית, אבל בעיקר השלמה והתערות טוטאלית בסביבה האשכנזית-דתית-לאומית של בת-ים ובהמשך של קריית-אונו. "עד גיל 16 הייתי אשכנזי לכל דבר ועניין. קראתי את פרשת הבר-מצווה שלי באשכנזית, אבא שלי לימד ילדים קריאה בנוסח אשכנזי לבר-המצווה ותמיד התפללנו בבית הכנסת של האשכנזים שקראנו לו 'בית הכנסת שלנו', ובימים נוראים הלכנו לסבא וסבתא ל'בית הכנסת של הספרדים'. לא הרחקנו לכת לקרוא להם 'אחינו הספרדים', אבל לא היינו רחוקים מכך".


כשהתרבות הופכת להיות פרקליטית, שיש בה רק סיבות לעונש ונסיבות מקלות ובוהן מזדקרת ורק סעיפים וסעיפים, זאת לא תרבות. היהדות היא תרבות, לא פולקלור. זה אומר קודש וחול, כלכלה ופוליטיקה והומור ותנאים סוציאליים ועוד המון דברים. זאת תורתנו וזה תלמודינו

"תספר סיפור, רבאק!"

לוי אינו מתקומם רק על התוכן, אלא גם ובעיקר על הצורה של לימוד המקורות. "אני מלמד ולומד הרבה שנים. ואני רואה מורים מכל מיני סוגים. יש כאלה שקוראים סיפור חז"ל או שורה מהחומש והפרצוף שלהם צוחק, ויש אחרים שקוראים אותו פסוק והפרצוף מתעוות באיזה מין כאב רליגיוזי מטורלל. הם תמיד אומרים בווליום מוגזם", ולוי מדגים בצעקות ובעיניים רושפות: "הבעל שם-טוב אמר...' ואתה אומר: 'הלו! למה תמיד כשאתה אומר דבר תורה אתה מפסיק להיות חמוד? לפני רגע ישבנו באותו מרחק ודיברת איתי בווליום של בן אדם, ופתאום עכשיו דפקת על השולחן שלוש פעמים, נשענת לאחור וכולם ראו על הפנים שלך שאתה עומד לתת דבר תורה. פתאום הפנים שלך הפכו להיות רציניות ונוקשות, הרמת את הווליום והתחלת לשקר".

מה זאת אומרת?

"לשקר. אתה לא אומר את האמת. אתה אומר דברים כמו" - לוי שוב מדגים בניגון של לימוד - "'השבטים הקדושים משליכים את יוסף לבור'. הלו! הם לא היו שבטים, הם היו אחים. וכשהם עשו את זה הם לא היו קדושים והוא לא היה צדיק. בוא תספר סיפור, רבאק!"

ולמה זה כל כך חשוב לך?

"מפריע לי שחלק גדול מהלמדנים בארץ לא מסוגלים לספר את הסיפור. הגיע הזמן שזה יאמר: הם מעדיפים לדלג על סיפורים. התחלואה הגדולה של הלימוד בישיבות זה ההרגל הליטאי הזה, שכשמגיעים לסיפור מדלגים עליו. יש סיפורים נפלאים שתלמידי חכמים מובהקים לא מכירים, או מכירים אותם ברמה שחילוני מכיר אותם, משמועות. יש לנו ספרות עשירה עד סחרחורת. באותו עמוד, גם בתורה וגם בתלמוד, אפשר למצוא ספרות יפה, הומור, שירה, דיון משפטי, חקיקה, יומנים, היסטוריה. זה הקוד הלאומי והתרבותי שלנו. ואז באים אנשים ואומרים בחוסר נחת מתגבר: 'מה פתאום סיפור? דת זה לא סיפור! דת זה חוקים!"

ומהי היהדות לפי תפישתך?

"היהדות היא הכול! כשהתרבות הופכת להיות תרבות פרקליטית, שיש בה רק סיבות לעונש ונסיבות מקלות ובוהן מזדקרת ורק סעיפים וסעיפים, זאת לא תרבות. היהדות היא תרבות. לא פולקלור, תרבות! זה אומר קודש וחול, כלכלה ופוליטיקה והומור ותנאים סוציאליים ועוד המון דברים. זאת תורתנו וזה תלמודינו. זאת ספרות שאני מצדיע לה. ספרות שהיא חיי ואורך ימי. מי שלא מסוגל ללמוד את זה מבלי לצמצם - כל עוד זה במישור האישי, סבבה! כשזה קורה לרוחב במוסדות שלמים, כשקהילות שלמות צורכות את זה ככה? בואו נאמר את האמת: אנחנו בבעיה".

אז אולי השינויים שעוברת החברה הם לא כל כך גדולים כפי שאתה חווה אותם? אולי דווקא יש יותר הסתגרות מבעבר ואתה זה שחי בבועה קטנה?

"האמירה שהיהדות היא תרבות, היא לא רק שלי. אפשר גם לשמוע את הדברים מהרב שרקי. כמות האנשים שמגיעים לשיעורים שלו מעידה על כך שלא מדובר בבועה. כך גם כמות האנשים בשיעורים של הרב בני לאו ושל הרב יובל שרלו מעידה על כך שזאת לא בועה, ודוב אלבוים זה לא בועה ולא ברי סחרוף. הציבור מחכה שיגיעו חבר'ה עם מנעד תרבותי יותר פתוח שייכנס יותר פנימה וישפיע".


ברגע שבן אדם מסוגל לצחוק על עצמו אל תירא ממנו. הוא איש רך ומתוק ואם הוא מחמיר, על עצמו הוא מחמיר. יש לי במשפחה קרובים שנוהגים לעשות תענית דיבור ביום הכיפורים וקרובי משפחה שצמים כל שני וחמישי, ותמיד הם מחמירים על עצמם - לא על אחרים"

דתי, למרות הישיבה

חלק גדול מילדותו העביר לוי במעברה שבה גרו סבו וסבתו, מעברת סידנא-עלי, שעל אדמתה שוכנת היום הרצליה פיתוח. "הרבה פעמים יצא לי לספר על חיי המעברה של סבא שלי, כי אהבתי אותה אהבת נפש. ובמסגרת התמימות של ילדותי, היום שבו הבנתי שלמילה מעברה מתלווה משמעות שהיא לא כיף חיים וחופשת קיץ מטורפת, אלא פנתרים וקיפוח ודי-די-טי וכל יתר המונחים האלה, זה היה הלם תרבות. זה היה כמו אותו יום שבו התברר לי שהבריטים והאנגלים זה אותו עם".

אמיל ואסתר חיון, סבו וסבתו של לוי, עלו לארץ לחתונת בתם ז'קלין (איילה), אמו של לוי, ישר למעברת סידנא-עלי ונשארו בה עד יום מותו של הסב. "סבי היה מנהל בנק צרפתי בתוניסיה", אומר ג'קי. "בניגוד לאנשים אחרים שעבדו אצל ערבים בתוניסיה ולא הייתה להם פנסיה כשעלו לארץ, לו הייתה פנסיה יפה כל חייו שנשלחה מצרפת. אם הוא היה רוצה, הוא היה יכול לעזוב את המעברה ולגור היכן שירצה, אבל הוא אהב את המעברה. סבתא שלי לחצה, התחננה לעבור למקום שבו חתולות לא נכנסות לתוך הבית, אבל סבא שלי לא היה מסוגל לעזוב. זה היה מקום כל כך שמח, וזה היה המקום שבו הוא התאהב בארץ ישראל לראשונה".

הוא לא חווה שבר כשהוא עלה לארץ?

"שום שבר! הוא היה מאוהב. אני חוויתי אותו כקשיש מאוהב, שמהרגע שהוא הגיע, מכיוון שזה המקום הראשון שהוא ראה, כנראה חלה בו איזו הטבעה והוא אמר: 'זו ארץ ישראל!'. הוא נפטר כשאני הייתי לקראת שחרור מהצבא. אהבתי אותו מאוד והוא היה קרוב אליי לא פחות מההורים שלי, לעתים אפילו יותר. הוא היה המוכתר הבלתי מוכתר של המעברה. הוא היה האיש הדומיננטי, הכריזמטי והמשכיל במעברה, וכולם היו באים אליו להתייעץ ולשחק קלפים ולהעביר שעות אחר צהריים ארוכות אל תוך הלילה. אני חושב שלא היו שניים מאותה העדה במעברה".

והסתדרו?

"מה זה הסתדרו? זו הייתה קומדיה. זה היה סרט של קוסטוריצה. בפעם הראשונה שנחשפתי לקולנוע של קוסטוריצה נדבקתי לאחור. כל הקטע של הזה של התרנגולות והעזים ואחריהם שני משוגעים והמון המון צחוקים מטורפים, זה זה! כשהיה מבצע אנטבה, סבא שלי היה היחיד במעברה שהייתה לו טלוויזיה והוא הוציא אותה לחצר וכולם באו לראות את בחורינו חוזרים והיו שם 'בראבואים' בכל השפות. וכשיוסף הבן של רומנו מהמכולת נהרג באולימפיאדה במינכן, אחרי שבמשך חודשים כל המעברה הייתה בטירוף שמישהו מתוכה הולך לייצג אותנו באולימפיאדה, אף אחד לא חשב על מדליות ושטויות כאלה. הוא יחזיק דגל ישראל, זה היה הרעיון. הוא ילבש כחול-לבן ויצעד במינכן. מישהו מסידנא-עלי! פתאום אנשים התחילו להרים משקולות. לא כדורגל, לא כדורסל, לא סטנגה - משקולות! זה נהיה תחביב! ואז הידיעה שנכנסו מחבלים ויוסף היה היחיד שהכניס להם מכות הייתה גאווה עצומה".

בבית שבו גדל לוי לא היה ספק שאת לימודיו הוא ימשיך בישיבה תיכונית, וכך הגיע לישיבת כפר הרוא"ה. "אמנם לא חשבתי שאהיה חילוני אי-פעם, אבל כשסיימתי את הישיבה גם לא חשבתי שאפתח שוב ספר. הייתי פגוע. הייתי בטראומה. הייתי במיאוס מוחלט".

למה?

"אני חושב שמבין כל הדברים שהבאנו איתנו לישיבה, הדבר שהם הכי לא קיבלו זה הנעורים שלנו. זה שהיית נער היה חטא בל יכופר! איך אתה לא מתבייש? להיות נער עם הורמונים ודמיון ועליזות ושמחת חיים? באיזו חוצפה אתה לא מתפחלץ כבר והופך לחניוק מת-למחצה, כמו שאנחנו אוהבים אותך? ולמה אתה אוהב כדורגל למען השם?"

לוי נזכר במדריך בפנימייה שהיה עושה מדי פעם סיבוב בחדרים לבדוק שהכול כשורה. יום אחד הוא ראה את הפוסטר שמעל מיטתו, ניגש וקרע אותו לגזרים.

מה היה בפוסטר?

"אריאל זילבר. מה את חושבת שהיה שם? סמנטה פוקס? בריז'יט ברדו? היו לי חברים שאת הפוסטר של קבוצת הכדורגל האהודה שלהם קרעו לגזרים. ואתה חושב לעצמך: 'מה, אתה טיפש? אתה חושב שככה הוא יאהב את היהדות? הוא יאהב אותך? מה מכבודך ייגרע אם אתה תגיד לנער הזה: 'בוא! ספר לי על ארסנל, תכניס אותי לעולמך!' שום כלום! לא היה מורה אחד בישיבה שאמר לי: בוא תכניס אותי לעולמך. הרעיון היה: עולמכם - טפו! אתם באתם לפה, השארתם את עולמכם מאחור. זאת הייתה טעות חמורה וחבל, כי היא נעשתה על-ידי רבנים יקרים מאוד ולקח לי שנים לאהוב אותם מחדש".

אחת המקרים שהטביעו את חותמם על לוי, היה כאשר הרב שלו לימד שאם תלמיד רואה את אביו ואת רבו טובעים בים, מצווה עליו להציל קודם כל את רבו. "לא זוכר את המילים המדויקות שלי, אבל עניתי לו כאיוולתו. הוא דרש שאצא ולא אחזור בלי ההורים. זה קרה זמן קצר אחרי שלימד אותנו שאישה שמתאפרת לא למען בעלה היא זונה. אמרתי לו: 'בדיוק עכשיו אבי במילואים ואמא שלי התאפרה. אתה מוכן להגיד לי מה אמא שלי?' והוא התחיל להתפתל. אני הגעתי ממקום שכשאתה רואה רב אתה קם, וכשאתה מדבר אליו, אתה מדבר בגוף שלישי. אבל הרב הזה, שאני די חיבבתי, אמר פעם אחר פעם דברים מצחיקים".

כשהגיע אביו, שמואל לוי ז"ל, לישיבה, צעק הרב שבנו חצוף ואינו יודע הלכה מהי. שמואל, איש תורה שלמד בצעירותו בישיבת 'פורת יוסף', ענה לו שהדברים שאמר לבנו אינם מדויקים מבחינה הלכתית וחינוכית, כי ברגע שלימד אב את בנו ולו מעט, אפילו ליטול ידיים, הרי שהוא הופך להיות אביו ורבו ומורו. "אבא שלי שאל את הרב בהתרגשות גדולה: 'איך אתה לא מתבייש? איך אתם מלמדים אותו לנטוש את תורת אביו ואמו?' כשהסתיימה השיחה הזאת ממש בכיתי, כי לא ראיתי את אבי אף פעם מתרגש ככה. הייתי על סף התמוטטות. אבא שלי הראה לו את הפשטות של הנוכלות הזאת. איך מבלבלים לנערים בני 15 את המוח עם האמירות האלה?! בסוף לימודיי אמרתי לרב אחר: על אפכם ועל חמתכם אשאר דתי! עשיתם כל שביכולתכם כדי שאבעט ואברח רחוק, אבל מה לעשות, לא מכם למדתי חומש, לא מכם למדתי תפילה ולא בגללכם אברח".


"היינו ספרדים בבית ואשכנזים בבית הכנסת. כששרנו זמירות בערב שבת לא ידענו מה אנחנו שרים מבית סבא וסבתא ומה מגרעין איתנים. מבחינתנו הכול היה בית אבא. אחרי ברכת המזון היינו פותחים שירונים ושרים אלתרמן ונעמי שמר. לא ידענו שזה קודש ושזה חול"

חניוקיות על קצה המזלג

בגיל 16 נתקף לוי במה שהוא מכנה "מרד הנעורים המזרחי שלי". הוא שלף מהמגירה את גורמט הכסף הגנוז שקיבל מסבתא לבר-מצווה, קנה אופנוע והלך להדריך בסניף בני-עקיבא השכן, בשכונה המזרחית. "היה לי אופנוע, וזה לא היה משהו תנועתי, מדריך בני-עקיבא שמגיע לסניף עם ג'ילרה של ערסים. זאת אחת מחוויות הילדות שלי שגרמו לי להכי הרבה חיוכים".

גם אז היו חיוכים?

"כן. מה אני יכול להיתמם? אני לא ידעתי מה המשמעות של לבוא לבני-עקיבא עם אופנוע וגורמט? בבני-עקיבא כשרצו לקבור מישהו, ועד היום אני שומע את זה מניצולי המגזר בתקופתנו הבאמת קשה, אמרו עליו שהוא חפיפניק. בעיני החפיפניקיות היא כמעט עיקר אמונה. אני חפיפניק! אני מקפיד שלא להקפיד ועל זה אני מקפיד הקפדה יתרה, כי חברה שבה מחמירים היא חברה שלא יכולה לקבל אף אחד".

בחג המימונה האחרון הוזמן לוי להנחות כנס באשדוד. בחדר הקפה, שם נפגשו משתתפי הפאנלים השונים, שמע שיחה שהתקיימה בין השר לשעבר דוד לוי לאיש שס שהשתתף בפאנל. "השסניק אמר משהו לדוד לוי, ולוי כמעט קם עליו ואמר לו: 'שטויות! איזה שטויות! הרבנים במרוקו הקפידו על קלה כבחמורה? בדיוק להפך! הם ידעו מה זה קלה ומה זה חמורה'. רציתי לחבק אותו, אבל הוא אדם הדור מדי מכדי ליפול על צווארו. אין משפט יותר אידיוטי מהמשפט 'הוא הקפיד על קלה כחמורה'. הנה לך כל החניוקיות על קצה המזלג. מה זה להקפיד על קלה כחמורה? זה אדם שלא מבין מה קל ומה חמור. הרי לא אומרים 'הוא מקל על חמורה כקלה' שזה באמת שבח! זה מה שנאמר על בית הלל.

"לדעתי, אחד התפקידים של היהודים הספרדים בתרבות היהודית המתכוננת פה זה להגיד: חבר'ה יש קלה ויש חמורה, ובואו נזכור: בקלה מקלים. במרוקאית כשנפרדים לשלום יש ברכה: "תְכוּן חְ'פיף!", תהיה חפיף! תהיה נורמלי!"

כשאתה מדבר על דברים כאלה לפני ציבור דתי, איך הוא מגיב?

"יש ירידה במפלס הזעזוע. היו ימים שדתי הרגיש שחלק מיסודות אמונתו זה 'הווי מזדעזע'. אנחנו יוצאים משם. כשאתה מפסיק להזדעזע, אתה מתחיל לחייך. ומתי אתה מפסיק להזדעזע? כשאתה מבין שאתה לא מין בסכנת הכחדה. יש דברים שאם הייתי אומר אותם לפני 12 שנה בהופעות שלי, היו מפוצצים לי את ההופעה. היום אני יכול לומר אותם דברים וכפליים מהם, ובמקומות שהופעתי בהם בשנה האחרונה - באיתמר, בית-אל, בגוש עציון ובשכונות מאוד דתיות בירושלים - ישבו מולי אנשים בנפרד, גברים מזוקנים ונשותיהם השבוסות וצחקו. ברגע שבן אדם מסוגל לצחוק על עצמו אל תירא ממנו ואל תחת ממנו. הוא איש רך ומתוק ואם הוא מחמיר, על עצמו הוא מחמיר. היו לי ויש לי עדיין במשפחה קרובים, שיאריכו ימים, שנוהגים לעשות תענית דיבור ביום הכיפורים וקרובי משפחה שצמו כל שני וחמישי, ותמיד הם מחמירים על עצמם. על אחרים? לא היה אכפת להם שיבואו אליהם בשבת במכונית".

הדרך שבה אתה מקבל את השונה ממך, מזכירה את עקרונות התפיסה של הרב קוק. אז אתה בעצם 'קוקניק'?

"אני מעדיף את המונח 'קוקיסט'. אני קוּקיסט מכף רגל ועד ראש בזה שאני חושב שהדבר הכי חשוב בתקופתנו זה להתנער מאלמנטים זרים באמת שדבקו ביהדות בתקופת הגולה. הרב קוק דיבר על טומאת הגולה שהתבטאה בחשש מהתנצרות, ואני מוצא את עצמי יושב מול קהל דתי, שמופתע לשמוע שמה שהם מדברים עליו כיהדות הוא בעצם נצרות. יש השפעה נוצרית על מושגים מרכזיים כמו קדושה, צניעות, החרדה מההומור, מהאישה, מהילדותיות. בטקסטים היהודיים שלפני ההשפעה הנוצרית יש חגיגה של כל הנושאים האלו. כאמן שרוצה להתנער מההשפעה הנוצרית, אני קוקיסט.

"יש מכתב ידוע שכתב אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', ח"ש) לרב קוק, שבו הוא טוען כלפיו שלא ראוי היה לכתוב ביקורת תיאטרון בכתב העת שהוציא. 'האם בשביל זה חזרנו לארץ אבותינו?' הוא שואל. והרב קוק ענה לו: 'טומאת הגלות מדברת מגרונך'".

את הפתיחות והסובלנות שלו מייחס לוי לאביו ולסבו. "אבי היה איש תורה ואיש תמים. הוא היה גבר נאה ומצחיק וגיבור חיל, שהשתתף במבצע סיני בקרב המתלה. היינו ספרדים בבית ואשכנזים בבית הכנסת. אבא שלי, שהיה ישראלי לגמרי, היה בהרכב הסולנים הראשון שבחר את מנגינת המנון בני-עקיבא. כששרנו זמירות בערב שבת לא ידענו מה אנחנו שרים מבית סבא וסבתא ומה מגרעין איתנים. מבחינתנו הכול היה בית אבא. אחרי ברכת המזון היינו פותחים שירונים ושרים אלתרמן ונעמי שמר. לא ידענו שזה קודש ושזה חול. את הדברים האלו אני נושא איתי ומעביר הלאה לילדי".

פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  19/10/2011   |   עודכן:  19/10/2011
חגית ששר

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
אני מקפיד שלא להקפיד
הודעות  [ 7 ] מוצגות  [ 7 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
יודה
20/10/11 02:48
2
דורון פ
20/10/11 07:10
3
דורון פ
20/10/11 07:53
4
מישהו שיודע
20/10/11 23:05
 
הקנאה הורסת המקנא
21/10/11 08:54
5
תוספתן
20/10/11 23:05
6
אורי.
25/10/11 21:05
פורום: מקור ראשון כתוב הודעה
+
משה פלאם
18/12/15 03:04
+
שלום ח
21/10/15 22:18
+
עופרק'ה
21/06/15 14:07
+
אהבת הארץ
29/05/15 09:49

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
תיאטרון הידישפיל נולד בעצם כדי להכניס שמחה בלב היהודי הסובל מגזירות הגויים, מהפוגרומים וההתעללויות. אז עוד לא הייתה קימת ברירת המחדל של לברוח לארץ ישראל. על-רקע זה נוצרו קומדיות שינקו את סיפורן מהמציאות, אך תוך הדגשת הצד הקומי. ומכאן מובן מדוע גדולי הקומיקאים בסרטים האמריקניים היו והינם יהודים.
19/10/2011  |  עליס בליטנטל  |  כתבות
בחנו את עצמכם: איזה משני השירים הבאים נכתב בידי משורר נחשב, ואיזה בידי חבר'ה-לצים מהאוניברסיטה, שעל בסיס סממנים בולטים, חיצוניים, של השיר שפכו את תוכנו ויצקו במקומו, בעשר דקות עבודה רצופת פרצי צחוק משוחרר, שיר של הבלים?
19/10/2011  |  צור ארליך  |  כתבות
פרופסור אקמלדין איהסנוגלו, מזכ"ל ה-OIC, הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, הצטרף לשורת המברכים על "עסקת חילופי האסירים". איהסנוגלו שיבח את מאמצי תנועת החמאס, את מצרים ואת כל הצדדים שתרמו להצלחת העסקה ודרש שישראל תשחרר את כל האסירים ללא דיחוי וללא תנאים מוקדמים. שחרורם של יותר מ-1,000 האסירים בנוסף להקלות במאסרם של כל האסירים ובני משפחותיהם נחשב להישג אדיר של החמאס, אמר המזכ"ל. איהסנוגלו הדגיש כי ארגונו, ה-OIC, עשה כל העת מאמצים למען האסירים הפלשתינים וימשיך לתמוך בהם גם בעתיד.
19/10/2011  |  אריה גלוזמן  |  כתבות
צרכני תקשורת בעלי אוריינות פוליטית בוחנים בדרך כלל את עמודי העיתון ומהדורות החדשות בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט כאילו היו מפות העולם במשחק "אסטרטגיה": כל ידיעה בעיניהם היא טיל מונחה שמשוגר על-ידי גורם בעל עניין ונועד לפגוע ביריבו. האנשים הללו, עם החושים הפוליטיים המחודדים, מתעלמים מכך שבמציאות התקשורתית, קבלת מידע וההחלטה על פרסומו הן תהליכים מורכבים הרבה יותר.
19/10/2011  |  רפי מן  |  כתבות
השופטים: דורית ביניש, אליעזר ריבלין, חנן מלצר
18/10/2011  |  איתמר לוין  |  כתבות

רשימות נוספות
ולא לזנב  /  עדי ארבל
הותקף אנטישמית, ותרם כספי הפיצוי למשפחת פוגל  /  צביקה קליין
אובמה לוחץ על נתניהו לעצור יוזמות חקיקה בקונגרס  /  אריאל כהנא
אור יום  /  דוד מרחב
זובור  /  יהודה יפרח
קוצרים את השקעות העבר   /  איתמר ברתור

פורומים
אנשים
דת ומסורת
חברה ומשפחה
מקור ראשון
עיתונאי-אורח
תרבות
כתבות מקודמות
אור לוין
איך נבחר דונלד טראמפ?
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט