הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   היסטוריה  מוניציפלי/מקומי  עיתונאי-אורח  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
הנוטרה דאם זקוקה לשיפוץ
01/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
"רוצה לקנות חנות?"
01/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
סדוקה
01/08/2017   |   יוסף כהן-אלרן
 
 
 
הפנים האמיתיות של בנימין נתניהו
01/08/2017   |   מתי דוד
 
 
 
תקציב המדינה - זוויות להבנתו
01/08/2017   |   דניאל גלילי
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
הוקדש ללימוד השבת, משמש כיום כתיאטרון. בית אהל-שם בת"א
מחאת האוהל
התעשיין העשיר שמואל בלום, שתרם 1,278 מ"ר בלב תל אביב להקמת "אוהל שם", קבע שהמוסד הזה ישמש להרבצת תרבות יהודית, עם דגש על נושא השבת. רגע לפני שעיריית תל אביב הופכת את המקום לתיאטרון, צאצאיו של הנדבן יוצאים לקרב על מורשת וצוואת סב-סבם
אפרטהייד תרבותי
שוב רואה בכוונה של עיריית תל אביב להמיר את מטרת היסוד של הבית הזה ללימוד ולהעביר אותו לפעילות תרבותית שונה לחלוטין ברוח ההקדש של מוריש הבניין, כחלק מ"אפרטהייד תרבותי", כלשונו, ושכתוב ההיסטוריה של העיר, שעיריית תל אביב מבצעת נגד רוח המסורת, שנשבה בעוז בעיר העברית הראשונה בדור הקודם

>
>
>
>
  • לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,
    מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;
    עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ
    בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
    וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ ה' הֶהָרוּס -
    אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,
    וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,
    וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲ-דֹ-נָיי;
    וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,
    כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ - וַה' לְעוֹלָם!
    ('על סף בית-המדרש'. ח"נ ביאליק, תשעה באב 1894)



עד לפני כמה חודשים נערך שיפוץ מקיף ובהול בבית הציבורי הישן, הנמצא ברחוב בלפור 30 בתל אביב. ספק אם אחד מהשכנים המתגוררים באזור או מישהו מהעוברים ושבים ידע כי השיפוץ הזה הוא ניסיון לקביעת עובדות בשטח. תיאטרון 'אורנה פורת לילדים ולנוער' פעל מהר כדי להכשיר את המקום. וכל זאת, כך מאשימים עו"ד ד"ר אביעד הכהן ועו"ד דוד שוב, תוך הפרה של החוק ושל המוסר.

הכהן ושוב מייצגים את יעל רוזנברג-רובין. אלה פנו בשנה שעברה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה שבית המשפט ישיב את הבניין לפעילות המקורית, שלמענה הסבא של הסבתא של רוזנברג-רובין הקים את הבניין בתחילת המאה הקודמת. תביעתה זו התבררה בשנה האחרונה באולמו של השופט יהודה זפט ועברה לאחרונה, בשל פרישתו של זפט לגמלאות, לידיה של השופטת דפנה אבניאלי.

רוזנברג-רובין: "את הבית הגדול הזה, בית 'אוהל-שם', הקדיש סבא של סבתא שלי לפני כ-80 שנה לטובת משהו אחר לגמרי - לטובת אגודת 'עונג שבת', שכל מטרתה הייתה שאותו בית ישמש בית ועד ללימוד ולהתחברות למורשת ישראל ובעיקר להתחברות אל המעיינות הספרותיים והתרבותיים של השבת".

עו"ד שוב מתקומם: "אם מישהו תרם בית כהקדש למטרה מסוימת אין אפשרות לנאמן - ובמקרה זה עיריית תל אביב - להסב את זה למשהו אחר. הפרת שטר הקדש זו פשוט גזל, הונאה, הפרת אמון ואפילו שפלות. קשה למצוא הרבה מקרים בהם נאמן עושה בהקדש כבתוך שלו, תוך העלמות בוטה מרצונו של המקדיש ותוך ביזוי מוחלט של מטרות ההקדש שעל שמירתו הוא הופקד".

שוב רואה בכוונה של עיריית תל אביב להמיר את מטרת היסוד של הבית הזה ללימוד ולהעביר אותו לפעילות תרבותית שונה לחלוטין ברוח ההקדש של מוריש הבניין, כחלק מ"אפרטהייד תרבותי", כלשונו, ושכתוב ההיסטוריה של העיר, שעיריית תל אביב מבצעת נגד רוח המסורת, שנשבה בעוז בעיר העברית הראשונה בדור הקודם. עוד נחזור לעסוק בכך.


ויתור מרצון
מעניין שבלום לקח בחשבון את האפשרות כי ביום מן הימים הפעילות השוקקת סביב נושא השבת תסתיים באותו מבנה, וחכך בדעתו מה הוא רוצה שייעשה בבניין אותו תרם. וכך הוא כותב בשטר ההקדש: "במקרה שאגודת עונג שבת תוותר מרצונה הטוב על הבית הנ"ל או במקרה שהאגודה הנ"ל לא תקיים ותמלא את מטרות והוראות שטר הקדש זה, או שהאגודה הנ"ל תתפרק ותעבור מן העולם, אזי הבית יימסר לרשות הספרייה העירונית של תל-אביב"

כשביאליק הזדעזע

הסיפור שבמרכזו עומד ההקדש של הנדבן שמואל (סם) בלום, החל כמה שנים לפני שאותו נדבן תרם את ביתו.

מספר שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר של בית ביאליק: "לפני 85 שנה בדיוק, בתשרי תרפ"ז (1926), התארח הסופר הלל בבלי בביתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הם ישבו על הגג ולפתע נתנו את דעתם לקבוצת נערים ששיחקה כדורגל. זה היה בשבת. לפתע פתח ביאליק במונולוג כואב, כפי שהבאתי במאמר שכתבתי בנושא זה: 'סכנה גדולה נשקפת לנו שנתפלג ונהיה לשני שבטים: האחד נאמן לקנייני האומה, והשני פורק עול, פוקר וכופר, הולך בדרכי ירבעם בן-נבט. בלי שבת אנו אומה בזויה ושפלה, ואף לא אומה. יש לרומם את ערך השבת בתוכנו, כאן ובכל מקום ובייחוד בעיני הדור הצעיר; ולא – נבול ניבל, לא תהיה לנו תקומה (...) יש בדעתי לעשות משהו – להקים חברה או מוסד לשם חיזוק השבת. נקרא לאותו מוסד 'חיזוק השבת' או 'עונג שבת'. יתכנסו ביום השבת אנשים יעסקו בצוותא בדברי תורה וחוכמה ולא ידירו גם הנאה מאכילה ושתייה. וממילא יתחזק כוח השבת בלבבם'".

שלושה חודשים לאחר מכן, ממשיך אבנרי, אכן נוסדה חבורת 'עונג שבת'. "בתחילה התכנסו חבריה באולם בית-הספר לנגינה 'שולמית' שבתל אביב. בשבת הראשונה, שבת פרשת יתרו, התכנסו 50 אנשי רוח משמנה ומסלתה של היישוב באותה עת. השמועה עשתה לה כנפיים ובשבתות שבאו בהמשך, צבאו על המקום המונים. כיוון שכך החלו אמידי העיר לארח את הפורום בבתיהם המרווחים, אך גם בכך לא היה די. בתי העשירים היו צרים מלהכיל את הפונים. האכסניה הבאה של אנשי 'עונג שבת' הייתה בגימנסיה הרצליה. אבל גם 500 המקומות שהקצו להם שם לא היה בהם די".

ואז נרתם התעשיין סם בלום לסייע. הוא החליט להקדיש את המגרש הגדול שבבעלותו (1,278 מ"ר), ברחוב בלפור לטובת הקמת בניין שייקרא "אוהל-שם" ושיהווה את משכנה הקבוע של אגודת "עונג שבת". ב-8 במאי 1928 התקיים במגרש טקס הנחת אבן הפינה בנוכחות קהל רב. גם את עלות הבניין תרם הנדיב בלום.

שנה מאוחר יותר נערך טקס חנוכת בית אוהל-שם, במעמד נכבדי תל אביב ובראשם ראש העירייה מאיר דיזנגוף. באותו מעמד הוקרא שטר ההקדש שבין היתר נכתב בו: "הבית הזה ישמש מרכז להרבצת תורת היהדות ודעת מקורותיה, ברוח התרבות הישראלית המקורית ומסורתה".

ובהמשך ציווה התורם באותו כתב הקדש: "על אגודת עונג שבת מוטלת החובה הקדושה לאסור ולמנוע בתוך כותלי הבית הנ"ל כל מיני מעשים ופעולות, שיש בהם מן הזלזול במסורת ופגיעה בכבוד קודשי ישראל ותרבותו, ושעשועי הוללות ומעשים שיש בהם מקלות ראש והשפלת ערך הבית שלשמו נבנה..."

מעניין שבלום לקח בחשבון את האפשרות כי ביום מן הימים הפעילות השוקקת סביב נושא השבת תסתיים באותו מבנה, וחכך בדעתו מה הוא רוצה שייעשה בבניין אותו תרם. וכך הוא כותב בשטר ההקדש: "במקרה שאגודת עונג שבת תוותר מרצונה הטוב על הבית הנ"ל או במקרה שהאגודה הנ"ל לא תקיים ותמלא את מטרות והוראות שטר הקדש זה, או שהאגודה הנ"ל תתפרק ותעבור מן העולם, אזי הבית יימסר לרשות הספרייה העירונית של תל אביב".

הוראה שאינה עולה בקנה אחד עם החלטתה של העירייה להעביר את המבנה לטובת תיאטרון אורנה פורת. מה גם, כפי שמוסיפים עורכי הדין הכהן ושוב, ישנם גופים שמשתוקקים להפעיל במבנה פעילויות ברוח שטר ההקדש, כלומר תרבות שמקרבת את נושא השבת ושאר תחומי התרבות היהודית והמסורת, לכל שדרות העם.


ת"א של פעם
תל אביב של אותם ימים לא הייתה כמובן עיר דתית, אך רחוקה מאוד מאווירת החילון המובהקת, שמאפיינת אותה כיום. הייתה בה מסה גדולה של תושבים שומרי תורה ומצוות, ואפילו חרדים רבים שהתפלגו לחצרות חסידיות רבות ושונות. גם הציבור ה'חופשי', כפי שכינו אותו באותם ימים, היה מחובר רובו ככולו למסורת. ומשום כך גם הנהגת העיר עשתה הכל, כדי לשמר את הצביון המסורתי של העיר

משוררים - אִין; רבנים - אאוט

ובחזרה לחנוכת הבית. לאחר שהוקרא שטר ההקדש חתם עליו שמואל בלום. עדיו שחתמו אחריו היו ביאליק ועוזרו ברוך ספיבק. ומיד חתמו אחריהם, כעדים נוספים, גם הרבנים הראשיים של תל אביב: הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב שלמה הכהן אהרונסון. טלגרמת ברכה מיוחדת הגיעה גם מהרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

העיתונות העברית תיארה בחגיגיות את חנוכת הבית. הארץ דיווח כי ראש העירייה מאיר דיזנגוף התנצל על כך שהרחוב עוד לא סלול, ולמרות זאת הבית עצמו הרשים את כתב העיתון: "ניכר שזה אחד הבניינים המפוארים של תל אביב, ונותן כבוד לבוניו שהשקיעו בו כחמשת אלפים לא"י (...) בבית מצאו הנכנסים רחבה גדולה ומדרגות רחבות שמובילות דרך ארבעה עמודי שיש - שעליהם נשענת המרפסת המרווחה של הקומה השנייה. ושם אולם ובו למעלה מאלף מקומות ישיבה נוחים, בנוי לפי הדרישות האחרונות של הטכניקה".

והמקום הפך להיות האטרקציה התרבותית של תל אביב הישנה – בקרב האינטלקטואלים, המסורתיים, הדתיים ואפילו הייתה קבוצה מקרב חסידי גור שהגיעה לפעילות במקום.

עדות מעניינת הנותנת אינדיקציה לפופולריות הגואה של כינוסי עונג שבת הביא הבלשן יצחק אבנרי ביומנו: "מספר צעירים וצעירות, אשר לא הצליחו להיכנס לאולם (באוהל-שם) כילו את זעמם בשומר הסף וכינו אותו בשם הגנאי 'חיימסון', על שם פקיד גבוה במנדט הבריטי, שנודע ברשעותו בכל הקשור להענקת היתרי כניסה לארץ".

תל אביב של אותם ימים לא הייתה כמובן עיר דתית, אך רחוקה מאוד מאווירת החילון המובהקת, שמאפיינת אותה כיום. הייתה בה מסה גדולה של תושבים שומרי תורה ומצוות, ואפילו חרדים רבים שהתפלגו לחצרות חסידיות רבות ושונות. גם הציבור ה'חופשי', כפי שכינו אותו באותם ימים, היה מחובר רובו ככולו למסורת. ומשום כך גם הנהגת העיר עשתה הכל, כדי לשמר את הצביון המסורתי של העיר.

עדות נדירה ומרתקת לכך, היא מודעה מספר 36 של העירייה ("נגד חילול שבת בפרהסיא"), שנתלתה בראש חוצות ב-1933, ושעליה חתם ראש העירייה, מאיר דיזנגוף.

נראה שכמו השפה הישנה שבאותה מודעה, כך מציאות החיים של תל אביב ההיא - שייכות להיסטוריה.

"...אנו עדים לחילול שבת בפרהסיא מדעת, בייחוד על-ידי הנוער", נכתב שם. "מרגיזה ביותר הנסיעה ברוב שאון ותרועה ברחובות העיר באפני-נוע, אופניים וכו'. לפעמים יש ליד בתי-הכנסת בשעת התפילה גם כמה מבתי הקפה שבעיר – בייחוד אלה שעל שפת הים – אינם שומרים על הגבול, אשר שמה להם העירייה ונוהגים חירות גמורה במקח ובממכר כבימות החול. המצב הזה מכאיב ועולב כאחד לא רק את החרדים, כי אם כל איש הרוצה לראות בתל אביב עיר ואם בישראל, יורשתם של מרכזי היהדות בגולה. עיריית תל אביב פונה, אפוא, לציבור התושבים והחדשים מקרוב באו, ומבקשת לנהוג בכבוד השבת ולשמור עליה מחללה, גם בלי שוטר ונוגש (...) זִכרו כי השבת היא אות הסולידריות הלאומית הנפלאה ביותר מדור לדור וכל הפוגע בה – באחדות ישראל הוא פוגע. שִמרו על השבת והיא תשמור עלינו!"

עוד בקשה העירייה כי "אבטובוסים ציבוריים, גם כאלה השייכים למושבות, אבטומובילים פרטיים ואפני-נוע שלא לנסוע בימי שבת ובמועדי ישראל ושגם בעלי העגלות והאבטומובילים לא יהודים, מתבקשים שלא לעבור ליד בתי-כנסת בשעת תפילה בשבת וביום-טוב".

מדברי עורכי הדין הכהן ושוב עולה כי מים רבים, רבים מאוד, זרמו בירקון מאז ימי דיזנגוף ועד לימי חולדאי. "הניסיון של עיריית ת"א ליטול את הנשמה מהבניין הזה הוא חלק ממסע אפרטהייד תרבותי, תחת הנהגתו והשראתו של חולדאי", אומר שוב. "יש כאן ניסיון לבצע טיהור תרבותי, לתרבות שלמה של דת ומסורת שהייתה חלק בלתי נפרד מהעיר העברית הראשונה".

זו לא האשמה חריפה מדי?

שוב: "לא, אם יש לה בסיס בשטח. קח לדוגמה את ההחלטה לאחרונה של עיריית תל אביב, לקבוע שלטים על חזיתות הבתים של גדולי רוח, שהתגוררו באותם בתים, ולציין כי בבית זה התגורר וכו'. ומי נמצא ברשימה? אמנים ואנשי רוח חילונים. דתיים? גורנישט. אולי איזה חזן אחד. אלכסנדר פן? ברור שכן. הרב הראשי של תל אביב-יפו, הרב קוק? ברור שלא. למה, מי הוא בכלל? לפי פרנסי העיר כיום הרב קוק לא היה רכיב תרבותי בעיר הזו; גם הרב עובדיה יוסף, שהתגורר בשדרות רוטשילד שנים רבות, לא הוסיף נדבכים של תרבות רוח לאומה. עובדה: על הבית בו הוא התגורר לא קבעו שום שלט, המציין כי הוא גר במקום בעבר. הנצחה בתל אביב? רק ליוצרי תרבות עם אג'נדה מאוד ברורה.

"דוגמה אחרת: ביום הגאווה העיר מוצפת בדגלים מרובי הצבעים, אני, כאחד שמתגורר בתל אביב, לא זוכר חגיגיות שכזו ודגלי הלאום כתפאורת רחובות, כשיש חג יהודי. ההמרה הזו של כל הדתי והמסורתי לטובת משהו קוסמו-פוליטי - זו לצערי האידיאה המנחה כיום את ראש העירייה הנוכחי, שמקבל, כאילו שהוא זקוק לדרבון הזה, עידוד נלהב לטובת מגמה זו מהמקומונים חסרי הרסן של תל אביב".

עו"ד אביעד הכהן

קומבינה עם העירייה
עו"ד אביעד הכהן: "הקומבינה הזו שעשו אנשי 'עונג שבת' עם העירייה עומדת בניגוד לחוק. משום שהיא מנוגדת לשטר ההקדש. אין שום אפשרות, גם לא לאנשי 'עונג שבת', להתיר במקום פעילות שהיא מנוגדת לרוח מה שכתוב בשטר ההקדש. לא בשבת ולא בימי החול. בוא נלך עם הסצנריו הכי קיצוני: גם אם היהדות הייתה נכחדת חלילה, בית-המשפט היה צריך למסור את המבנה לספרייה העירונית של תל-אביב. שכן זה בדיוק מה שכתוב בשטר ההקדש שיש לעשות, אם לא יהיה ביקוש יותר לפעילויות עונג שבת"

הערכים הלא נכונים

תור הזהב של פעילות 'עונג שבת' בבית 'אוהל-שם' היה מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד שנות ה-50. לקראת סוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 החלה הפעילות במקום לדעוך. בשנת 1962 הגיעו ראשי 'עונג שבת' למסקנה, כי הם לא מסוגלים לתחזק את המקום לבדם והם פנו לעיריית תל אביב שתסייע להם. העירייה הסכימה, אבל התנתה זאת בכך שבימי החול הבניין יימסר לפעילות שהעירייה תמצא לנכון. ובאמת מאותה עת בוצע נוהל ה"ויחלוקו": ימי שבתות לפעילות של עונג שבת; שאר ימות השבוע לפעילות תרבותית אחרת.

"הקומבינה הזו שעשו אנשי 'עונג שבת' עם העירייה עומדת בניגוד לחוק", אומר עו"ד אביעד הכהן. "משום שהיא מנוגדת לשטר ההקדש. אין שום אפשרות, גם לא לאנשי 'עונג שבת', להתיר במקום פעילות שהיא מנוגדת לרוח מה שכתוב בשטר ההקדש. לא בשבת ולא בימי החול. בוא נלך עם הסצנריו הכי קיצוני: גם אם היהדות הייתה נכחדת חלילה, בית המשפט היה צריך למסור את המבנה לספרייה העירונית של תל אביב. שכן זה בדיוק מה שכתוב בשטר ההקדש שיש לעשות, אם לא יהיה ביקוש יותר לפעילויות עונג שבת".

אבל עירוי הדם הכלכלי של העירייה לא עזר. עם השנים השתנה צביונה של תל אביב: החרדים ואחריהם הדתיים עזבו אט-אט את העיר, וגם המסורתיים של פעם – שהיו מרבית המשתתפים בפעילויות 'עונג שבת' - התמעטו או שינו את העדפתם לבילוי בשבתות. עד שפסקה לחלוטין הפעילויות בשבתות של אגודת 'עונג שבת'.

העירייה מצדה המשיכה כמובן להפעיל את המקום בימות החול, גם כשפסקה פעילות 'עונג שבת'. אחד מהגופים היותר מפורסמים שעשה שימוש במבנה של 'אוהל-שם' היה תיאטרון 'הבימה', שהציג גם במקום זה את הצגותיו.

בשלב מסוים, במהלך שנות ה-80, נזקק המקום לשיפוצים נרחבים. העירייה לא מיהרה להקצות כספים והמקום נסגר לשנים רבות.

ב-2008 החליטה העירייה להשמיש מחדש את המקום, אך לא מכספה שלה. תחילה דובר על כך שהמקום ישמש כמשכנו של תיאטרון ה'יידישפיל', ואולם תשומת לב של צאצאי בלום מנעה זאת.

ב-2 באפריל 2008 פנתה התנועה להגינות שלטונית בשם צאצאי בלום אל רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, במכתב שגולל את הרקע ההיסטורי של המקום ושהדגיש כי התיאטרון ליידיש מנוגד בניגוד גמור למטרות ההקדש, בין היתר משום שההקדש מחייב כי הפעילות במקום תתקיים אך ורק בשפה העברית.

ואז, במהלך 2010, ניהלה העירייה מגעים עם תיאטרון אחר - 'אורנה פורת לילדים ולנוער'. כשהדבר נודע למשפחה היא שלחה, באמצעות עורכי הדין הכהן ושוב, מכתבי אזהרה לעירייה שהדבר מנוגד לרוח ההקדש ומכתב מקביל גם למנהלי תיאטרון אורנה פורת, שהם מניחים את כספם על קרן הצבי. לדברי עו"ד שוב, בעקבות מכתבים אלה האיצו העירייה ו'אורנה פורת' מגעים וחתמו בחופזה על דיל: התיאטרון ישכור את המבנה הענק בשכר פרוטות של כ-5,000 ש"ח לחודש למשך כחמש שנים, אבל ישפץ את המבנה מכספו. מעניין לציין שמי שעומד בראש התיאטרון הוא מיקי ירושלמי, בן זוגה של שרת התרבות לימור לבנת. לאנשי אגף התרבות בעיריית תל אביב ודאי יש מוטיבציה פחותה לסרב להצעה שמגיעה לתיאטרון מקושר כל כך.

עוד קודם חתימת חוזה זה ביקשה המשפחה להיפגש עם גורמים בעירייה כדי להציג בפניהם מספר אלטרנטיבות של גופים חינוכיים בעיר, המעוניינים להפעיל את המקום ברוח שטר ההקדש; כלומר: פעילויות בשבת בנושאי שבת וללא חילול שבת. העירייה אף לא טרחה לענות לפנייה הזו.

לעומת זאת ביולי 2010 הגיבה העירייה לפניית המשפחה במכתב, ממנו עולה כי היא מתכחשת לכאורה למטרות ההקדש: "... הנכס מתוחזק ומנוהל ע"י תאגיד עירוני- חברת המשכן לאמנויות הבמה בע"מ, אשר מטרתו לתפעל, לשווק ולנהל מטעם העירייה ובשמה בניינים ואולמות בתל אביב-יפו, המשמשים משכן למופעים, אירועים ופעילות בתחום האופרה, התיאטרון, המוזיקה, המחול וכו'. לאור האמור לעיל, העירייה נוהגת בנכס בהתאם למטרות החוזה כפי שצוינו לעיל".

עו"ד שוב: "עם כל הכבוד לתיאטרון אורנה פורת, ויש כבוד, אין לפעילות שלו שום קשר עם המטרות שלשמן הוקדש המבנה. התיאטרון עצמו באתר שלו מגדיר את מטרותיו: 'עיקר יעדו של התיאטרון להביא את הבשורה של אמנות התיאטרון אל כל ילדי ישראל, מתוך כוונה להקנות להם ערכים אסתטיים-אמנותיים וערכים הומניים, לאומיים ואוניברסליים באמצעות מפגש עם היצירה האמנותית'. אכן ערכים נהדרים, אך לא לטובת ערכים אלה הקדיש בלום את המבנה".


נאמנות כפולה
אלכסנר פן - אין; הרב קוק - אאוט. שלט הנצחה בת"א

בגלל הנוסטלגיה
מיכה ינון מודה כי הוא מיודד עם ראשי התיאטרון 'אורנה פורת', אבל טוען כי יפעל בנאמנות לקיום שטר ההקדש. "הסכמתי לפניית בית-המשפט בראש ובראשונה בשל נוסטלגיה: כילד במקהלת רביץ הופעתי במקום, במסגרת פעילות 'עונג שבת'. אני רוצה להחזיר עטרה ליושנה. במסגרת תפקידיי בעבר אני מכיר הרבה מאוד אנשי תרבות ממגזרים שונים בארץ ומיודד איתם. האם ההיכרות והידידות האלה אמורים לפסול אותי?"

באוקטובר 2010 הגישו הכהן ושוב תביעה לבית המשפט המחוזי, כדי שזה יבטל את תִפקוד עיריית תל אביב כנאמנה בפועל של 'עונג שבת' וישיב את הבית לידיים שמעוניינות להפעיל את המקום ברוח שטר ההקדש. "מדובר בגזילה פשוטה", אומר שוב. "נתן אדם את ביתו לציבור העמיד עליו שומרים והציב להם תנאים מפורשים וברורים, אך אלו יורקים בפרצופו ונוהגים בביתו כבתוך שלהם".

ב-30 ביוני 2011 מינה השופט זפט את עו"ד מיכה ינון, לשעבר ראש מִנהל התרבות במשרד התרבות, כאחראי לאיתור נאמנים חדשים ל'עונג שבת'. ואולם באחת הפגישות של ינון עם שוב, לאחר שכבר קיבל את המינוי מביהמ"ש, טוען שוב כי ינון הודה בפניו שמזה שנים רבות הוא מצוי בקשרי ידידות עם ראש עיריית תל אביב, עם פקידי התרבות של עיריית תל אביב. עוד אמר לו ינון, לטענתו, כי הוא תמך בעבר בפעילויותיו של תיאטרון אורנה פורת, במסגרת תפקידיו השונים, וכי הוא מיודד עם יו"ר התיאטרון מיקי ירושלמי, עם בת זוגו שרת התרבות לימור לבנת ועם מנכ"ל התיאטרון, רן גואטה. ובשל כך, מוסיף שוב וטוען, אמר לו ינון כי אם יתברר לו ששטר ההקדש סותר את פעילות התיאטרון, יתקשה ליישם פעולות המתחייבות מכך, בשל אותן מערכות יחסים אישיים".

לאחר ששמע שוב דברים אלה, הוא מיהר לשגר הודעה ובקשה לבית המשפט: "בנסיבות אלו ולנוכח העובדה שמדובר במינוי שבוצע בהסכמת הצדדים, נראה שיש מקום להטיל את המלאכה כבר בשלב זה על גורם אחר, שאינו קשור בקשר כלשהו עם מי מן הצדדים ומינויו אינו כרוך בבעיות מסוג זה".

מיכה ינון מאשר בשיחה איתנו, שהוא אמר לדוד שוב כי הוא מיודד עם ראשי תיאטרון אורנה פורת, אבל מכחיש שאמר גם, כי בשל כך הוא לא יפעל בנאמנות לקיום שטר ההקדש כרוחו וכלשונו. "הסכמתי לפניית בית המשפט לשמש כמי שירכיב ויעמוד בראש חבר הנאמנים של המקום, בראש ובראשונה בשל נוסטלגיה: כילד במקהלת רביץ הופעתי במקום, במסגרת פעילות 'עונג שבת'. אני רוצה להחזיר עטרה ליושנה. שהבית הזה ישוב וישמש בית תרבות שיעסוק בתרבות היהודית, על ענפיה השונים: על השבת והמועדים, על ההיסטוריה, התרבות והמורשת, וזאת תוך שמירת שבת. במסגרת תפקידיי בעבר אני מכיר הרבה מאוד אנשי תרבות ממגזרים שונים בארץ ומיודד איתם. האם ההיכרות והידידות האלה אמורים לפסול אותי?"

למרות דברי הרגעה אלה יצוין כי רשם ההקדשות שלח לבית המשפט, בעקבות מכתבו האחרון של עו"ד שוב, את דעתו כי "משכך מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את עמדת מר ינון לטענות ניגוד העניינים". במילים אחרות: יש בסיס לטענת שוב, כי עצם הודאתו של ינון - כי בינו לבין ראשי תיאטרון אורנה פורת יש יחסי ידידות קרובים - מהווה, לכאורה, ניגוד עניינים.

לשאלתנו האם הוא רואה אפשרות שתיאטרון אורנה פורת יישאר ב'אוהל-שם', עונה ינון בחיוב: "אם הם יעשו שם הצגות על ביאליק ועל עגנון ועל ההיסטוריה ועל המורשת היהודית, ברוח רצונו של בלום וברוח הפעילות של ביאליק ומבלי לחלל את השבת, אז מדוע לא? אבל אני מדבר גם עם בית אביחי בירושלים עם אנשי 'המקום', חבר'ה דתיים עם ציציות בחוץ, שפועלים בתל אביב בתחומי תרבות ורוח. אני לא פוסל מראש שום גורם, שיכול ומעוניין להפעיל את המקום ברוח שטר ההקדש".

בישיבה נוספת שקיים בית המשפט המחוזי ב-25 באוקטובר, החליטה השופטת אבניאלי, שהחליפה כאמור את השופט זפט, כי אינה רואה פסול במעורבותו של ינון וסמכה את ידיה על רשימת הנאמנים שהוא גיבש. במקביל קיבל ביהמ"ש את הקביעה שהמקום חייב לפעול ברוח שטר ההקדש. כעת אמורים הנאמנים החדשים של בית אוהל-שם להתכנס, כדי להחליט מי הגורם שיפעיל את המקום.

מסכם עו"ד הכהן: "חשיבות המאבק המשפטי הזה הוא לשמר מותג תרבותי נפלא ומאוד ייחודי – כלל ישראלי, לא דתי - שהיה קיים בתל אביב. ושאולי מותג זה ישמש גם מודל חיקוי במקומות אחרים בארץ, כמו שביאליק אכן חלם שכך יקרה. 'אורנה פורת' לא פסול. בוודאי אם התיאטרון יעלה ב'אוהל-שם' הצגות ברוח שטר ההקדש. השאלה היא במינון. אם תיאטרון פורת יהיה חלק אחד מפאזל של מפעילים תרבותיים, שכולם יפעילו את המקום ברוח שטר ההקדש – לא תהיה לנו שום בעיה עם זה".

תגובות

תיאטרון 'אורנה פורת לילדים' בחר שלא להגיב לשאלותינו.

מעיריית תל אביב-יפו נמסר בתגובה: " 1. העירייה נותנת ביטוי להיבטים הדתיים-תרבותיים השונים בעיר ומקיימת אירועים ברוח זו, כך למשל התקיימו בעיר חגיגות שמחת בית השואבה והקפות שניות. בשנים האחרונות פועלת העירייה לתליית שלט הנצחה בביתו של הרב קוק, אך לא עולה בידנו להשיג את הסכמתו הנדרשת על-פי חוק של בעל הנכס לתליית השלט.

"נוסיף כי העירייה אף מעניקה פרס לתרבות תורנית על שמו של הרב קוק. בנוסף הונצחו על-ידי העירייה מספר חזנים וביניהם גלאנצ לייב ובנימין אונגר. בניגוד לנטען, העירייה תולה ברחבי העיר שילוט בחגי ישראל, ראש השנה, חנוכה ופסח.

"2. במשך עשרות שנים הייתה העירייה הגורם היחיד אשר הפעיל את המקום לרווחת תושבי העיר, והעירייה אף השקיעה בו מיליוני ש"ח כאשר פעלו במקום מוסדות תרבות שונים כגון תיאטרון הבימה והתזמורת הפילהרמונית. בהתייחס לשימוש בנכס, עמדת העירייה היא כי פעילותו של תיאטרון אורנה פורת המתקיימת במקום, הינה אחת מן השימושים המותרים במבנה ואשר עולים בקנה אחד עם השימושים המפורטים בשטר ההקדש של המבנה, שנוצר בסמוך להיווסדו. בכל מקרה, נדגיש כי בפעילותו של תיאטרון אורנה פורת אין משום חילול שבת".

יצוין כי ברחוב דיזנגוף, בשולי המדרכה - ברשות הרבים - יש שלט, שהציבה העירייה ושמכריז כי "בבניין שבדיזנגוף 211 חי ויצר המשורר אלכסנדר פן"

לשאלתנו מדוע לא ניתן ליישם את אותו נוהל גם בסמוך לביתו של הרב קוק – כמוצא מסירובו של בעל-הבית - לא התקבלה כל תגובה מעיריית תל אביב.

פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  03/12/2011   |   עודכן:  05/12/2011
דוד חרמץ

מועדון הבלוגרים עוקבים: 4לקבלת רשימות דוד חרמץ לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
מחאת האוהל
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
פורום: מקור ראשון כתוב הודעה
+
משה פלאם
18/12/15 03:04
+
שלום ח
21/10/15 22:18
+
עופרק'ה
21/06/15 14:07
+
אהבת הארץ
29/05/15 09:49

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
פה ושם יש כתמי עובש של חוסר יעילות בחיי. אני משקה קקטוס מת. מחזיקה שני כלבים שאחרים זרקו. קוראת ספרים שקראתי כבר. שולחת מיילים לא תכליתיים. מאכילה חתולים שממילא יידרסו או ימצאו עצמם בבית הספר לרפואת שיניים בניסויים נוראים. ושיא חוסר היעילות: אני אומרת שאני צמחונית לאנשים שממילא יחזרו הביתה לאכול גופות מעונות, ובוודאי לא יספרו לילדיהם שזה לא מוכרח להיות כך. לכך יש להוסיף את המנהג לשסות בחיים את המילים ולשסות במילים את החיים. ואין דבר עלוב ונפלא יותר.
03/12/2011  |  חגית כהן  |  כתבות
שני אישים נשאו נאומים נלהבים בכינוס הפרקליטים באילת, כשהם נשבעים להתייצב להגנתו של בית המשפט העליון. ראש הממשלה בנימין נתניהו והיועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין. וינשטיין סיפר בגאווה כיצד הצליח לחסום את הצעת החוק שעל פיה ייערך שימוע למועמדים לבית המשפט העליון. כיצד הרים טלפון לראש הממשלה והודיע שהחוק לא יעבור ולא יירשם על שמו.
02/12/2011  |  סופיה רון-מוריה  |  כתבות
הצמיחה הטורקית ממשיכה להרשים את העולם. מאז המשבר הפיננסי בשנת 2009 ועד לסוף השנה שעברה צמח שוק המניות בטורקיה פי ארבעה. השקעות החוץ הגיעו לרמה של 6 מיליארד דולר ברבעון הראשון של השנה, עלייה של 12% בהשוואה לשנה שעברה, וגם התל"ג צמח בשיעור דומה.
02/12/2011  |  אריה גלוזמן  |  כתבות
"שבירת הכלים" הוא השם שבחר קיפר לתערוכתו. ויש בעצם בחירה זו משום נוסח של נבואה. כי האנרכיה שפשתה בעולם בעת האחרונה, בהחלט עלולה להביא לשבירת הכלים, התרבות ואולי אף הקיום האנושי. אנסלם קיפר (1945) אינו אהוד במיוחד בגרמניה, ארץ מולדתו. הוא נולד במרתף בית החולים, כשהוריו אטמו את אוזניו בשעווה, כדי שלא ישמע את ההפצצות. כמו שעשה אודיסאוס כדי להימנע מלשמוע את צרחות הסירנות בחזרתו הביתה לאיתקה ממלחמת טרויה. "הפצצות היו הסירנות של ילדותי", אמר בראיון ב-2005.
02/12/2011  |  עליס בליטנטל  |  כתבות
"הלקוחות ממתינים, ומכירת הדירות בירידה" – מודה הקבלן והיזם אילן לוזון, כבן 40, בראיון ל-News1. הוא ממהר להוסיף: "רבים יושבים על הגדר וחושבים שהדירות יוזלו. זה לא יקרה. הקבלנים בונים פחות. בעוד שנה וחצי יהיה מחסור בדירות, והמחירים שוב יעלו". לוזון בונה, או עומד לבנות, 560 דירות וקוטג'ים, בין היתר באילת, בהוד השרון ובכפר סבא, כך שהוא מכיר את המצב בשוק.
02/12/2011  |  אלעזר לוין  |  כתבות

רשימות נוספות
תוכנית המגירה להחלפת הרשות הפלשתינית  /  אריאל כהנא
"לרבין אין שום מורשת כמנהיג וכראש ממשלה"   /  ישי פרידמן
וינשטיין ניטרל לנתניהו את צוות המאחזים  /  אריאל כהנא
אסור שייכנס  /  יהודה יפרח
הכיסא המזרחי  /  צור ארליך
ותהא התרעלה למצהלה  /  חגית כהן

פורומים
היסטוריה
מוניציפלי/מקומי
מקור ראשון
עיתונאי-אורח
תרבות
כתבות מקודמות
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט