הקלוּת הבלתי נסבלת של ההקלוֹת

בדיון שנערך בוועדת החינוך של הכנסת בנושא לקויות למידה, אמר יו"ר הוועדה, ח"כ אלכס מילר: "תחום לקויות הלמידה פרוץ ומנוצל על-ידי השוק הפרטי באופן בעייתי ביותר. מצב סוציו-אקונומי אינו יכול לקבוע העדפה בהטבות שיקבלו תלמידי ישראל לקויי הלמידה, ועל כן יש לפעול להסדרת הנושא תוך הנחיות ברורות. אל לנו לנטוש את תלמידי ישראל כבודדים במערכה נגד אלה המעוניינים לגזור קופון על גבם".

טרנד האבחונים הדידקטיים שהולך ותופס תאוצה בישראל משתקף גם בתוצאות סקר שנערך מטעם אגודת 'ניצן'. לפי הסקר, כ-47 אחוזים מההורים לילדים בגילים 6–18 שלחו לפחות אחד מילדיהם לאבחון. "אני מאמינה שאצל כל אדם שיעבור אבחון תימָצא לקות למידה בתחום מסוים", אומרת גילה (שם בדוי), מורה בתיכון.

גילה, כמו שאר המורים שעמם שוחחנו, ביקשה להישאר בעילום שם. הסיבה היא שבתי הספר דווקא מרוצים מהאינפלציה במספר התלמידים הזכאים להקלות בבחינות הבגרות, שכן הדבר מעלה פלאים את ממוצע הציונים. לכן לא מפתיע לגלות ששיעור מקבלי ההקלות עולה ככל שרמת ההישגים במבחני המיצ"ב של בית הספר נמוכה יותר.

"המקרים הקשים באמת של דיסלקציה הם שניים לכל היותר בכל כיתה, ולא 18 כמו בכיתה שבה אני מלמדת", מוסיפה גילה. "ככה יוצא שדווקא הבודדים שבאמת מתקשים וזקוקים לעזרה, שבלעדיה הם לא יִצְלחו את בחינות הבגרות, אינם זוכים ליחס הולם בגלל העומס שנוצר.

"צריך לזכור שגם העניין הכספי משחק פה תפקיד לא קטן. באחת משכבות הגיל בבית הספר יש כ-40 תלמידים שאינם עושים אבחון כי ההורים לא יכולים לעמוד בנטל הכלכלי. ומדובר בתלמידים שבאמת זקוקים להקלות".

משרד החינוך אומנם מממן מדי שנה כ-700 אבחונים דידקטיים לתלמידי תיכון בעלי קשיים כלכליים, בנוסף לארגונים דוגמת אגודת 'ניצן' ורשויות מוניציפליות שמסייעות אף הן. אבל אין בכך מענה הולם למספר התלמידים הזקוקים לסבסוד בפועל. לעניין זה יש השלכות הרות גורל על עתידם המקצועי והתעסוקתי של התלמידים, כיוון שגם אם יצליחו, בדרך נס, להשלים תעודת בגרות, לא יזכו להקלות ללקויי למידה הניתנות על-ידי המוסדות העל-תיכוניים. כך, מבלי משים, מנציחה מערכת החינוך את הפערים בחברה הישראלית, ומציבה מחסום בפני אותם תלמידים למימוש הפוטנציאל הטמון בהם.

משרד החינוך מסווג את לקויות הלמידה לשלוש רמות עיקריות, על-פי מידת חומרתן, ובהתאם לכך נקבע הגורם המוסמך לאשר הקלות מתאימות. את ההקלות לשתי הרמות הקלות יותר מעניק צוות פדגוגי פנימי של בית הספר, המורכב ממנהל בית הספר או נציגו, מחנך הכיתה ויועץ או פסיכולוג. לצוות זה מצטרפים מורים המלמדים את התלמיד מקצועות שבהם נדרשות ההקלות. הצוות מסתמך בהחלטתו על דוח המאבחן הדידקטי ועל התפקוד הלימודי של התלמיד. כך יוצא שכל תלמיד שזכאי להקלות במבחן כורך אחריו שעות עבודה רבות מספור של הצוות החינוכי בבית הספר שבו הוא לומד, שעל רובן המכריע אין כל תגמול כספי.

בסמכותו של הצוות הפדגוגי הפנימי לאשר הארכת זמן של בחינה, התעלמות משגיאות כתיב בעברית, שעתוק הבחינה בעברית, הגדלת היקף הבחינה, ארגון שונה של דף נוסחאות, הכתבת המבחן, הקראת השאלון והקלטת התשובות באנגלית על גבי קלטת. רשימה חלקית זו ממחישה את היקף שעות העבודה הרבות הנדרשות מהצוות החינוכי במסגרת כל בחינה הנערכת לתלמידים במהלך השנה. "אנחנו כבר רגילים שבבחינות מחצית מהכיתה לא נמצאת, כי כל אחד וההקלה שלו", אומר התלמיד דורון בובמן.

הקלוּת הבלתי נסבלת שבה תלמידים זוכים להקלות באישור הצוות הפדגוגי הפנימי, בראשותו של מנהל בית הספר, שבמקרים רבים מעודד את התופעה, יוצרת עומס אדיר על המערכת. וכאילו לא די בכך, לתמונה נכנסת גם רמת ההקלות השלישית, המקנה לתלמיד שאלון מותאם ומבחן בעל פה – הקלות שמאושרות על-ידי ועדת ההתאמות המחוזית בלבד.

על פניו, נראה שהדבר מוריד מהנטל הרב המונח על כתפי הצוות החינוכי בבית הספר, אך בפועל מי שאחראי להכנת הבקשות לוועדה המחוזית הוא לא אחר מאשר בית הספר עצמו. כך נדרשים המורים למלא אינספור טפסים הכוללים התייחסות פרטנית מעמיקה ביותר לכל אחד מהתלמידים, ודורשים שעות עבודה מרובות.

"אין לי הכשרה של מאבחנת, ובכל זאת אני נדרשת להתייחס לסוגיות מקצועיות", אומרת גילה. "או שאני סתם ממציאה נתונים, או שהיועצת אומרת לי מה לכתוב, או שאני לא ממלאת את הדוח כמו שצריך, ואז הבקשה מתקבלת באופן חלקי. מילאתי בצורה מהימנה לא יותר מ-10 אחוזים מהטפסים שנדרשתי להגיש. בשאר המקרים פשוט פברקתי נתונים, וזה מה שכל המורים בבית הספר עשו. יוצא שהדוח הזה הוא חארטה. אני לא מצליחה לספור כמה שעות אני מקדישה למילוי טפסים ולעריכת מבחנים המותאמים ללקויי למידה, אבל יותר מטריד אותי שאני מפברקת נתונים. אם המורים היו מקבלים שכר, הם היו יושבים עם כל תלמיד ומתרשמים ממנו בצורה אמינה ומקצועית, והכול היה נראה אחרת".

את הטפסים נדרש בית הספר להגיש כשלושה חודשים בלבד לאחר תחילת שנת הלימודים. בהתחשב בעובדה שתחילת השנה עמוסה בחגים ובחופשות, רבים מהמורים אינם מכירים את התלמיד כראוי, ואינם יכולים להשיב לשאלות סבוכות ומעמיקות המאפיינות טפסים אלו. "רוב הבקשות לוועדת ההתאמות מוגשות בכיתה י', כך שהמורים עדיין לא מספיקים להכיר את התלמיד", מסבירה שרה (שם בדוי), המשמשת יועצת בתיכון.

"כל מורה בכל אחד מהמקצועות הרלוונטיים צריך למלא טופס של חמישה עמודים עמוסים בנתונים עבור כל תלמיד. מדובר בשעות על גבי שעות של עבודה, והצוות החינוכי לא מקבל תוספת שכר עבורן. לכל בקשה יש לצרף כמות אדירה של מסמכים, ומספיק שחסר טופס או מסמך אחד – התלמיד יקבל במקרה הטוב אישור זמני או מצומצם. שנה לאחר מכן מתחיל כל הריטואל מחדש. בשנה שעברה היינו צריכים להגיש בקשה מחודשת עבור 25 אחוזים מהתלמידים".

ממשרד החינוך נמסר כי קביעת ההקלות בידי ועדת ההתאמות נעשית תוך מתן משקל זהה לחוות דעתם של המאבחן ושל המורה. זה מעלה תהיות – איך ייתכן שחוות דעתו של מאבחן מקצועי, שעבר הכשרה ומתרשם באופן פרטני ומעמיק מהתלמיד, שקולה לעמדתו של מורה שלעתים כלל אינו מכיר את התלמיד? מה גם שבדף המידע שהוציא השנה למאבחנים, הורה משרד החינוך עצמו "לחתור לכך שתמונת הנבדק, על מורכבותה וייחודה, תשתקף מחוות הדעת, והיא מחייבת ראייה אינטגרטיבית וייחודית של הנבדק".

במשרד החינוך טוענים שהמורים עוברים הכשרות לאיתור תלמידים לקויי למידה, אך המורים שעמם שוחחנו לא שמעו על כך. "כיוון שחוששים ממצב שבו מאבחן לא ייתן חוות דעת אובייקטיבית, יש הנחיה שבית הספר יוכיח שהיא אכן משקפת את המציאות", מסבירה שרה. "לפעמים זה יוצר מצבים אבסורדיים. קרה, למשל, שמאבחן אמר לתלמיד שכדי לקבוע בחוות הדעת שהוא זכאי להקלה מסוימת הוא צריך את חוות הדעת של בית הספר לגבי התנהלותו הלימודית של התלמיד. המאבחן קיבל את חוות דעתנו, וכעבור זמן קצר נדרשנו לתת לוועדה המחוזית חוות דעת על סמך האבחון, שכאמור נכתב על סמך עמדתנו. זה פשוט מצב מגוחך. אם משרד החינוך לא סומך על המאבחנים, למה הוא לא מעמיד מאבחנים משלו?"

מדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מפברואר 2008 עולה כי משרד החינוך אכן ניהל בעבר רשימה של מאבחני לקויות למידה שעמדו בקריטריונים שנקבעו לצורך העניין, אך הרישום הופסק בעקבות שינוי מדיניות המשרד.

לדברי שרה, אחת הסיבות למספר ההקלות המאושרות היא עלות האבחון הגבוהה. "הורים משלמים הון עתק כדי לקבל אבחון שיוכיח שלילד שלהם יש לקות למידה, ואז הם מגיעים לבית הספר, וזקוקים לאישור הוועדה הפנימית שלנו או לחוות דעת שנכתוב לוועדה המחוזית", מסבירה שרה. "קשה לתאר את הלחץ המופעל עלינו מצדם. ההורים פשוט משחקים בנו, הם לא מניחים לנו. גם אם הוועדה המחוזית דוחה את הבקשה, הם דורשים שנגיש ערעור על ההחלטה, וגם הוא כרוך בשעות עבודה רבות של כל הצוות. אין לזה סוף".

למרבה ההפתעה, לא קיים חוק המסדיר את מעמדם של תלמידים בעלי לקויות למידה במסגרת החינוך הרגיל. הצעת חוק בנושא הונחה לפני עשור על-ידי ח"כ תמר גוז'נסקי והתקבלה לקריאה ראשונה. בשנת 2009 הניח על שולחן הכנסת ח"כ זבולון אורלב, המשמש יו"ר ועדת זכויות הילד בכנסת, הצעת חוק זהה, אך בשל התנגדות הממשלה קידום ההצעה מתעכב.

"אם התוצאה של הנחיות משרד החינוך היא שקרוב ל-50 אחוזים מהתלמידים בחלק מבתי הספר זוכים להכרה כלקויי למידה ומקבלים הקלות והתאמות בהתחשב בכך, הרי שיש חשש שקיימת לקות למידה בקרב אלו שערכו את ההנחיות האלה", אומר לנו ח"כ אורלב. "מדובר בתוצאות אבסורדיות, ואני חושש שבהעדר קידום הצעת חוק בנושא, יש ניצול לרעה המוני מצד בעלי ממון להשיג הקלות לילדיהם".