הרבה צריך לקרות, כדי שבית המשפט יחייב עורך דין בצורה אישית בתשלום הוצאות לאוצר המדינה. בתי המשפט כמעט שאינם נוקטים בסנקציה זו, גם כאשר עורכי דין מאחרים לדיונים ללא כל הסבר, וגם כאשר הם מגישים תביעות חסרות יסוד. עכשיו תחשבו מה צריך לקרות, בשביל שאותו בית משפט יחייב את אותו עורך דין בהוצאות אישיות לא פחות מ-18 פעמים בתוך חודשים אחדים: כנראה משהו שקרוב לקטסטרופה.
זה מה שקרה לעו"ד דניאל וגנר, אשר העלה את חמתם של לא פחות מארבעה משופטי בית המשפט המחוזי מרכז. וגנר עוסק בצורה נרחבת בייצוגם של פליטים, מהגרי עבודה ושוהים בלתי חוקיים, ואת משרדו הקים בלב-ליבה של רפובליקת המהגרים:
התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. משם הוא מפציץ את בית המשפט בעשרות בקשות למנוע את גירושם מהארץ של מרשיו, אך לשופטי המחוזי מרכז נמאס מעתירות הסרק הללו, ועוד יותר - מכך שווגנר מבקש לעיתים לבטל אותן שעות אחדות לפני הדיון, ומכך שהוא לא טורח להופיע לחלק מהדיונים.
מאז תחילת השנה חויב וגנר כאמור 18 פעמים בתשלום הוצאות אישיות לאוצר המדינה, בסכום כולל של למעלה מ-70,000
שקל. וזה לא שהוא הסתכסך עם שופט אחד: אילן שילה,
מיכל נד"ב,
אברהם יעקב ו
אסתר שטמר - כולם ניסו ללמד אותו לקח דרך הכיס, אחרי שכל הדרכים האחרות עלו בתוהו. כך למשל כתבה נד"ב בתחילת פברואר:
"נוכח התנהלות בא-כוח העותר כפי שמפורט בבקשה המרוכזת שהוגשה לעיון בית המשפט, והעובדה שלעתירה לא הוגשה כל החלטה מינהלית שניתן להגיש בגינה עתירה, ונוכח טענות בא-כוח המשיב [המדינה] לעניין העובדה שיש מקום לקבוע הוצאות כאלה שלא יהיה כדאי לבא-כוח העותר להמשיך ולהגיש בקשות סרק, על כן אני מחייבת את בא-כוח העותר בהוצאות אישיות בסך 4,000 שקל".
עבר חודש וחצי, ושטמר כתבה: "עניינו בעתירה בלתי מבוססת, מוקדמת ומחוסרת עילה. ניתן היה לדחותה על הסף מכל אחת מן הסיבות שלעיל, בוודאי בהצטברותן... בא-כוח המבקש בוודאי ידע, או היה עליו לדעת בעת הגשת התביעה, שהיא חסרת פשר. בנסיבות העניין, מקום שהובהר לבא כוח העותר שאין להגיש עתירות בלתי מבוססות באופן שגורם רק להצפת בית המשפט בעתירות בלתי ראויות, אך אינו משרת כל מטרה ראויה של המבקש, ולמרות האמור ראה לנכון להמשיך בבירור העתירה - לא נותר לי אלא לחייב את עו"ד דניאל וגנר בעצמו בתשלום ההוצאות: עו"ד וגנר ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בסכום של 7,000 שקל".
הסכומים הלכו ועלו וכבר הגיעו ל-10,000 שקל בשני מקרים, אך וגנר בשלו. בית המשפט אינו אומר זאת במפורש, אך מבין השורות עולה שווגנר גם עושק את לקוחותיו שוודאי אינם מבינים דבר במתרחש. הוא הרי אינו עובד בחינם ואינו מייצג גופים התנדבותיים, אלא ודאי מקבל תשלום כלשהו מאותם מהגרים/פליטים - תמורת הליכים חסרי כל תועלת ותוחלת.
אך זה אינו סוף הסיפור. וגנר הגיש לבית המשפט העליון ערעורים על כל 18 ההחלטות וביקש פטור מתשלום האגרה בגינם. הרשמת דנה כהן-לקח קיבלה את הבקשה בצורה חלקית וקבעה שהוא ישלם רק 300 שקל בגין כל ערעור, ויפקיד 20,000 שקל להבטחת הוצאות המדינה. כעת נותר לראות האם הערעור יתברר, ואם כן - מה יפסוק בית המשפט העליון. להחלטה זו יכולות להיות השלכות רוחב חשובות, במסגרת המאמץ לסכל הליכי סרק בעודם באיבם.