אוקיינוס של 'מישויות פעמוניות'

בקייץ של 1982 נקלעתי שלא בטובתי להרי השוף שבדרום לבנון. המלחמה תפסה אותי בחטף, ולא הספקתי להתארגן כהלכה בהכרת הפאונה והפלורה. לפתע מצאתי את עצמי במרומי הרי השׁוּף ואפילו במרומי המרומים של ג'בל בָּרוּךּ. שמות עיירות שלא שמעתים אפילו בהפטרה, צצו לא במפות, אלא ממש בשלטי הדרכים החבולים. דֵיר-אֶל-קַמְר, בֵּית-אַ-דִין, דרוזים נוצרים סונים ושיעים חברו יחדיו לבלבל אותי. ובלטו ביניהם השמות בעלי הסיומת הארמית.

חורשות הארזים הדלילות במרומי הברוך הכוני בתדהמה. ועוד יותר מהארזים הזקנים התפלאתי על מפעל השינטוע שערכו הצרפתים עבור הלבנונים העצלנים. בתעלות ארוכות ומתפתלות, נעו לאיטם ברוח הנעימה, שתילי ארז לבנון רכים, שאין עוד מקום בשבילם בעולם, לבד מפסגות ההר הגבוה של מה שקרוי 'הר הלבנון'. שרידי אשפת הצבאות שחלפו כאן בשבוע האחרון ניכרו היטב. חורבות ה'אנטנה', המכ"ם הצרפתי, שחרב בהתקפת חיל האוויר בשנת 1976, היו מוקפים בארזים, ומסוקים נעו הלוך וחזור בין קריית שמונה לבין פסגת הג'בל.

כבר בפיתולי העלייה הציוריים, ראיתי את חומותיו המצהיבות של האֲחִירוֹתֶם. הוא פרח כאן חודשיים מאוחר יותר מאשר בארץ. ודומה שגם הפיץ ניחוח כבד יותר, משכר יותר. השתדלתי להתעלם מייסורי המלחמה שסביב, ולהתרכז בפלורה ההררית המפתיעה. דומה ולא דומה. גליל ולא גליל. כמו בארץ ולא כמו בארץ. הדקויות הללו של השינויים הזעירים, בצורה בפריחה בתפוצה שימשו לי מפלט ומרגוע מהמתח של הלחימה שעוד נמשכה מסביב. האורנים כהי הכיפות לא היו האורנים שלנו. אבן החול האדומה שנחשפה כמו צלקות של פצעים, לא הייתה כמו בארץ. המוכר ולא מוכר בבת אחת, היה בו משהו מושך, מפתה ומסקרן.

רגע מרגש

וכך, בצהרי אחד הימים האחרונים לקרבות, פגשתי על אם הדרך בהרים, בין דיר-אל-קמר לבית-א-דין את ידידי הוותיק יוסי מהקיבוץ בעמק. נפגשנו במקרה, שיירתו חנתה בצד הכביש הצר ואנחנו ממש נתקלנו זה בזה. הוא היה מאד מתוח ומודאג. בנו שירת ביחידת צנחנים במבואות בֵּיירוּת, וזה כמה ימים שלא שמע ממנו. יוסי היה חובב מושבע של הפאונה ועוד יותר של הפלורה. משכתי אותו אחרי לאיזו פינת סלע אקראית שבצד הדרך. ובעודנו עומדים ומשתינים, כמו חיילים מנוסים, הוא פרץ בזעקה. תראה תראה, צעק אליי מרוגש כולו - אוקיינוס של מִישׁוֹיָה פעמונית! חמישים שנה תחלופנה, אבל אני לא אשכח את הרגע המרגש הזה: קיץ 1982, תום הקרבות בלבנון, שני ידידים בני ארבעים וחמש, חיילי מילואים שעבר-זמנם, האחד מבקש בדאגה אחר בנו והשני משתדל לחמוק ממראות המלחמה הקשים - עומדים שטופים באקסטזה אל מול שדה מדרוני של מאות דונם, צחור כולו מפרחי המישויה הפעמונית!

הכרתי את הפרח המיוחד הזה משנים של שירות צבאי בגבול הצפון. לא פעם ראיתי מישויה בודדת מציצה בגניבה באזור מתולה, בלוויית האודם הסגול של לוע הארי. אבל נדהמתי מכמויות הענק של הפרחים הנהדרים במורד הרי השוף. הצמח הנדיר הזה, מדרום לגבול הבינלאומי, חגג כאן איזו חגיגת שחרור מופלאה! באלפי אלפיו! אפשר היה ממש לחוש את ענן הניחוח שלו. אם היה וגם אם לא היה... עמדנו דוממים דקות ארוכות על שן הסלע, מעל לשדה המישויות העצום. יוסי זכה בזכות הפרח הנהדר הזה לדקות ארוכות של שכחת דאגתו לבנו. ואני כבר קיבעתי את הפרטים בזכרוני, לכתבם באחת מגלויות המלחמה ששלחתי לעיתון מלבנון, בסתיו שלאחר המלחמה.

וכבר נשמעו הצפירות וצעקות הכינוס, השיירות הניעו את המנועים, ושעת ההפוגה הבלתי-נשכחת הזו עמדה להתפוגג. קול נפץ מרוחק הזכירוני שאנחנו עדיין במלחמה. נפרדתי מיוסי, ואני הבטחתי לו שעוד אשוב פעם אל הרגע הזה. בנו נמצא והוא קיבל ממנו שיחה חטופה כבר בערבו של היום המתוח ההוא. ואני עוד התגלגלתי כמה שבועות ברצועת החוף שבין צידון לראש הנקרה. וכשחזרתי הביתה, השתקעתי לכמה ימים בהכרה יסודית של הפרח המופלא הפעמוניתי.

לימים באו צרות רבות חדשות שדחו את זיכרונות המלחמה הרחוקה ההיא, והסיפור לא היה כלל צף אצלי ושב אל הכתוב, אלמלא שיחה אקראית שניהלתי עם שרה גולד הבלתי נלאית, ההוגה והמייסדת האתר המדהים של 'צמח השדה'. לכבודה אני מביא כאן את הסיפור הנשכח ההוא, על ההלם והתדהמה של שני חובבי פרחים מזדקנים, באמצע המלחמה, בקיץ הארור ההוא של שנת 1982.