זה קרה בבאר שבע, עם המחלקה למדעי המדינה. זה קרה בירושלים כשהמרצים הלכו והפגינו לצד אנשי סולידריות שייח' ג'ראח. זה קרה בחיפה כשהפקולטה למשפטים החליטה לוותר על השמעת ההמנון על-מנת להתחשב בסטודנטים הערביים. וזה קרה בבר-אילן, כש"קול אחד" הורשו להכניס את אשרף אל עג'רמי לכותלי האוניברסיטה, בשיתוף עם אגודת הסטודנטים.
הבעיה היא לכאורה נקודתית: ביום בו אנו מציינים את יום הכרזת העצמאות, הם מציינים את אסונם - באוניברסיטה אחת, הזויה, לא שפויה, לא ציונית. כן, בתל אביב קורים הרבה דברים. אבל לא רק.
האקדמיה נועדה לפתוח את הראש למחשבות אחרות, לעודד חשיבה ביקורתית, לא אחידה. זה טוב שהציונות היא לא השיקול היחיד העומד לנגד עיניהם של אנשי הרוח, אלא שהיא כן. היא וכל מה שנוגד לה.
בירושלים זה קרה לפני
כמעט שנתיים. קבוצת מרצים אירגנה עם "סולידריות שייח' ג'ראח" סיור, בו הם יצאו עם תלמידיהם להכיר את השטח מהזווית השמאלית של המפה. אותו סיור, יש להזכיר, התקיים כמחאה על ניסיון לייהוד מזרח העיר בכלל, ובפרט על פינוי והריסה של בתים שנרכשו שלא כחוק ויישוב של יהודים במקום. כשגדעון סער שולח את תלמידי מדינת ישראל לאותם מקומות, עם מדריכים אחרים, הם קוראים לזה אינדוקטוריניזציה.
בבאר שבע באוניברסיטת בן-גוריון הסיפור ידוע ומוכר. ההטיה הפוליטית בקרב המרצים הייתה כה חריפה, עד שהמועצה להשכלה גבוהה כמעט סגרה את המחלקה למדעי המדינה. קריאות לחרמות על המוסדות האקדמיים בישראל בכלל ועל בן-גוריון בפרט הושמעו מפיות המרצים, כשהעומד בראש הוא פרופסור ניב גורדון. ככה זה, בשם האליטיזם הרוחני, בשם האריסטוקרטיה האקדמית - מותר להם לצאת נגד כולם, כי הם יודעים יותר טוב.
בחיפה הפקולטה למשפטים החליטה על דעת עצמה לא להשמיע את ההמנון הלאומי, כי צריך להתחשב בסטודנטים הערבים - שלא ייפגעו, שלא יעברו זאת שוב, באופן רגשי. בשם החופש האקדמי, הפלורליזם, איבדנו את עצמנו לדעת? בחיפה מתביישים לומר בקול גדול 'אנחנו ישראלים!'? מוזר. תמוה.
בבר-אילן אצלנו בחצר, בשעות הצהריים - "שבוע פוליטי" קראו לזה. במסגרתו נערכו התאים הפוליטיים בקמפוס להציג את מרכולתם לקהל הסטודנטים באוניברסיטה. גולת הכותרת הייתה
מפגש גדול בין אשרף אל עג'רמי, איש הרשות הפלשתינית לשעבר, שישב 12 שנים בכלא (לא הצלחתי לגלות על מה, כאילו הפרט הזה נעלם מההיסטוריה), טל האריס, מנכ"ל "קול אחד", ונפתלי בנט - בזמנו איש "ישראל שלי". קמפוס בר-אילן אומנם עבר השתקה פוליטית מאז רצח רבין, אך הפתיחות, הנאורות, הפלורליזם - יצרו פתח חדש. לא עוד הזהות הציונית שהייתה לאוניברסיטה, לא עוד הייחוד היהודי. אפשר להכניס אדם שנחשב לאחד המתונים ביותר בקרב הפלשתינים, גם אם הוא איש אש"ף (ארגון טרור, למי ששכח).
ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמר הדקאן? בתל אביב הסיפור הוא אחר. בניגוד לבר-אילן, שם מרבית הסטודנטים אוחזים עוד בצלילות דעת מסוימת, תל אביב נכבשה שוב. הפעם לא על-ידי הציונים שלקחו את שייח' מוניס, אלא על-ידי אנשי חד"ש - ניאו קומוניסטים. הדקאן עומד בצד, מאשר את האירוע, ממש נבל ברשות התקנון. העיקר שיש אישור ביטחוני להכל. לא הכל קביל, לא הכל ראוי למחשבה ביקורתית, יש דברים שחוצים את גדר הנורמה.
מה שהכי עצוב בסיפור הזה הוא שבמקום שנכבש בצורה הכי מוחלטת, אין ערעור על השטח, אבל יש ערעור על הזהות. האקדמיה של העיר העברית הראשונה (בתקופה המודרנית) איבדה את צביונה. לצערנו, תופעות מעין אלו אינן פוסחות על אוניברסיטות שבמוצהר מייחדות את עצמן כיהודיות, או אפילו - אלוקים ישמור - ציוניות. בדק-בית כולם צריכים לעשות.
חופש הביטוי, השיח האקדמי, צריך להיות רחב. השאלה היא עד לאן ניתן למתוח את הגבול.
מיום שמחה והכרזה על הקמת המדינה, הפך יום זה ליום של הוכחה: "נכבה חארטה". עצוב יותר מכל שבחברה הישראלית של ימינו חשוב ללמד (לא להזכיר, ללמד) את העובדות הללו - מה קרה כאן לפני שישים וארבע שנים ובעיקר שצריך להזכיר (ואולי אף ללמד) שלא בזכות הכוח באנו, אלא בכוח הזכות שבנו אל ארץ אבותינו.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
