המעיין בפסיקת בג"ץ להריסת בתים בגבעת האולפנה יזדעזע. אילו פסקתי כך בשבתי על כס השיפוט, ערכאת הערעור הייתה מבטלת את הפסיקה. אילו בהריסת ביתו של אדם שאיננו מתנחל כך היה נפסק, פרקליטי האגודה לזכויות האזרח לא היו חוסכים מאמץ בפנייה לערכאות כדי למנוע את ההריסה.
פסק הדין, המשתרע על חמש וחצי שורות, ניתן בעקבות הודעת הממשלה כי "בנייה על קרקע פרטית תוסר בתוך שנה". בג"ץ ידע שאותם מבנים מאוכלסים בדיירים, כי מלכתחילה הורה השופט
חנן מלצר לרשויות לפרט את היחידות הלא מאוכלסות ולציין, ככל הידוע להן, את "מספרם ושמותיהם של הדיירים המתגוררים או של התופסים כל אחת מן היחידות המאוישות".
המידע הזה נדרש בוודאי לצורך צירופם של כל המחזיקים בדירות כמשיבים לעתירתם של שלושת העותרים הערבים, הטוענים לבעלות על הקרקע. אבל עיון בשמות המשיבים בפסק הדין המצווה על ההריסה, מלמד שאיש מהמחזיקים בדירות לא צורף לדיון. רק המועצה המקומית וקרית הישיבה היו מלכתחילה בעלי דין.
כך נוהג בית המשפט העליון במתנחלים פסיקת בית המשפט העליון היא תקדים המחייב בתי משפט אחרים. התנהגות שופטיו היא מורת דרך לכל הערכאות המשפטיות. לכן, לא מן הנמנע שמחר יתבע ראובן את הריסת ביתו של שמעון, שנבנה, לטענתו (של ראובן), ללא היתר בנייה. לדיון יוזמן רק ראש העירייה והוא יאשר את אמיתות הטענה. השופט יסמוך על ראש העירייה ויוציא צו הריסה. אילו הוזמן שמעון, היה מראה לשופט את ההיתר שקיבל, שאבד במשרדי העירייה, או מעלה טיעון אחר להגנתו. ראש העיר יצטדק: לא ידעתי. השופט יתגונן: כך נהג בית המשפט העליון במתיישבי גבעת האולפנה ומגרון, ויתחסד: שמעון צריך היה לבקש להצטרף לדיון בתביעת ראובן.
מתברר שכך נוהג בית המשפט העליון במתנחלים, אבל לא בבני אדם. כאשר הוגשה עתירה לחייב את עיריית ירושלים לבצע את צווי ההריסה של מבנים במזרח העיר, הורה בג"ץ לעותרים לצרף את כל בעלי המבנים הצפויים להריסה ואף את הדיירים, שהרי "הם עלולים להיפגע באופן ממשי מצו שייצא, אם ייצא, מאת בית המשפט", כי "הלכה היא שאין הורסים ביתו של אדם, אפילו הוא מחבל שרצח אדם, בלי שנותנים לו הזדמנות להשמיע טענותיו". אז בג"ץ לא הסתפק בהבאת הידיעה על העתירה לכלל הציבור במזרח ירושלים, אלא הורה על צירופם של בעלי המבנים והדיירים אישית לעתירה. בפסק הדין בעניין מגרון, הסתפק בג"ץ במידע על ידיעת תושבי מגרון על הדיון בעניינם, ולא דרש את צירופם לדיון.
בפסק הדין בעניין גבעת האולפנה הסתפק בג"ץ בהודעת המדינה, מבלי שניתנה הדעת לטענותיהם האפשריות, כבדות המשקל, של רוכשי הדירות, החל בחוסר סמכותה של המדינה להסכים להריסת דירותיהם הפרטיות; המשך בטיעוניהם על רכישתן של הדירות
בתום לב, שהרי על-פי דין, תום לבם ולא תום לבו של הגזלן (הקבלן, המדינה, התנועה המיישבת), הוא הקובע בסכסוך בינם לבין בעלי הקרקע; וכלה בדין המקומי הקובע (בניגוד לדין בישראל) שאין חשיבות למעמד הקרקע (מוסדרת או בלתי מוסדרת), כי בכל סוג קרקע אם "היה ערך הבניינים והעצים כשהם עומדים עולה על ערך אותה הקרקע, ייתנו את תמורת הקרקע לתובע והיא תישאר בידי בעל הבניינים והעצים", ובהפניה לפסיקה של בית הדין האירופי לזכויות האדם (ECHR), מאפריל 2010, הקובעת (בניגוד לפסיקותיו הקודמות) שתרופתם של תושבי קפריסין הצפונית (הטורקית), שברחו דרומה (לקפריסין היוונית), בגין שלילת נכסיהם בצפון, היא בתביעת פיצויים מהוועדה המיוחדת שהוקמה בצפון קפריסין ופועלת בהגינות.
שופטי בג"ץ מעוניינים בדין צדק? אין לי ספק שההליך המשפטי הנוכחי פגע בכבוד האדם ובזכויות הקניין של בעלי הדירות בגבעת האולפנה ומגרון. עליהם לפנות אישית לכל הערכאות המוסמכות, בתביעה להכרה בזכות קניינם על-פי הדין המקומי.
על המדינה, שנטלה על עצמה שלא כדין את הזכות להסכים להריסת בתיהם, להודיע לבג"ץ על טעותה במתן הסכמה להריסת רכוש שאינו שלה, ולממן את הפעילות המשפטית של פרקליטיהם (שלא תיעשה על-ידי יועציה המשפטיים, שהתרשלו בכך שלא הפנו את תשומת לב בג"ץ להכרח בצירופם של בעלי הדירות והדיירים כבעלי דין), ועל האגודה לזכויות האזרח להתייצב לצדם בהגנה על זכותם להצגת עמדתם בבית המשפט, בטרם ייחרץ דינם.
טוב יעשו שופטי בג"ץ, המעוניינים לפסוק דין צדק, אם יהרהרו מיוזמתם בפסיקתם ויעשו שימוש בסמכות הטבועה בכוחם, ללא המתנה לפניית המתיישבים, לביטול פסיקתם ולצירוף כל בעלי הדירות לדיון בעתירות הטוענים לבעלות על הקרקעות, כפי שפסקו בעתירה למימוש צווי ההריסה במזרח ירושלים. כי אין דין שונה למתנחל ואין עדיפות למחבל.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
