אחד המאפיינים את הסתגרותו של הציבור החרדי, הוא ההתנהלות המשפטית-דיונית שלו. סכסוכים בתוך המגזר כמעט שאינם יוצאים החוצה, משום שאנשיו מעדיפים לפנות לבתי הדין השונים הפועלים במסגרתו, ומשום שלתפיסתם - פנייה לבתי המשפט של המדינה היא כמו פנייה לערכאות של גויים ולכן אסורה בהחלט. רק במקרים נדירים מאוד ניתן להציץ אל המתרחש מעבר לפרגוד של בתי דין אלו, ופסק דין שפרסם (20.5.12) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
דוד מינץ, מספק הזדמנות כזו.
בפני מינץ מתנהל תיק הפירוק של "העמותה למען תשב"ר ומוסדות חינוך וחסד". מאחורי השם הארכאי הזה מסתתרים חלק ממוסדות איתרי, שהיו בזמנו מן החשובים במגזר החרדי; ישיבת איתרי, שמיד תיכנס לסיפור, התגאתה במאות תלמידים וברבנים מובילים שלימדו בה. ואולם, בסוף שנות ה-90 נקלעו המוסדות למצוקה כלכלית קשה, שמם נקשר בחשדות לפלילים ובשנת 2010 לא הייתה ברירה אלא לפנות לבית המשפט ולפרק את העמותה שנקלעה לעין הסערה במאבקי השליטה על המוסדות בכלל ועל הישיבה בפרט.
יהודה אליהו האפמן טען, כי בשנת 2000 התבקש לסייע לעמותה, שהגיעה למצב בו לא יכלה לספק מזון לתלמידיה. את הבקשה קיבל מהרב אשר פריינד, מחשובי הרבנים החרדים בירושלים ומי שפעל רבות בתחום החסד. לדברי האפמן, הוא העמיד לרשותה של העמותה 1.25 מיליון שקל אך לא קיבל אותם בחזרה. כיוון שכך, הוא פנה לבית דין צדק של קהילות האשכנזים ביתר עילית, שם נוהלה בוררות בינו לבין העמותה. לטענתו, בפסק הבוררות שניתן בספטמבר 2007, חויבה העמותה לשלם לו 1.254 מיליון שקל.
השופט מינץ בלשון מאופקת כאשר מונה עו"ד אמיר שושני למפרק העמותה, פנה אליו האפמן ודרש את כספו. שושני כמובן ביקש לקבל סימוכין, האפמן פנה לבד"ץ בביתר עילית - וכאן החל החלק המעניין ביותר בסיפור. "ניסיונותיו להשגת מסמכים מבית הדין אשר יכלו לתמוך בטענותיו לא צלחו, משום שלטענת בית הדין המסמכים אבדו" - מצטט מינץ את טענתו של האפמן. "המערער לא הצליח להפיס את דעתו של המפרק, ובמקום זאת המציא לעיונו מכתב ששלח לבית הדין בו ביקש לקבל את המסמכים שהוגשו במסגרת הבוררות ואת מכתב התשובה בו נכתב לו אודות איסור הגישה לערכאות. מכתב נוסף לקבלת המסמכים שנשלח על-ידי בא-כוח המערער נענה, כי תיק הבוררות לא נמצא", ממשיך מינץ. והקורא תמה, האם התיק לא נמצא משום שאבד, משום שלא היה קיים מלכתחילה או משום שהבד"ץ החליט לתקוע מקלות בגלגלי הפנייה לבית המשפט החילוני.
לאחר ששושני לא קיבל אסמכתאות, הוא דחה את תביעתו של האפמן והלה ערער לבית המשפט. מינץ דחה את הערעור, תוך שהוא רומז בעדינות אך בבירור שכל הסיפור נראה לו תמוה. ראשית, הוא אומר, גם אם היה מוכח שהעמותה הודתה בקיומו של החוב - אין די בכך, משום שדיני הפירוק מתייחסים בחשדנות להודאות כאלו, "בשל החשש כי אדם או תאגיד המצוי במצב של חדלות פרעון יתייחס לחובותיו בשוויון נפש או עלול לנסות ולבצע העדפת נושים, ולהעביר את הכספים שלא יוותרו בידיו ממילא לנושה מועדף".
שנית, אומר מינץ, תמוה מדוע האפמן המתין לא פחות משבע שנים עד שהגיש את תביעתו ונזכר לעשות זאת רק לאחר שהעמותה הפכה לחדלות פרעון; הדבר מחזק את החשש שמדובר בניסיון להעדפת נושים אסורה. שלישית, וזה העיקר, האפמן לא הביא שום ראיה לאותו פסק בוררות שלטענתו ניתן לטובתו. "השאלה היא האם גרסתו של המערער כי לא יכול היה להשיג ולוּ העתק מסמך אחד שיש בו כדי לתמוך בגרסתו הינה סבירה. התשובה לשאלה זו היא שלילית", אומר מינץ.
"המערער לא הגיש ראייה כלשהי אודות העברת כספים, כשיש לזכור שמדובר על סכום של למעלה מ-1.2 מיליון שקל, כשדי נהיר שלכל הפחות חלק ממנו לא הועבר במזומן. הוא גם לא הגיש ולוּ חשבונית או קבלה אחת של הספקים, להם לפי טענתו הוא העביר את הכספים, ואף לא הצביע על ניסיון כלשהו שעשה לאתר או לשחזר מסמכים אלו. המערער עצמו אף אמר בדיון שהתקיים בבית המשפט שיש לו עדים להוכחת טענותיו, ותמוה מדוע עדים אלו לא הובאו לפני המפרק שעה שבירר את תביעתו", מוסיף מינץ. כאמור, הדברים כתובים בלשון מאופקת, אך בהחלט ניכר מהם שמינץ סבור שמדובר בתביעת סרק אם לא במשהו חמור עוד יותר. סופו של דבר: תביעתו של האפמן נדחתה והוא חויב בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
