בחירתו של הבימאי עודד קוטלר (מנהל אנסמבל הרצליה) בליהוק השחקנים - לא יכולה הייתה להיות יותר מוצלחת. בעזרת מעצבי הפיאות והאיפור הקל, נראו רמי ברוך כבן-גוריון, גיל פרנק כז'בוטינסקי ויגאל זקס כרוטנברג דומים להפליא למקור. בן-גוריון, שהתעקש לתעד בכתב כל פגישה שלו עם הדברים שאמר ושנאמרו בה - הקל על המחזאי. ההקפדה על כל פרט ופרט בפגישות שלהם - בכיחכוכים של ברוך, בעיצוב החלל, בלבוש המוקפד, ובמיוחד בגינונים ובשפת הגוף - אי-אפשר היה להטיל ספק בייחודם ובאותנטיות.
התקופה - 1934, בה שני המנהיגים הציוניים הענקיים נחלקו בדעותיהם בנקודות עקרוניות,(הסוציאליזם של מפלגת הפועלים לעומת הכלכלה החופשית בה דגל ז'בו. כשברקע - עליית היטלר לשלטון בגרמניה, ועלית מוסוליני (הדוצ'ה) באיטליה. אותות מבשרי רעה. אך בעוד בן-גוריון לא מעלה בדעתו את רעיון השואה הקרבה, הרי שז'בוטינסקי כנביא בדורו, הזהיר את בני עמו בכל רחבי רוסיה, פולין ומזרח אירופה מפני השואה הקרבה. "אם לא תחסלו את הגולה - הגולה תחסל אתכם". הוא חש בזאת כבר ב1903, עם פוגרום דובוסארי בסרביה והפוגרום בקישיינב, שביאליק כתב בעקבותיו את "בעיר ההריגה”. ב-1904 תרגם ז'בוטינסקי את הפואמה לרוסית, והמבקרים ראו בזה יצירת מופת משל עצמה.
ז'בוטינסקי היה משורר, סופר, פובליציסט ומתרגם נודע, ותרגומיו את "הקומדיה האלוהית" של דנטה, הפואמה "העורב" של אדגר אלן פו ועוד, הקנו לו שם עולם. מתוך עשרה רומנים שתכנן לכתוב, הספיק רק שניים - "שמשון", שתרגומו החדש לעברית בת ימינו גרם לי לבלוע את הספר בתוך יומיים, ואת "חמישתם", שעדיין מצוי בתרגום ישן, אך מתאר יפה את החיים באודיסה בתחילת המאה העשרים. ספר קלאסי טהור. בסוף הספר "שמשון" הוא כותב את צוואתו האישית למדינה שבדרך, מפיו של שמשון: עיקרון "קיר הברזל" - 1. לקבוץ ברזל, (כדי להפכו לכלי נשק), 2. לשים עליהם מלך (שיאחד את העם) 3. וללמוד לצחוק".הוא הקים את "הגדוד העברי" יחד עם טרומפלדור, הקים את תנועת הנוער "ביתר" שעמד בראשה, ופעל בעולם בדרך הדיפלומטית, למען הקמת מדינה יהודית.
במחזה מוזכרת עלילת הדם שהטילה את רצח ראש מחלקה המדינית בהסתדרות, ומנהיג בטוח לעתיד, חיים ארלוזורוב - על אנשי הרביזיוניסטים. גם לאחר המשפט שנערך לשלושת הנאשמים ובו זוכו, נשבר אב"א אחימאיר, מנהיג "ברית הביריונים" שדגלו במלחמה ישירה באנגלים, והוא לא התאושש לעולם מהעוול שנגרם לו ומהמאסר שהושת עליו עד הזיכוי.
הספר "הגביש הממקד" מסביר כיצד נבנה החלק ה"לאומי" בעם, לעומת החלק ה"פועלי" של בן-גוריון. בעוד בן-גוריון גרס שעבודת האדמה היא העיקר, הרי שז'בוטינסקי בהדר ובאסטתיקה שלו הערה אצילות ורוחניות לתנועתו, שעיקר כוונתו הייתה להלחם בבריטים כבר אז, בכוח וגם בדיפלומטיה בחו"ל, כשדיסקס את הנושא עם בן-גוריון.
לדעתו של ז'בו, ככל שנמהר לסלק את הבריטים, נוכל להקים את מדינת היהודים עליה הכריז הרצל, והיא תהיה למפלטם של כל היהודים העומדים לפני חיסולם באירופה. ב'ג' בפגישות עמו לא העלה בדעתו שזה אכן יכול לקרות. ויתכן, ולו הצליחו השניים לחבור וליישם את תוכניתו של ז'בוטינסקי - היו מיליוני יהודים ניצלים מהמישרפות. אך לא רק דעתו של בן-גוריון, שגם הוא רצה באיחוד הכוחות, הכריעה בנושא. הייתה זו תוצאת ההחלטה של מוסדות ההסתדרות הציונית. מה שהביא לכך שהיא נחלקה לשניים, והרביזיוניסטים הקימו את תנועתם, שבהמשך פעלה כתנועת-אם למחתרות "אצ"ל" ו"לח"י" נגד הבריטים. בעוד ההגנה נשארת לא פעילה כנגד הבריטים, עד אחרי תום מלחמת העולם השניה.
אם ז'בוטינסקי ראה בשלטון המלך יעד, הרי ב'ג' כראש ממשלת ישראל במשך שנים רבות יישם רעיון דומה, כשהחיל שלטון יחיד ללא עוררין. גם לנשק דאג ב'ג'. ולנו אין אלא להודות לחוש ראייתו המפוקח על שני דברים: על הכרזת המדינה ב 1948, כנגד כל הסיכויים, ועל החלטתו לרכוש את הכור האטומי. ממש חבל, שמה שההצגה חושפת בפנינו, על הקשר החם האישי שנרקם וההוקרה ההדדית בין שני האישים הכה שונים בדעותיהם, שטובת העם עמדה לנגד עיניהם - לא צלח לעבור את ההצבעה במוסדות הסתדרות העובדים אז.
גיל פרנק כז'בוטינסקי, מחצין הדרה ואצילות של אציל רוסי, או של מלך, לא משנה מה התנאים. לגיל עומד נסיונו הוותיק כ"הורדוס", כמלך ב"המלט" ועוד תפקידים רבים בהם מומחשות תכונותיו המלכותיות. הקסם האישי הפנומנלי (של ז'בו, שכבש גם את בן-גוריון), באופן דיבורו, התנהלותו, כל ניע וזיע בתנועותיו, דיבורו המנומס והתחשבותו בדובר שמולו, עם סרקזם קל, מדגימה את הסיבה מדוע כל שומעיו של ז'בו בנאומים שנשא ברחבי אירופה ובאמריקה היו למעריציו המושבעים. הקטע מהפואמה "העורב" שהוא משמיע ברוסית - חודר לאוזן וללב, גם למי שלא דובר רוסית. זהו שיא חדש לשחקן המוכשר הזה.
רמי ברוך כבן-גוריון, סימפטי יותר מהדמות שנחרטה בזכרון. יכולתו המופלאה להכנס לכל דמות וללבוש את אופיה וזהותה, כבר הוכחה ב"
פולארד" ובכל הצגותיו ב"קאמרי". עבורו - אין משימה בלתי אפשרית. והדו-שיח, הפינג פונג בין שני המנהיגים הענקיים של עמנו, פשוט מהפנט. ועל כשרון שני השחקנים המופלאים הללו - עומדת הצלחת ההצגה.
על כך יש להודות לטכסטים שהשאיר אחריו ב'ג', ולחלקים הספרותיים שכרך בהם המחזאי. כמו את הסצינות בהן מזכירתו הרוסיה של רוטנברג מחדירה את בעייתה האישית לסיפור. דנה יצחקי בהופעת בכורה בתיאטרון הרפרטוארי עושה זאת מקסים.
יגאל זקס כפנחס רוטנברג - האיש הביא את החשמל לארץ ישראל - לנהריים ולתל אביב, איש חזון שרצה בכל מאודו לחבר בין שני המנהיגים המתעמתים - ממש מצוין. אף הוא זכה לטיפול המדמה אותו לרוטנברג המיתולוגי. גם הוא עושה את התפקיד בכל נפשו ומאודו, עד כדי הזדהות טוטלית.
לכן, הבימוי המבריק של עודד קוטלר, התפאורה של לילי נחשון, התלבושות הכה אותנטיות של סבטלנה ברגר המעולה והתאורה של חיליק אורגל - מעמידים הצגה שהיא נתח מנפשנו, הצגה שאסור להחמיצה בשום אופן, ויש להעלותה בכל הארץ, לכל השכבות ובמיוחד לנוער - שידעו את עברם. כי על זה עדיין לא נכתב בספרי הלימוד הסטנדרטים. הכל כאן בגדר חשיפה שראוי ומרתק לדעתה.
שאפו לקאמרי ולאנסמבל הרצליה, לשחקנים וליוצרים, ולרבקה משולח על עריכת התכניה, שהיא בבחינת אוצר בלום.
