קיץ כלכלי לוהט

חודשים ספורים לפני הגשת תקציב המדינה החדש ל-2013, הקדירה הכלכלית הישראלית רוחשת עם שורה ארוכה של שינויים, חלקם בעלי משמעות לאומית רחבה. התקציב, הנרקח בימים אלה ממש במשרד האוצר ובלשכת ראש הממשלה (שהוא גם שר-העל לענייני כלכלה) צפוי להיות שונה מזה שקדם לו – ולא רק מחמת העובדה שהפעם אין המדובר בתקציב דו-שנתי: מעל ראשיהם של העושים במלאכה, יודו בכך או לא, מזמזמת המחאה החברתית המתחדשת המתנהלת הפעם בגוונים אגרסיביים יותר, כמו גם העובדה ש-2013 היא שנת בחירות.

יש האומרים שאנחנו כבר מצויים עמוק בתוך כלכלת בחירות. זה נכון?

אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז – זה ברווז. מותר להניח, למשל, שאם לא היינו על סיפה של שנת בחירות – לא היינו עדים למהלך כה שנוי במחלוקת של ראש הממשלה כמו הכפלת יעד הגירעון הממשלתי לכ-3% (כ-13 מיליארד שקל), מהלך שנועד למנוע הטלת מסים חדשים וגזירות נוספות במטרה לסגור את הבור שנוצר בקופה הלאומית.

אבל הרחבת הגירעון לא משפיעה על הכיס שלי כמו הטלת מסים חדשים.

ממש לא מדויק. נכון שלתוכנית הרחבה שהחלו לגבש פקידי האוצר (מסים חדשים, קיצוץ קצבאות, ביטול פרויקטים לאומיים ועוד) הייתה עלולה להיות השפעה מכבידה – ואולי בלתי אפשרית – על מעמד הביניים והשכבות החלשות. אבל מנגד, להרחבת הגירעון עלולה להיות השפעה עתידית קשה על המשק: חברות דירוג האשראי הבינלאומיות מייחסות משמעות רבה למשמעת ולאמינות פיסקלית (נציגי סוכנות האשראי S&P כבר נפגשו עם בכירי האוצר וביקשו הבהרות על החלטת הממשלה).

הכפלת יעד הגירעון עלולה להביא לאופק כלכלי שלילי, כלומר להורדת דירוג האשראי, כפי שחוו בחודשים האחרונים שורה ארוכה של מדינות באירופה, ביניהן צרפת, ספרד, איטליה, אוסטריה ועוד. אם סוכנויות הדירוג יחליטו להפחית את דירוג האשראי של ישראל מרמתו הנוכחית (+A) המשמעות היא ריבית גבוהה יותר על גיוס הון חדש, היחלשות השקל, הכבדה ניכרת על תקציב המדינה ופגיעה בקצב הצמיחה. מכאן, לא מאוד ארוכה הדרך ל"אפקט דומינו" – האטה ומיתון.

כדאי לזכור שאל מול החלטת ראש הממשלה להרחיב את יעד הגירעון התייצבה שורה ארוכה של כלכלנים, ובראשם צמרת בנק ישראל ואף בכירים באגף התקציבים במשרד האוצר. הנגיד, סטנלי פישר, חושש שיעד הגירעון החדש יעמיד את המשק על קצהו של מדרון תלול, כאשר כל שינוי כלכלי קל שבקלים – בישראל או בשווקים המובילים בחו"ל – יוביל למה שהוא מכנה "גירעון בלתי נשלט".

הגירעון הממשלתי הוא הפער בין הוצאות המדינה להכנסות המדינה (הנובעות בעיקר ממסים). בשנים של מיתון צפוי המשק להרוויח פחות, ומכאן שהכנסות הממשלה צפויות לקטון – והגירעון יגדל. מחד, בשנת בחירות השרים השונים צפויים לדאוג למגזרים שלהם ובכך להגביר את הלחץ לכיוון של גידול בהוצאות הממשלה. מאידך, במידה שניקלע להאטה או למיתון צפויות ההכנסות לקטון – והדרך לפריצת יעד הגירעון תהיה קצרה. רוצה לומר: להגדיל גירעון קל בהרבה מלהקטינו, ובמציאות הפיננסית של ימינו, היד של סוכנויות הדירוג ושל המשקיעים הזרים קלה על ההדק – והמחיר למשק עלול להיות גבוה מאוד.

אז מה האלטרנטיבה? בכל זאת להטיל מסים חדשים?

כדאי להבהיר (כפי שעשה באחרונה גם שר האוצר, יובל שטייניץ): יוטלו מסים חדשים. הרחבת הגירעון אומנם מצמצמת במידה רבה את הכבדת הנטל על משלמי המסים, אבל לא תמנע אותה לחלוטין. ב-2013 נחיה כנראה במציאות של מע"מ גבוה יותר והעלאת מס החברות. מרבית הכלכלנים סבורים שגם לאחר הכפלת יעד הגירעון אין מנוס מקומבינציה של הטלת מסים ישירים (כמו מס הכנסה ומס חברות) ומסים עקיפים (כמו מע"מ) – וכך כנראה יהיה, ברמה כזו או אחרת. כדי לשדר אמינות פיסקאלית ולמנוע מהלך של הורדת דירוג אשראי, יהיה על הממשלה להוציא אל הפועל מהלכים מסוימים שיעידו על מאמץ אמיתי להנהיג רפורמות כלכליות, ורצון לשמור על היציבות במשק ולעמוד ביעדי צמיחתו.

אבל במקביל אנחנו שומעים על הקלות שונות והפחתות מסים, למשל על מוצרי חשמל.

נכון, וזה מחזיר אותנו למחאה החברתית וגם לכלכלת בחירות. אין ספק שצמרת מקבלי ההחלטות רגישה עכשיו הרבה יותר לתגובות הציבור, ומגבשת את המהלכים השונים תוך שהיא בוחנת את הלך הרוח ברחוב הישראלי.

גם ההודעה האחרונה הנוגעת להפחתת מסים על יבוא מוצרי צריכה קשורה בקשר ישיר למחאה החברתית: מדובר באימוץ המלצה של ועדת טרכטנברג להפחית חסמי יבוא ולהגביר את התחרות במשק באמצעות הפחתת גובה המכס ומסי קנייה. התוצאה היא ביטול מיידי של מכס בשיעור של בין 8% ל-12% על מוצרים רבים (ביניהם מוצרי חשמל, משקפיים, סוללות ועוד), ביטול מס הקנייה בגובה של 15% על מוצרי אלקטרוניקה בידורית החל מה-1 באוקטובר השנה, וביטול מכס על בגדים ב-1 בינואר 2013. במקביל, אימצה הממשלה גם את המלצות ועדת קדמי, שבחנה את שוק המזון, והחליטה להפחית מיד את שיעור המכס על שורת מוצרי מזון טרי.

בממשלה טוענים כי מדובר בהחלטות של ועדות מקצועיות ולא בכלכלת בחירות.

כדאי לזכור שהמלצות של ועדות מקצועיות נדחות לא פעם (או מתקבלות רק בחלקן) על-ידי השרים שהקימו אותן. לטעמי, על המהלכים הללו, שנועדו להגביר את התחרות ולהוזיל מחירים, מרחפות השפעות המחאה החברתית המתחדשת ואימת מספר המנדטים בקלפיות של 2013.

אפשר להשתמש בדוגמה מעניינת נוספת מהימים האחרונים: מכרז הרכב הממשלתי, שהסתיים בהודעה על זכייתה של מכונית היוקרה הגרמנית ב.מ.וו כרכב השרד הבא של שרי ממשלת ישראל. ב.מ.וו 528, רכב מפנק לכל הדעות, מגיע עם תג מחיר של 398 אלף שקל לצרכן. מובן שזו איננה העלות האמיתית והסופית לממשלה, שאמורה לרכוש כ-50 מכוניות מסוג זה (באוצר מדברים על הנחה של כ-50% שקיבלו מהיבואנית) – אבל עדיין ההודעה על זהות הרכב שזכה במכרז עוררה מיד ביקורת ציבורית נרחבת.

לא חלפו 24 שעות מפרסום ההודעה, ושר האוצר כבר ביקש מראשי משרדו לבחון את האפשרות לבטל את המכרז ולפרסם מכרז חדש לרכישת מכוניות זולות יותר. נכון, הכסף משחק במכרז מסוג זה תפקיד מרכזי, אבל לשר שטייניץ היה נימוק נוסף: "שיקול של נראות ציבורית". האם גם ב"שנה רגילה", נטולת מחאה חברתית וללא בחירות באופק, היה מישהו מבכירי האוצר נזעק באופן מיידי למהלך – מורכב למדי מבחינה משפטית – של ביטול מכרז במטרה לחסוך בהוצאה ציבורית?