היו מסובין בבני ברק

שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, מצא את עצמו במצב דומה לזה של אותו רב חלמאי, אשר פסק ששני הצדדים צודקים, ואמר במבוכה לרעייתו שגם היא צודקת כאשר היא אומרת שהדבר אינו אפשרי. במקרה שלנו, גם הנדל צדק - אך השאלה היא מה יהיו השלכות הרוחב של החלטתו.

מעשה שהיה - כך היה. משה בראנץ הפעיל במשך שנים רבות מזנון מתוך מכולה שהוצבה על המדרכה ברחוב לח"י בבני ברק. ב-24.6.12 פינתה העירייה את המכולה, אך עשתה זאת בצורה בלתי חוקית. תחילה ניסתה העירייה להוציא נגד בראנץ צו הפסקה מינהלי, אך מסיבה כלשהי הדבר לא עלה בידה. כיוון שכך, נשלח לו ב-6.6.12 מכתב התראה בו נדרש לפנות את המכולה עד 15.6.12. לאחר שבראנץ לא נענה להתראה, הגיעו פקחי העירייה למקום בליל 19.6.12 והחלו לפנות את המכולה. בראנץ כתב מיד לעירייה בטענה שהיא מפרה סיכום ביניהם ופנה לבית המשפט לעניינים מקומיים. ואולם, עוד בטרם התקיים הדיון המשפטי, השלימה העירייה ב-24.6.12 את פירוק המכולה.

בראנץ ביקש מבית משפט השלום בתל אביב להורות לעירייה להחזיר את המכולה למקומה ובקשתו נדחתה, וכך גם ערעורו לבית המשפט המחוזי. לבסוף הגיע בראנץ לבית המשפט העליון וביקש רשות ערעור, אך בקשתו נדחתה בידי הנדל - לא לפני שהאחרון הצביע על חוסר התקינות בפעילותה של העירייה ומתח ביקורת קשה על תגובתה לבקשתו של בראנץ בבית משפט השלום.

בעיני העירייה מדובר ב"פורמליסטיקה"

הנדל מוצא שורה של פגמים בדרך בה פעלה העירייה. חוק מקרקעי ציבור מאפשר לרשות המקומית לפנות פולשים בתוך 36 חודשים מיום הפלישה - ואילו בראנץ התיישב על אותה מדרכה זמן רב לפני כן. נוסח מכתב ההתראה שנשלח לו "אינו דומה כלל ועיקר לנוסח המתחייב מכוח החוק ותקנותיו - נוסח המאפשר לפולש לכאורה לעמוד כראוי על כל זכויותיו". על המכתב היה חתום מהנדס העיר במקום ראש העיר כנדרש. לבראנץ הוקצבו תשעה ימים לפינוי המכולה, בעוד החוק דורש להקציב 30 יום.

אם לא די בכל אלו, ממשיך הנדל, באה תגובת העירייה לבית משפט השלום: "הוראות החוק הינן בגדר 'פורמליסטיקה' נעדרת נפקות, וכי המהות היא הקובעת - סילוק פולשים ממקרקעין ציבוריים". הנדל נזעק: "לא הוצגה הצדקה להתנהלות זו, אך גם אין בקשת מחילה לצידה. העירייה טענה כי עסקינן ב'פורמליסטיקה'. גישה זו יש לעקור מן השורש. העירייה עוסקת במשפט, והפורמליסטיקה הנטענת אינה אלא כללים המהווים חלק מהדין, ומחייבים את האזרח והעירייה כאחד. ניתן להניח כי העירייה לא נוהגת לוותר לאזרח על מה שהיא מכנה 'פורמליסטיקה', ואל לה לצפות שכביש זה והתמרורים המצויים בו הינו חד-סטרי".

אחרי כל זה, הגיע הנדל למסקנה שאין ברירה אלא לדחות את בקשתו של בראנץ. הוא קיבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי, כפי שכתבה השופטת יהודית שבח: "לו הייתה מוגשת הבקשה טרם הפינוי, והמבקש היה עותר לצו מניעה שימנע את פינוי המכולה בטרם דיון, מן הסתם ביהמ"ש היה נעתר לבקשה, אלא שהמבקש הגיע לביהמ"ש כשהמעשה עליו קבל הינו בבחינת מעשה עשוי".

הנדל מסביר, כי בראנץ מבקש למעשה להתיר לו לחזור ולפלוש לקרקע ציבורית, שכן כאמור בקשתו הייתה להחזיר את המכולה למקומה. "אכן, חזקה על רשות שתפעל כדין. זוהי נקודת המוצא. ואולם כאשר הרשות מכריזה בריש גלי כי היא עומדת לפעול באופן כלשהו, אף אם אינו לפי דרישות החוק, משתנה נקודת האיזון ולא ניתן להיאחז בהנחה הזו. לשם כך קיימת האפשרות לפנות לערכאות", הוא אומר. ובמקרה הנוכחי, אין לבראנץ זכות לחזור לקרקע הציבורית.

כולם צודקים וכולם לא צודקים

במבט צר על ההחלטה הזו, אפשר לומר שכולם צודקים - וכולם לא צודקים. העירייה צודקת בכך שיש לפנות פולשים ולא צודקת בכך שצפצפה על החוק. בראנץ צודק בכך שחובתה של העירייה לקיים את החוק ולא צודק בכך שהוא מבקש לפלוש שוב לקרקע ציבורית. הנדל צודק בכך שלא ניתן להעניק היתר לפלישה ולא צודק בכך שיצר מצב בו בריונותה של עיריית בני ברק השתלמה לה.

מה שמטריד יותר הוא המבט הרחב העלול לנבוע מהחלטתו של הנדל. לכאורה יכולה עכשיו כל רשות מקומית לשים את החוק ללעג ולקלס, להתעלם מהוראותיו, לכנות אותו "פורמליסטיקה", לקבוע עובדות בשטח - ולהסתכן לכל היותר בקצת ביקורת של בית המשפט, ואפילו יהיה זה בית המשפט העליון. הביקורת תיכתב ותישכח, והעובדות בשטח יהיו לטובתה. חבל שאיש מבין שלושת השופטים שדנו במקרה הזה, ובמיוחד הנדל, לא נתנו את דעתם על כך.

האם אפשר היה לרבע את המעגל הזה, בו גם לא יינתן הכשר לפלישה לקרקע ציבורית וגם לא תינתן הסכמה לבריונות ציבורית? התשובה חיובית. כל אחד מהשופטים (ושוב: במיוחד הנדל) יכול היה להורות למזכירות להעביר את התיק לתשומת ליבו של היועץ המשפטי לממשלה. הפקידים בעיריית בני ברק שצפצפו על החוק בצורה כה בוטה, ביצעו לכל הפחות עבירת משמעת אם לא עבירות פליליות של הפרת אמונים ושימוש לרעה בכוח המשרה.

אם אותם פקידים, בכירים כזוטרים, היו נותנים את הדין על כך, ואפילו אם רק היה איום שיתנו את הדין, היה צעד זה מעביר מסר ברור לכל עמיתיהם: העובר על החוק לא יינקה, גם אם הוא עובד ציבור וגם אם הוא פועל לכאורה לטובת הציבור. היה בכך כדי להבהיר, שמלחמה בעבריינות אינה מצדיקה עבריינות ושהבריונות אינה משתלמת. בלא המסר הזה, מה שעשתה עיריית בני ברק עלול להפוך להתנהגות נפוצה, בה החוק יירמס וזכויות האזרח יירמסו עימו.