שיפודים בפייסבוק (25)

בתוכנית של אברי גלעד וג'קי לוי מישהו הציע לכנות את המכונות הרעשניות למיניהן [כמו מפוחי עלים] בשם מופזית. משהו שמקשקש כל פעם אם צריך או לא צריך. בתוכנית בגלי צה"ל המופזית שוב פעלה במלוא העוצמה. שאול מופז הבהיר שהוא מודאג. הוא הרי נפגש עם אובמה והוא יודע מה שנתניהו וברק לא יודעים. שאובמה יתקוף את אירן. לכן הוא מודאג מתוכניתם של ברק נתניהו. הוא מודאג שנתניהו לא מזמין אותו לשיחות כי אז יגלה לנתניהו משהו חדש על המצב האמיתי באירן. לפני כמה שנים היה מודאג מפיתוח נשק גרעיני באירן וקרא לתקוף אותה. רק לפני חודשיים היה מודאג מאי-הצדק החברתי. וקודם היה מודאג מציפי לבני. ובעיקר הוא מודאג מזה שבבחירות הקרובות לא יגיע לאחוז החסימה ואולי אף יגיע לתוצאה חדשנית - מינוס אחוז אחד. יש לי עצה לשאול המפזז. קנה את הספר "אל דאגה" של דייל קרנגי. ספר טוב. עוזר מאוד להסרת דאגות. לפחות עד שתגמור לקרוא אותו לא נשמע את קולך.

נתניהו איננו צ'רצ'יל, ומאיר דגן איננו צ'מברליין. גרמניה איננה אירן, ואחמדינג'אד איננו היטלר. אבל דבר אחד לא השתנה - אנשי הרוח. אתמול הם שלחו מכתב לראש הממשלה, בדרישה שנועדה לטרפד תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באירן. הם הומים עם משק כנפי השלום. עורמת ההיסטוריה מגלה שוב ושוב שהם בעצם מחרחרי מלחמה. עכשיו הם חוזרים על אותה הצגה. יש סיבה לדאגה.

ב-30 בינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר גרמניה. עשרה ימים לאחר מכן התכנס איחוד הסטודנטים של אוניברסיטת אוקספורד לאספה דרמטית. על הפרק הייתה הצעה שזו לשונה: "בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה למען המלך והמדינה". רוחות מלחמה נשבו באותם ימים באירופה. המשמעות של עליית היטלר לשלטון הייתה ברורה. מלחמת העולם הראשונה לא הייתה כל כך רחוקה. הוויכוח הפוליטי היה נוקב. המחנות, אז כמו עכשיו, התייצבו זה מול זה. הדוברים הציגו את עמדותיהם. 253 הצביעו בעד. 157 הצביעו נגד. בתוך ימים אחדים גרמה ההחלטה לסערה ציבורית.

הנוסח לא אותו נוסח. הימים אינם אותם ימים. שם אלה היו סטודנטים. אצלנו אלה אנשי רוח ורעות רוח. ורק העדר נותר עדר. כשסופר גדול וחשוב כמו עמוס עוז נמצא בחזית אחת עם עו"ד מיכאל ספרד מהשמאל הרדיקלי, נגיף הכשל החיסוני הולך ומשתלט. בימין יש ויכוח נוקב. בממשלה אין דעה אחת. אבל אנשי הרוח, גם בישראל, הופכים לעדר.

חלפו שמונה ימים מאותה החלטה עד שווינסטון צ'רצ'יל יצא בנאום בוטה: "זו הצהרה מעוותת ומזוהמת... מדובר בסימפטום דוחה מאוד ומדאיג".

מעניין מה הוא היה אומר היום לעמוס עוז.

עברו עוד שבועות אחדים, ואוניברסיטות מנצ'סטר וגלזגו קיבלו החלטות דומות. רוח הפציפיזם התפשטה גם לאוניברסיטות ארצות הברית שמעבר לאוקיינוס. המושג "שבועת אוקספורד" (Oxford oath) או "התחייבות אוקספורד" (Oxford pledge) הפך למטבע לשון.

עברו עוד שישה חודשים, ואלפרד צימרן, פרופסור ליחסים בינלאומיים, גם הוא מאוקספורד, כתב לראש מועדון הסטודנטים: "אם יהיה צורך להביס את הגרמנים פעם נוספת, זה יהיה גם בגללכם".

זה לא אותו דבר. שום דבר לא אותו דבר. אבל האם צדק פרופ' צימרן? האם גילויי פייסנות יכולים להוביל למלחמה? ובכן, בספרו של ר' ו' ג'ונס, "מלחמה סודית ביותר" על המודיעין הבריטי בימי המלחמה, מסופר על מכתב ששלח אריך פון ריכטהופן, קצין לשעבר בוורמאכט, ששירת במטה הכללי הגרמני, בזמן קבלת החלטת אוקספורד.

המכתב פורסם ב-4 במאי 1965 ב"דיילי טלגרף": "אני יכול להבטיחכם, מידיעתי האישית, ששום גורם אחר לא השפיע על היטלר ועל הדרך שבה בחר, יותר מאשר אותו 'סירוב להילחם למען המלך והמדינה', מפני שההחלטה התקבלה בקרב מה שנחשב כאליטה האינטלקטואלית של ארצכם". מוסוליני חשב ש"ההחלטה היא הוכחה לכך שבריטניה חלושה, רכרוכית, כמו אישה זקנה".

החוצפה של עוז ושות' הרבה יותר גדולה. הם הציגו אולטימטום לראש הממשלה. מדובר בתקדים שאפילו האידיוטים השימושיים של אוקספורד לא חשבו עליו.

שלושה שבועות לאחר אותה הצבעה הועלתה הצעה לבטל את ההחלטה. שוב התכנסו הסטודנטים, והפעם התברר שהרוב שאישר את ההצעה המקורית הפך להרבה יותר גדול: 750 תומכים מול 138 מתנגדים. מוסוליני והיטלר היו שבעי רצון. המערב, הם חשבו, הוא לא יותר מקורי עכביש.

אם היה נדמה למישהו שהחלטת אוקספורד שיקפה את עמדת הסטודנטים, הרי שהעניין עמד למבחן מעשי. בספטמבר 1939 קרא משרד המלחמה לסטודנטים של אוקספורד להתגייס בהתנדבות. 2,632 מתוך 3,000 נענו לקריאה והתגייסו. הדיקטטורים טעו. אבל המלחמה פרצה.

החלטת אוקספורד היא רק ציון דרך במצעד האיוולת של "כוחות הקדמה". מכתב דומה ממחלקת האיוולת פורסם ב-2003 ערב ההתקפה האמריקנית על עירק. קבוצת אינטלקטואלים ישראלים פרסמה קריאת אזהרה נגד ביצוע פשע מלחמה של גירוש המוני של פלשתינים על-ידי הצבא הישראלי. אז לא היה גבול לניתוק שלהם מהמציאות. וגם היום אין להם גבולות. באותם ימים, לפני פחות מעשר שנים, אדם כמו עוז לא היה חולם להצטרף לקריאה כזאת. אבל הנה זה קורה. בקצב הזה המכתב הבא של עוז כבר יהיה יחד עם גינתר גראס ונועם חומסקי.

בדבר אחד אנחנו יכולים להיות בטוחים: המשטר האירני מקשיב לכל ציוץ שיוצא מכאן. גם הוא משלה את עצמו שישראל רופסת ומתפרקת. גם הוא חושב שאפשר להמשיך במרץ. האירנים כמובן טועים. ישראל, כמו בריטניה של אז, היא דמוקרטיה תוססת. לפעמים זו דמוקרטיה מופקרת. בדיוק כשם שהחלטת אוקספורד רק עודדה את מוסוליני והיטלר, גם מכתב עוז ושות' רק יעודד את האייתוללות. כך שצריך להזכיר לעוז שוב את דברי פרופ' צימרן:
"אם יהיה צורך להביס את האירנים, זה יהיה בגללכם!"

• [מתוך מעריב מיום 14.8.12]

כל מה שאני יודע על האירוע האלים המכונה לינץ' בירושלים מגיע אלי מהתקשורת. אני מאמין למה שאני שומע וזה נורא בעיני. גם מכות בקטטה שיצאה משליטה צריך לעצור ברגע שמישהו עובר את הגבול. אם הייתי שם, הייתי מתערב ועוצר את המכות. אני לא חזק, אבל הייתי מצליח. אני מאחל החלמה מהירה לצעיר הערבי.
אבל, תמיהה מסוימת מנקרת במוחי. נערה יהודיה בת 15 טענה לפני הקטטה שצעירים ערביים אנסו אותה. שמתם לב מה קורה? בתקשורת ההמונית, השולטת על מאגר המילים הציבוריות, מכנים אותה מסיתה.

איפה ארגוני הנשים, ובעצם איפה ארגוני הגברים המגנים אונס והטרדות מיניות? נראה כאילו הם עסוקים בלהיות מזועזעים מזה: "מה פתאום מופקרת קטנה כמוה מעיזה לטעון שערבי אנס אותה? האם היא לא מבינה שלא נאה להגיד דבר כזה? נאנסת? – במקרה הזה מוטב שתשתקי".

נכון שגם על אונס אין להעניש בלינץ', ובוודאי לא את מי שאינו אשם מובהק, אבל במשפטי אונס והטרדה מינית לאחרונה, כל מי שנאנסה או הוטרדה יכולה הייתה להתבלבל בחקירה ומעל דוכן העדים בכל פרט בעדות שלה, לחזור בה ולשנות גירסאות, לכתוב מכתבי אהבה לאנס ולקנות לו מתנות, ועדיין אנחנו מגינים על אמינות המצוקה שלה והפגיעה בה.

ואילו כאן אני חש תופעה מוזרה. נראה לי שמנסים להשתיק את המתלוננת על האונס, ומאשימים אותה בהאשמה גרועה מנודניקית ומבכיינית – מצביעים עליה בהאשמת העל: מסיתה נגד ערבים.

בחדר האחורי של קפה באר פאב וסושי פיוז'ן בשולי העיר היה מקום פרטי בו ידעו חברים טובים להתכנס ולדון בדברים שעליהם יכתבו וישדרו מחר.

לכאן הגיעה הידיעה, החשאית אומנם אבל מי שיודע ידע גם הפעם: יש התפתחות חדשה בנושא חיסול היכולות הגרעיניות הפרסיות באירן.

"זהו פיתוח של רפאל בשיתוף נאסא וסמסונג. מדובר בחרגול מכני זעיר שגומא מרחקים ומגיע בחשאי לכל כור ולכל מאגר אורניום ופולט שם נוזל שקוף שהופך את האורניום לפרוזן יוגורט בלי להשאיר עיקבות. הפתרון המושלם, הסכנה תוסר מישראל. בעצם האירנים אפילו לא ידעו שאין להם שום יכולת גרעינית עד שלמישהו באירן יתחשק פרוזן יוגורט והוא יגלה שהטעם מוזר".

"נפלא. שוב ניצלנו", הידהדה קריאה ספונטנית רגשנית בחדר, וצחוקים וטפיחות על השכם נפוצו מאוד. "אפשר לטאטא את אחמדינג'אד לערימה של שונאי ישראל המחוסלים, כנשוא הקוצר את אלומתו המלאה הגורנה", אמר מישהו בעל לשון עשירה, מנסה על הקהל פתיחה למאמרו במהדורת האינטרנט.

"רגע", אמר אז מישהו בטון לחוץ. בחדר הושלך הס כי הוא היה ידוע כאדם בעל חושים חריפים. "רגע, אתם רוצים להגיד לי שיצא מזה שביבי הצליח להסיר את האיום הגרעיני מעל ישראל? ביבי? מה קורה כאן? מי חותם על עצומה נגד הצלה נמהרת של ישראל? אני ראשון".

גם אני...גם אני...הי אל תשכחו אותי...אני אמרתי קודם...אל תפריע לי אני לא הפרעתי לך...קפצו כולם.

ואחד שיצא לרגע לשירותים ולכן חתם אחרון אכל את עצמו על כך כל השבוע.

ידיד ושמו שלמה רחמן מצלצל לפעמים כדי להעביר לי דברים שאולי ימצאו חן בעיני. הוא צילצל כרגע ואמר: יש לי שאלה.

- נו.

- שאלה-שאלה.

- טוב, שאל.

- אני חייב לדעת: כמה נוחי דנקנר מרוויח כל פעם שהוא מפסיד?

היה היה ארמון, ובארמון גרו מלך ומלכה ולהם בת קטנה, יפה ומתוקה, ושמה אביבית (שמה היה בעצם ברונהילדה הוהנצולרן-פוטוצקי, אבל כל הקטע הזה מתחנחן באופיו ממילא).

ואביבית הקטנה הייתה אהובה על כל רואיה וגם היא רחשה אהבה לכולם, אבל יותר מכל אהבה בעלי חיים. בגן הארמון היו לה סנאים ושפנים, ארנבות ועכברים, חתולים, כלבים ובעלי כנף שונים. עם כולם השתעשעה יום-יום, ומסירותה לידידיה האילמים הייתה לשם דבר בממלכה.

יום אחד, בעת ארוחת הערב (החלבית), הרגישו אביה ואמה של אביבית כי עננה קלה מקדירה את פניה.
"מה קרה, ברונהילדיק'ה?" שאלה אותה אמה.
"אה, שום דבר", אמרה אביבית, כי לא אהבה להכביד על הוריה בבקשות מיותרות, אבל לאחר הפצרות חשפה את הסיבה למצב רוחה העגום: בגן הארמון יש שלולית, ובשלולית אין צפרדעים.
מיד קראו למכשף, אשר בדרך הטבע היה האחראי לכל ענייני הצפרדעים של הממלכה, וביקשו ממנו לדאוג לצפרדעים בשביל השלולית של אביבית.

יצא המכשף דחוף מלפני המלך, בידו צנצנת, ונייר מנוקב מהודק בגומייה על פיה, ובכל מקום שראה נסיך, מיהר להפוך אותו לצפרדע, והכניס אותו לצינצנת. כשהיו עשרה צפרדעים בתוך הצינצנת, חזר לארמון ואמר לאביבית: "הנה לך, נסיכה מתוקה, קחי ושחקי".

"הו, מה מתוקים הצפרדעים", אמרה אביבית, "תודה לך, מכשף! ארוץ ואשחרר אותם בשלולית, ובכל יום אבוא לשחק איתם, להאכיל אותם, וללמוד על דרכי רבייתם".

איש מן הנוכחים לא יכול היה שלא לחוש חיבה אל הנסיכה. אפילו ליבם של הצפרדעים נצבט בקירבם נוכח אהבתה העזה לבעלי חיים.
מיהרה הנסיכה לשלולית ושיחררה שם את הצפרדעים.

"האם יש איזה הוראות טיפול מיוחדות?" שאלה את המכשף, בעודה מביטה בחיוך בצפרדעים הקופצים אל המים.

"שום דבר מיוחד. תני להם זבובים ותולעים, ותראי איך הם מתפתחים. רק מדבר אחד עלייך להיזהר ולהישמר מאוד: אל תתנו לאף צפרדע נשיקה. אפילו אם הוא יבקש מאוד. זיכרי: צפרדע שתתני לו נשיקה יתקלקל לך, ולא יהיה עוד צפרדע".

"אתה יכול להיות סמוך ובטוח שלא אנשק אף צפרדע", הבטיחה הנסיכה אביבית. "אני כבר מכירה את הסיפורים האלה מחברותי הנסיכות. נשיקה פה, נשיקה שם, ופתאום את מוצאת את עצמך בלי צפרדעים".