אסתר בר-חיים נולדה בשנת 1926 בירושלים, השתלמה ביידיש באוניברסיטה העברית, ופעלה לקידום השפה ותרבותה. כיהנה כיו"ר הסניף הירושלמי של "אוהבי יידיש – דור ההמשך". הופיעה במוסדות שונים והרצתה על הנושא. עסקה בשיווק סיטונאי לישיבות ובתי חולים, התנדבה ב"יד שרה" ו"באמונה".

ספרה הראשון לילדים: "גם זה קרה לי" יצא 'בהוצאה עצמית' (1985). הספר זכה לצאת במהדורה שנייה. ספריה למבוגרים: "פאר וואס לאכט די כלה?" (הוצאת "צור אות") 1992; "למה צחקה הכלה?" (הוצאת "צור אות") 2000; "פרי בשל נופל" (הוצאת "צור אות") 2001.

הסניף הירושלמי של "אגודת שוחרי הספרות" שמאוחר יותר הפך להיקרא פורום "איפלק" לנושא ספרות ותרבות השלום הבינלאומי, החל את דרכו בביתה שברחוב 'שערי חסד' בירושלים; כן הייתה חברה "באגודת הסופרים העברים במדינת ישראל" ובהעתיקה מגוריה לקריית משה - התקיימו מפגשי ספרות מטעמם בדירתה החדשה; הייתה חברה באיגוד אנ"י (נשים יוצרות בישראל); וב"סומליון" (איגוד סופרי ילדים). שיריה פורסמו בכתבי-עת מוכרים ובמוספים ספרותיים של העיתונות היומית. ספרה באידיש: "פאר וואס לאכט די כלה?" (שראה אור ב-1992) זכה בפרס אברהם י' לרנר לשנת 1997; הספר זכה להדים ולפרסום עולמי במדינות רבות. התוכניות והראיונות עמה שודרו ברדיו ובטלוויזיה הישראלית והגרמנית; ספרה זה עובד למחזמר ביידיש והועלה לבימות התיאטרונים ברחבי הארץ; בשנת 1995 כובדה בתואר: "כלת האור" מטעם המועצה הציונית; ובשנת 2004 כובדה בתואר: "יקירת ירושלים".

כתיבתה של המשוררת גובלת בראייה מעמיקה אל נבכי אמיתות הקיום. לעיתים, חש הקורא בעוצמת השיר רק כשהוא קורא בו בשנית ובשלישית (ולא במיידיות ובראשוניות), וזאת למה? כאן טמון סודה של המשוררת בגדולתה. במשיכת הזמן לקריאה חוזרת, נמצא את הכוח והקסם של החוויה ברובד המאוד אינטימי. טעמו של השיר נעשה ייחודי ומושך את הלב. וככל שהקריאה באותם השירים מתחדשת לפרקים, מתעצם הרצון לשאוף להכיר בגדולת היצירה.

נכיר תחילה את השיר: "חוויה מכוכב אחר" (לכאורה כותרת השיר מובילה אולי לנושא 'בדיוני') - אך בפועל זוהי אשליה רגעית. אין בשיר כל עניין בדיוני. הוא דן על יהודי שניצל בנס בשואה הנוראה, בזכות כובע שחבש לראשו בשוגג. המשוררת מגוללת סיפור פרוזאי שיש בו נגיעה סאטירית על החיים. את התוכן מכנסת בר-חיים תחת כנפי אומנות יצירתית הנושאת אופי עוצר נשימה בעיקר בשל ההנצחה הכה אותנטית:

"חוויה מכוכב אחר"

..."הוּא לֹא יָדַע לָמַה
בִּבְהִילוּת הַסֶלֶקְצְיָה
חָבַשׁ אֶת הַכּוֹבַע דַוְקָא"...//
..."מָשָׁל הוֹלֵךְ לְאָן?" לֹא יָדַע
רַק יָדַע "שֶׁהַמַעַן אֵינוֹ יָדוּעַ"...//
..."אוּלַי הוּא חָשׁ שֶׁהוּא נִקְרָא
לִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה"...//
..."וּבִישִׁיבַת הָאֹפֶל מַטָה בְּאָזְלַת הַדָם
בַגֵיהִינוֹם הַהוּא כְּתַת אָדָם"...//
..."זֶה אֵירוּעַ חֲגִיגִי שֶׁמְיַחֵל
הַמְחַיֵב כּוֹבַע עַל הָרֹאשׁ"...//
..."מִי יָדַע הַחֲוָיָה
בְּאוֹתָן שְׁנִיוֹת עַל סַף סוֹף הַהֲוָיָה"...

עד כאן המשפטים - בנויים, מובנים, וחודרים היטב במשמעותן לתודעה. ואולם כשמגיעים בקריאה אל הרגעים הטראגיים, אותה קריאה שוטפת מקבלת תפנית. והמילים, הופכות לכבושות ועצורות בבכי פנימי עצור.

אסתר בר-חיים חפצה להביא את הקורא אל עוצמת הרגש במילותיה החזקות והלא מתפשרות, והיא עושה זאת בייחודיות אופיינית לה.
ניכר כי אומץ רב דרוש להביע שורותיה החזקות. ועד שאתה קורא את הבתים הללו שוב ושוב, הדי השורות שכאן אינן מרפות. ראה המשך השיר:

..."שָׁם בְּעִיסַת הַשְׁאוֹל
האִם בִיקֵשׁ לִשְאוֹל
למָה כּוֹבַע הוּא חָבַשׁ"?...//
..."וְאוּלַי לְהִישָׁאֵר פֵרוּר חַי מֵהַר הַגַעַשׁ
מִקֶצֶף פִרְפוּרֵי חַיִים
מִבּוּר עֲנָק הַמְפַרְפֵר בִגְסִיסָתוֹ"...

וכשאנו עצורים וספוגים באלם הזה, שוב מחזירה אותנו המשוררת אל המציאות, ואל הקרקע, ומילותיה המתומצתות - אומרות הכל (סוף ציטוט):

..."הוּא נוֹתַר לְבַד מִכָּל בְּנֵי מִשְׁפַחְתּוֹ
אוּלַי זֶה אֵרוּע מְיוּחָד"...

וכשבית זה בשיר תם, אין הקורא שואל עוד דבר. המטרה מושגת. בזרימה טבעית, ובמשיכה מגנטית, נשוב לעיין ולהתעכב דווקא באותן מילים מובנות; חשובות; וחזקות כל כך האומרות הכל. דומה הדבר לחוות שנית את מילותיה של המשוררת חנה סנש, שאנו שרים כה בטבעיות וכמעט כמעט בסגידה:

"אלי,
שלא יגמר לעולם/
החול והים/
ברק השמים/
תפילת האדם".

עוקץ ותחכום

שירתה של בר-חיים, נושקת למציאות, כפי שהמציאות נושקת לשירתה. באפיוני כתיבתה נמצא מידה לא מעטה של 'עוקץ' ותחכום. ניקח לדוגמה את השיר:

"לשאת ולתת"

"אֵ-לִי תֵּן לִי כֹּחַ
לָשֵׂאת וְלָתֵת, אֶת הַדַּעַת לְהַבְחִין
בֵּין לָתֵת וְלָשֵׂאת, קֹר רוּחַ לִשְׁבּוֹר
רֶגֶשׁ אִמָּהִי מְעֻוָּר".

המשפטים הספונים בבית שיר זה, הם כאש מלבה (ואף כי השיר אינו מסתיים בבית זה בלבד ויש לו המשך) די לשורות הללו כדי לעשותן - יצירת מופת!

המשוררת אובדת עצות במציאות היומיומית של חייה. היא מתייחסת ביצירתה זאת אל 'הרגש האימהי', כאל דבר 'מְעֻוָּר'. נושא זה כשלעצמו ניתן לפרק לגורמים ולפרש כיד הדמיון. אלא שכאן, קובעת המשוררת מסקנה ודאית (כמו ביצעה עבודת תזה ארוכת שנים). מובן מאליו, כי אינה יכולה להיאחז במושג זה של אימהות ב'קֹר רוּחַ', בשל היותה נתונה במאבק רגשות מורכב ומתמיד. בהכרח, התלבטויותיה מובילות אותה בעל כורחה לעיוורון מוחלט.

בשל כך, גם אינה יכולה לשים את הדעת בהבחנה ברורה אל המושג: 'לתת', ולא אל המושג: ל'שאת' שבו, כל אדם באשר הוא מתנסה ויוצא חכם ובעל ניסיון... אם כך, כאישה מאמינה, היא פונה לאלוקים בבקשה לדעת איך ל'שאת' את החיים כאֵם?! ברגע שהיא תדע איך 'נושאים', קרוב לודאי היא תדע גם כיצד 'לתת'. יופיו ועומקו של שיר זה הוא 'בשיתוף ובחיברות'.

וכפי שהבעתי דבריי בתחילת מאמרי זה, כתיבתה של אסתר בר-חיים, לאורך כל הדרך מובאת באלגנטיות פשוטה ולא מתנשאת. לכן אולי היא כה מדברת אל לב קוראיה:

"במאזני הבחירה"

..."עֵינַי הֵן הָרוֹאוֹת
מֵהִרְהוּרֵי לֵבָב
לִבִּי עָלָיו, עַל לִבִּי
עָלָיו עֹמֶס עֵינַי הָרוֹאוֹת"...//
..."רַגְלַי הֵמָּה הַמּוֹלִיכוֹת
לְהֵיכַל הַמַּמְלִיכִים
אוֹ...
לְרַגְלֵי הַמַּמְלָכוֹת"...//
..."יָדַי הֵן הָרוֹקְמוֹת
עָלִים עַל עָלִים
עָלַי הֵם חַיַּי"...
בְּחַיַּי פּוֹלְשִׁים"...
והשיר ממשיך באותו קצב ומגיע לשיא האמירה:
..."וּמַעֲשַׂי הֵמָּה נִשְׁקָלִים
בְּמֹאזְנֵי הַבְּחִירָה
שֶׁמֵּעַל הַמַזָּלוֹת
לְאַזֵּן אֶת צִדְקַת הַבְּחִירוֹת"...

האדם כובל את עצמו

המשוררת נוגעת בנגיעות כואבות וחדות מאוד בעולמה הפנימי (כמעט בכל יצירה). לכן אין לה צורך במסכות, או רצון להסתתר. ובשיר אחר, היא מביאה את רגשותיה ללא כחל וסרק:

"בכאב"

..."אֲנִי סוֹרֶגֶת בְּדִידוּת
בִּכְאֵב חַי"...
..."מְטַפֶּסֶת עַל עַצְבוּת כְּסָלַי!?
לֹא תָּפַסְתִּי שֶׁנִּתְפַסְתִּי
בְּמִסְגֶּרֶת אֲסוּרָה
בְּסוּגָרַי"...
..."נִיסִּיתִי לָצֵאת מִכֵּלַי
וְהִנֵּה כְּבָלַי רְפוּסוֹת"...
..."נִיתַּקְתִּי הַמּוֹסֵרוֹת
הֵחִילּוֹתִי לְעַצֵּב אָרְחוֹתַי
בִּשְׁמוּרוֹת אֲבוֹתַי
וְהִנֵּה שְׁמוּרוֹת עֵיני
נִפְתְּחוּ
וְסוֹרָגַי"...

כאן המסר הוא כפול. האדם חש עצמו כבול. ולמעשה, הגורם הכובל אינו אחר מאשר הוא עצמו, שלא מדעת. כשלמעשה, כל שעליו לעשות זה להתיר עצמו מאזיקיו שלו, וכך ירווח לו. אסתר בר-חיים דוברת את עצמה במספר היבטים אופייניים כמו: אמונה; איסורים; שותפות; עצמאות; שסופן - 'הפקת לקחים'. בכך היא מציעה לפנינו זוויות הבטה נוספות, שחלקן מחפשות פתרון בעולם הדתי, וחלקן מחפשות פירוש למהות האדם ככלל.

בשיר אחר של המשוררת, אנו בוחנים את 'הסגירות' מול 'הפתיחות'
כאשר הצללים הנלווים, מאד לא ממוקדים:

"שעות"

..."לָקַחְתִּי אֶת גּוּפִי
בִרְסִיסֵי אֶצְבָּעוֹת
לִכְנֹף תְּכֵלֶת
וְרַק לֹא לְהִצְטָעֵף בִזְמַן אָפֹר"...

כמעט ברוב היצירות כמו ביצירה שכאן, ניתקל 'בהגיון צרוף' המוריד את מעטה ההסוואה ומגלה את פני המציאות מזווית ראייה – בהירה; צלולה; והחלטית - כאשר שיקולי הדעת, הם חלק אינטגראלי של – מרחב; זמן; ומקום. יתכן והגורם לכך הוא הרצון לשקף את 'המצוי', כדי להביא לחשיפה את 'הרצוי': אנחנו חווים בבית שיר זה סיכום ומיצוי של 'האני' - השואף. לזה של 'האני' - המיישם. 'היישום' (בשלב זה) נלקח בעירבון מוגבל. בשיר ישנה 'נכונות רגעית' ליטול אחריות ארוכת טווח.

בעת הולדת השיר, ניתן לחוש את הסריקה הגולמית הראשונה (טרם ההבשלה וההשבחה הסופית). בשל כך הקורא חש בצמיחה טבעית של השירים שהם חדים ומעמיקים:

"סבי חי"

..."סָבִי חַי תּוֹרָה לַטְּרַקְלִין
סָבָתִי חַיָּה לְפִי עֲנִיּוּת
דַּעְתָּה בִּפרוֹזְדוֹר... צַר, יִרְחַב
בֶּגֶד אָיִן.
לֶחֶם בָּרוּךְ הַשֵּׁם יֵשׁ
אָז מָה אִם מַיִם בְּלַחַץ
מָמוֹן אָיִן.
קַדִּישׁ בָּרוּךְ הַשֵּׁם יֵשׁ
אָז מַה חָסֵר לְנַחַת
בָּעוֹלָם הַבָּא, הַבָּא עָלֶיהָ לְטוֹבָה,
יַחֲלֹק עִמָּה בַּעֲלָה
בְּבָבָא בָּתְרָא בשָׁוֶה בְּשָּׁוֶה
זֶה שָׁוֶה רְגִיעוּת
בְּלַחַץ הַיָמִים!

בכתיבתה של אסתר בר-חיים נמצא יושרה וישירות בהן היא נוקטת 'כדרך' כשהמטרה להעביר מסקנותיה הבדוקות. כן נמצא ביצירותיה שימושים חוזרים (במידות נכונות וקליטות) בהן נספגת אותנטיות ויכולות משחק הגדושות בשפת שירה עשירה ומשמעותית.

ביכולתה להביא את הקורא לטעום מבתי שירתה – במנות של לגימות קטנות ומרוות, תוך התעכבות על מילים המקבלות משמעויות כפולות. וככל שנתעכב בקריאה, הרינו יוצאים נשכרים.