מי אשם בקריסת מעריב

קריסת מעריב נראית עתה כעובדה מוגמרת. לפחות עסקית. עם או בלי המשקיע שלמה בן-צבי. רק נס או אוליגרך יכולים עכשיו להציל את העיתון מקריסה תוך כמה שבועות והליכה לפירוק, ואת עובדיו - יותר מ-2,000 איש - מאובדן פרנסה.

מעריב קרס בהדרגה. עפר נמרודי הזרים לעיתון במשך השנים יותר מ-150 מיליון דולר, ולא יכל עוד; זכי רכיב נגרר להרפתקה מיותרת, לא במעט תוך ניצולו בדחיפתה של צמודתו ג'ודי שלום-ניר-מוזס, שילם "קנס" בגובה של עשרות מיליוני שקלים, וברח; קבוצת אי.די.בי. בראשות נוחי דנקנר הזרימה כ-100 מיליון דולר, שירדו לטמיון. עכשיו תקועה אי.די.בי. עם מעריב, בלא פתרון עסקי, ועם עובדים-מפגינים המפנים אצבע מאשימה כלפי דנקנר - כאילו הוא האשם העיקרי בקריסה.

הנה כי כן: נמרודי, רכיב ודנקנר נתנו חיים למעריב. בערבון מוגבל. איש איש ויוזמותיו ואמצעיו הכספיים. אלא שהאשם אינו בהם. מעריב נקלע לסכנה קיומית בשל סיבות כלכליות מהותיות, ובראשן, לפי סדר-זה: המהפכה הטכנולוגית, התכווצות שוק הפרסום וכניסת אדלסון לשוק העיתונות (ישראל היום). נסיבות אלה גרמו לעיתון אובדן שוק ואובדן הכנסות.

אובדן הדרך

בעיית הבעיות של מעריב, היא, לגישתי, שינוי זהותו ותדמיתו בעיני הציבור. זו הסיבה שדווקא עיתון זו יוצא מהמשחק לפני עיתון הארץ מקבוצת שוקן, שגם הוא נחלש ומצוי בסכנה קיומית. השינוי בקו המערכתי של העיתון, ובפועל: הסטייה מדרכו האידיאולוגית, הם הגורמים שהאיצו את הקריסה. מעריב איבד גרעין חזק וטוב של קוראים ומפרסמים והביא על עצמו את קצו.

נזכור נא: עד תקופת עידו דיסנצ'יק כעורך (וכיחיד בקבוצת שליטה), שמר מעריב על זהותו כעיתון ציוני, בצד ימין-מרכז במפה הפוליטית. בכך בידל עצמו מעיתון הארץ, מעיתון חדשות דאז, ומעיתון ידיעות אחרונות. מגמה זו נמשכה גם בתקופתו של יעקב ארז, כשזה כיהן כעורך העיתון. מעריב נתפס כעיתון שדיבר אל אנשי ימין מובהקים, גם לאלה שבמרכז וגם אל הציבור הדתי-מסורתי. ציבורים אלה העדיפו את מעריב על-פני ידיעות אחרונות, שהיה מאוס בעיניהם בגלל אופן ניהולו על-ידי ארנון מוזס ומי שנתפסו כשמאלנים בעיתון זה (נחום ברנע, שמעון שיפר, סימה קדמון...), ובטח על-פני עיתון הארץ, שנתפס אצלם כעיתון אשפיסטי.

זהות עיתון מעריב החלה להשתנות, לשמאל המפה הפוליטית, עם מינויו של אמנון דנקנר לעורך. אובדן הדרך המקורית הוא שגרם לנזק הגדול. דנקנר, שדעותיו השמאליות ידועות ברבים, הביא תוך זמן קצר לשינוי מהותי. לא עוד ימין-מרכז, אלא מרכז-שמאל. עפר נמרודי היה עסוק בצרותיו. הוא לא השכיל לבלום תופעה זו ולכן איבד את עיתונו. דנקנר החדיר למעריב גם את תרבות השקר, שקוממה רבים וטובים. הוא השתמש בעיתון כדי להגן על אישים כמו אהוד אולמרט, והוביל באופן אישי קמפיינים נגד שנואי נפשו. הקוראים רגזו והפנימו: מעריב השתנה ועל-כן אין לקדש כלפיו את ערך הנאמנות.

אמנון דנקנר הצליח מאוד בהטיית העיתון. מימין-מרכז לשמאל-מרכז. לצדו ואף לפניו הוא טיפח שורה של כותבים, ובראשם את בן כספית. אלה עשו את המלאכה הבעייתית. בן כספית העצים עוד יותר מגמות אלה. עתה הוא מוכר וידוע כאחד מגדולי השקרנים בעיתונות בישראל. לא במקרה הוא מכונה: "בן כזבית".

בן כספית, שנתפס כעיתונאי הבכיר ביותר במעריב, חטא והחטיא גם את עורכי העיתון, בכך שגרר את עיתונו לפרסום כזבים וביקורת מופרכת ובלתי מקצועית כנגד הממשלה בפרט ובנימין נתניהו בפרט. הציבור הגדול, המצוי רובו ככולו לימין המפה הפוליטית, מאס במעריב, שפרסם הבלים בלי סוף מבלי לתת קרדיט לממשלה ולעומד בראשה על הישגיהם. לכן אין זה פלא כי בהדרגה איבד העיתון עוד ועוד קוראים וגם האמון בו נפגע מאוד.

בן כספית קורא עכשיו מעל דפי העיתון, ממש מתחנן, לקוראים ולמפרסמים פוטנציאליים, לשוב לעיתון, כדי לסייע בהצלתו, מבלי שהוא עצמו יתן דוגמה אישית. למשל: שיתכבד ויודיע כי הוא מוותר על חלק משכרו - כך שבמקום 90-80 אלף שקל לחודש (במחירי עלות), הוא יקבל רק כמחצית. בן כספית יכול לוותר על חלק משכרו, במיוחד בהתחשב בהכנסותיו הגדולות יחסית גם מהרדיו המנוהל על-ידי אלי עזור, וגם מהטלוויזיה החינוכית.

ובנימה אישית: זה הזמן, בן כספית, לעזור לחבריך בעיתון - לעיתונאים, לאנשי השיווק והמכירות, למפיצים ועובדי הדפוס, ולאנשי המנהלה והפקידות. כדאי שתעשה משהו למענם. במקום להמשיך ולשקר גם לקוראים ולהאשים אחרים, כדאי שתתוודה על אחריותך החלקית, כמובן, למפלתו של העיתון. במקום להתבכיין, כדאי שתוותר על חלק מהשכר המופרז בלאו-הכי המשולם לך. זה לא יספיק, כמובן, אבל יצביע על רצון טוב, שאולי-אולי יעודד גורמים במערכת הפוליטית ללכת לקראת מעריב ולגבש חבילת-הצלה לעיתונות הכתובה ולערוץ 10.