ההשוואה בין הכלכלה הישראלית לספרדית מטעה

הדרך לניצחון במערכת הבחירות, היא חזרה בלתי פוסקת על מנטרה קליטה שחודרת לאט לאט לתוך ליבם של המצביעים, עד בשלב מסוים הם מאמינים בה בכל ליבם, וזאת ללא קשר לאמת שבה. את אסטרטגיית הבחירות הזו, לא המציא ארתור פינקלשטיין, היא הייתה נהוגה ומקובלת כבר ביוון העתיקה, לפני 2500 שנה. ולמה אני מספר לכם את זה. מפני שבחודש האחרון שמעתי עשרות פעמים, אם לא יותר, את ראש הממשלה, שר האוצר ומקורביהם , חוזרים מעל כל במה אפשרית על המנטרה המשווה בין המשק הישראלי לספרדי. עד כדי כך שאני מוצא את עצמי מצלצל לפרופסור ברוורמן ומבקש ממנו שיקדיש לי זמן לדון בסוגיה.

ראה, ברוורמן, אני פונה אליו כאילו אנחנו חברים מימי סטנפורד העליזים, "אני לא מתכוון להצביע למפלגת העבודה בבחירות הקרובות, וזה סופי! . אני גם חושב שיש מספר נקודות אור באופן ניהול הכלכלה בתקופת נתניהו, כך שאי-אפשר אפילו לרמוז שאני משוחד. אולם כשאני שומע את ראש הממשלה מצהיר מעל כל במה אפשרית, את המנטרה הספרדית, אני מתרגז. כי זה פשוט לא נכון".

גם ברוורמן כועס כשהוא שומע את ההצהרות האלו. כי הרי בסופו של דבר, מלבד היותו ח"כ ממפלגת העבודה, הוא גם פרופסור לכלכלה שעבד בצמוד לקנת ארו, ג'וזף שטיגליץ ועוד כמה זוכי פרס נובל מזרעו של אברהם אבינו. כך שאם הוא לא ייצא בראש חוצות בכדי לנפץ אותה , אז מי כן?

"שים לב". הוא מבהיר בקולו הרם: "לפני שאנחנו בכלל מתחילים לדון בנושא, עלייך להבין מהו עומד מאחורי המושג: "ניאו ליברליזם כלכלי". במשך מאות שנים אופיין הקפיטליזם כתיאוריה הדוגלת בשוק חופשי, יזמות, אחזקה בקניין פרטי ומעורבות ממשלתית מוגבלת בשווקים. לדידם של נתניהו ושל רבים בימין הרפובליקאי בארה"ב, הקפיטליזם המקורי שמרני מדי. משום כך הם דוגלים באידיאולוגיה אשר מצאה בעשורים האחרונים אוזן כרויה בקרב רבים מקובעי המדיניות במערב. אידיאולוגיה אותה מקובל לכנות כניאו ליברליזם כלכלי, המטיפה למספר עקרונות שהמרכזי ביניהם הוא ליברליזציה מוחלטת של השווקים הפיננסים".

"ואחרי שהבנו את המושג". אני מקשה בפעם הראשונה מתוך עשר פעמים לאורך השיחה. "אחרי שהבנת את המושג" ממשיך ברוורמן, "עלייך לדעת שבעשור האחרון, בעידודם של פוליטיקאים כדוגמת נתניהו , התאפיינה הכלכלה בארה"ב, במספר מדינות אירופאיות וגם בישראל ביישום עקרונות אידיאולוגיה זו. היישום בוצע באמצעות מתן אשראי מופרז ולא מפוקח להיקף עצום של אוכלוסיה תוך יצירת הון פיננסי מדומה. במקביל, היעדר רגולציה ופיקוח ממשלתי, הביא להעצמת התופעה עד כדי הקצנה, שסופה בקריסת מוסדות בנקאיים, קריסת קרנות גידור, מחנק אשראי של ממשלות שסופו מיתון חריף. או בשתי מילים שנחקקו בתודעה של כל אחד מאיתנו: משבר הסאבפריים" (משבר הנדל"ן ומשבר בנקי ההשקעות.)"

"ראה, פרופ' ברוורמן" אני משיב. "אני לא מומחה גדול לדקויות המבדילות בין תיאוריות כלכליות. כל שאני יודע הוא שלפני המשבר ולאורך כל העשור הקודם , מרבית הפרמטרים הכלכלים בספרד, ובמדינות אירופאיות נוספות כמו: יחס חוב תוצר, אינפלציה, תל"ג לנפש, היו זהים לאלו של ישראל. אולם בעת הגיעו של משבר הסאב פריים, הכלכלה הספרדית קרסה ושלנו לא. אריסטו היה מכנה את זה כשל בחוק היסוד של החשיבה. אני לעומת זאת מכנה זאת: נפלאות הם דרכי האל".

"תנסה רגע להתרכז בהסבר האידיאולוגי ולא התיאולוגי " מבקש ברוורמן מהתלמיד הסורר.

אוקי. אבל איך ישראל שרדה את המשבר. אני ממשיך להקשות. ברוורמן מסמן עם היד משהו בסגנון, סבלנות חביבי וממשיך: "כלכלת ישראל שרדה את המשבר הפיננסי העולמי למרות נתניהו ולא בזכות נתניהו!!! ואני חוזר שנית, למרות ולא בזכות. ולמה זאת ? משום שביבי היה זה שבמשך שנים, הטיף ופעל למען ליברליזציה מופקרת של שוק ההון הישראלי. "החלום הרטוב" שלו היה תל אביב מלאה בבנקי ההשקעות וקרנות הון סיכון ממונפות הפטורות מרגולציה מכבידה (חפשו בגוגל את המושג קרן מרקסטון – ח.ל) . נתניהו היה זה שהוביל את רפורמת בכר, שגם אם נועדה לפתור כשלים שהיו קיימים בשוק ההון הישראלי , הביאה לכך שבסוף שנת 2008 מאות אלפי ישראלים קיבלו הביתה מכתבים שבישרו להם שכספי הפנסיה והגמל שחסכו במשך שנים התאדו. המערכת הבנקאית בישראל מאידך, ולמזלה, לא נדבקה בווירוס האמריקני עקב הביורוקרטיה המסנדלת. אותה ביורוקרטיה ישראלית מפורסמת המהווה רעה חולה בכל הקשור לפיתוח הכלכלי היצרני, במקרה זה את ישראל מחזון נתניהו."

עד כאן הבנתי. אני רומז.

"יפה", ממשיך ברוורמן. "היות שהוירוס הניאו ליברלי לא חדר למערכת הבנקאות בישראל, ממשלת ישראל לא נדרשה בדומה לארה"ב ומדינות באירופה, להלוות כספים ולהגדיל את יתרת החוב הממשלתית בכדי למנוע קריסה בשווקי ההון. ארה"ב ומדינות רבות באירופה לא ניצלו מגורל זה, ושם הממשלות כן לוו כספים והגדילו משמעותית את יתרות החוב הממשלתיות בכדי להציל את הבנקים. הגדלת החוב יצרה מחנק אשראי שסופו מיתון חריף. ייתכן שאם המשבר היה מתפרץ מספר שנים מאוחר יותר, גם המערכת הבנקאית שלנו הייתה נדבקת בווירוס וגם אנחנו היינו היום במצב של ספרד." תודה לאל על הביורוקרטיה שלנו.

תראה, אני פונה לברוורמן. "אם כבר אנחנו מדברים על נתניהו והמדיניות הכלכלית שלו, אז תרשה לי רגע להקניט אותך. אני שומע את הנאומים שלך מעל במת הכנסת ואת הראיונות שלך לתקשורת, ואני חייב להודות שאני קצת מתקשה להבדיל בין השקפת העולם הכלכלית שאתה מתיימר לייצג לבין זו של נתניהו ".

ברוורמן נדרך, ונדמה לי שהפרצוף שלו קצת מאדים. אני מנצל את יתרון ההפתעה ומסביר לו שהמוטו שלו , כלכלה צודקת ואחראית עם סדרי עדיפויות ברורים, איזון בין שוק תחרותי לבין מעורבות ממשלתית, הקטנת פערי האי שיווין בין שכבות האוכלוסיה, עידוד התעסוקה בפריפריה הן סיסמאות שגם נתניהו חותם עליהן בשתי ידיים. וכדי לנסות לצנן את האווירה, אני מציע לו שנפרוט את הנושא לפרוטות ונתמקד בנושא אחד מהותי , המעיק על יכולתו של מעמד הביניים לשרוד כלכלית בישראל של שנת 2012. שיטת המיסוי בישראל.

ברוורמן, לא מתרגש. הוא כבר ראה ליצנים כמוני לאורך הקריירה, ולכן הוא מסביר בנינוחות שאכן יש מקרים בהם נתניהו מצהיר הצהרות זהות לשלו, אולם בפועל הוא כמעט ולא עשה מאום ליישמן. לדוגמה: גיוס חרדים לשוק התעסוקה - נתניהו מצהיר אולם כמעט ולא עושה מאום. עידוד העסקים הקטנים והבינוניים בישראל באמצעות הרחבת האשראי, מענקים והטבות - נתניהו מצהיר אולם כמעט ולא עושה מאום. לבקשתי, ובגלל שאני בחור עקשן, הוא מסכים להתמקד בנושא בו אין מחלוקת שקיימת שונות בין העמדה שלו לזה של נתניהו, נושא המיסוי.

אוקי. אני מתחיל בהרצאה שלי ומסביר לפרופסור שבפועל רוב מוחלט של החברות במשק המרוויחות מאות אלפי שקלים/מיליוני שקלים לשנה מוחזקות על-ידי המאיון העליון, וזה ברור. כי אין בנמצא, ישראלי מהמעמד הבינוני שהוא בעל חברה שיתרת הרווח שלה בסוף שנה היא שש ספרות, אחרת הוא לא היה מהמעמד הבינוני אלא אם כן שמו יעקוב פרי (אויש, כמה שאני מתוחכם). מכאן אפשר להסיק שהפחתת מס חברות במידה מוגזמת מטיבה רק עם העשירון העליון. מאידך משפחה מהמעמד הבינוני, שהכנסתה נטו, לאחר תשלום מיסים (מה הכנסה, ביטוח לאומי, ארנונה ועוד שישים מיסים שונים), מסתכמת בקושי לעשרת אלפים שקלים בחודש, נדרשת להפריש עוד אלפיים שקלים לטובת תשלום מסים עקיפים (בלו של הדלק, מע"מ על מוצרי הצריכה וכיו"ב).

וכאן אני לוקח נשימה עמוקה ופונה לברוורמן: "חוסר המוסריות במדיניות זו של נתניהו זועקת לשמיים, אולם היות שאנחנו לא נמצאים כאן בשיעור מוסר, אלא בשיעור כלכלה, אז ברשותך, מהי האיוולת הכלכלית במדיניות זו? " אני מסיים את המונולוג ולרגע שוכח את בקשת העורך לצמצם את המונולוגים המשעממים שלי ככל האפשר.

וברוורמן עונה: "בעידודו של נתניהו, מס החברות ירד מ-36% בשנת 2003 ל-25% כיום. לא רק זאת, מטרתו הייתה להפחית אותו עד מתחת ל 20%, מדיניות זו של הפחתה מוגזמת בשיעור מס החברות, הייתה שגיאה פטאלית ואכן נעצרה. אני מדבר איתך על ההיבט הכלכלי לא רק החברתי, משום שנכון להיום, מס החברות הופחת בצורה כזו שמחייבת את הממשלה למצוא מקורות תקציביים אחרים בכדי לממן את פעילותה , והמקור בו מתמקד נתניהו איננו במיסוי הקבוצות החזקות אלא בהגדלת המיסים העקיפים שפוגעים במעמד הבינוני ובקבוצות המוחלשות".

וברוורמן ממשיך: "מזה שנים שאני טוען כי ישראל חייבת להקל על מעמד הביניים והקבוצות המוחלשות בצריכת מוצרי מזון ותרופות בסיסיים כמו בחלק מדינות אירופה, יש להגדיר קבוצה של 50 עד 100 מוצרים כאלו במיסוי מינימלי של 2 אחוז ולהעלות מיסים עקיפים על מוצרי מותרות. צעד זה יאפשר ליותר אשראי לזרום לעסקים קטנים ובינוניים ולא רק לגדולים, יוסיפו מקומות עבודה במשק, יורידו את המחירים, וישאירו יותר הכנסה פנויה אצל אזרחי ישראל, מה שיביא לצמיחה ממשית".

"מה שבעצם אתה אומר הוא שהעלאת מס החברות ב 2% לתאגיד שיש לו רווח שנתי של עשרה מיליון שקלים בשנה, תאפשר להפחית את נטל המס העקיף ב 2,000 שקלים בשנה ל 100 משפחות מהמעמד הבינוני. עכשיו תכפיל את זה באלף חברות, או יותר, ושינית את פני החברה בישראל, או כמו בסרט המפורסם של אורי זוהר, אם אנחנו רוצים לצאת מהחרא, עלינו לצעוק לביבי, הפוך, גוטה, הפוך." אני ממשיך את קו המחשבה שלו.

אתה בכיוון. אומר ברוורמן, ומוסיף: "שים לב שמדיניות זה לא הכול, זו רק נקודה אחת, בלי ניהול אחראי ומקצועי לא יקרה דבר. כדי לבצע מדיניות, צריך לנהל את הממשלה ואת משרד האוצר. לא לתת לפקידי אוצר צעירים וחסרי ניסיון להוביל את שר האוצר. ראה, לפני למעלה משנתיים הזהרנו את שר האוצר לגבי המשבר באירופה והמשמעות שלו לגבי האטת הצמיחה והורדת התגמולים ממיסים. שר האוצר שהסביר לנו את חשיבות התקציב הדו שנתי, אמר תסמכו עליי. כמובן שמצאנו את עצמנו בגרעון. כשהגיעו המלצות וועדת טרכטנברג, שאספו את כל ההמלצות לגבי רפורמות שנמצאו על המדף במשרד האוצר, שאלתי את שר האוצר לגבי מקורות המימון.

הוא ענה - קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון. חייכנו, אהוד ברק ברח עם תקציב הביטחון כבר לפני שנה. את האוצר צריך לנהל. לפקידי האוצר אסור להיות אחראים על סעיפים תקציביים בתוך משרדו של שר, כמו בכל מדינות העולם המתוקן, הם חייבים לפקח אך ורק על תקציב השרים. שרים צריכים לשבת עם ראש הממשלה ושר האוצר ולהציג תוכנית לגבי תפוקות לפני שהם מקבלים תקציבים. בלי ניהול של אנשים מיומנים, בלי הובלה של המערכת הכלכלית על-ידי מקצוענים הגונים, התוצאה היא מדיניות מתמשכת שבה המעמד הבינוני והקבוצות המוחלשות אינם נהנים מפירות הצמיחה בתקופות הטובות ואת מחיר הניהול הכושל הם משלמים במימון הגרעון".

"זהו, מסיים ברוורמן את דבריו וממשיך לראיון הבא, כי גם לסבלנות שלו יש גבול." "זה לא חוכמה להתגאות בצמיחה שנתית של 3% אחוז , כשבפועל הצמיחה נספגת במאיון העליון ומשקפת עלייה בהכנסה של שכבה אחת . זו למעשה הסיבה לפריצת המחאה החברתית – מעמד הביניים התקרב לעשירונים התחתונים ולמעשה קשה היום לזהות מעמד ביניים אמיתי. כמעט כל העשירונים מתקשים לגמור את החודש. אני לא הייתי מסתפק במדד הצמיחה בלבד לקביעת מדיניות אלא מאמץ מדדים נוספים שבוחנים את התפלגות ההכנסות בחברה ואת היכולת של כלל העשירונים להתקיים בכבוד במגוון פרמטרים חברתיים. החוכמה היא לפעול למען צמיחה שנתית של 3% המשקפת צמיחה ברמת חייהם של כלל העשירונים. מבחינת נתניהו והיועצים הכלכלים שלו זה היינו הך, אבל מבחינתי זה הבדל של שמים וארץ".