הנשיא החתרן

בשבועות האחרונים הסיר נשיא המדינה שמעון פרס את המסכה הממלכתית מעל פניו ונחשף מחדש כעסקן פוליטי בעל ותק בתרגילים מסריחים, ידע מקיף במניפולציות והשכלה גבוהה בתורת השקרים. התואר המכובד "חתרן בלתי נלאה" שהוענק לו בשעתו על-ידי ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שהוא לא חדל לחתור תחתיו, מתממש בימים אלה לגבי ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. פרס חסר-המעצורים עושה הכל כדי להוריד מהשלטון את נתניהו שנוא-נפשו, מאז שהפסיד מולו בבחירות בשנת 1996 אחרי רצח רבין ונתניהו הרכיב את ממשלתו הראשונה.

פרס לא הפנים עד היום את העובדה שלנשיא מדינת ישראל לא מוענקות הסמכויות הרחבות נשיאי ארה"ב, צרפת ורוסיה, ותפקידו הינו טקסי בלבד. במהלך שנות כהונתו ניהל פרס מדיניות חוץ מקבילה לזו של הממשלה הנבחרת, נפגש עם ראשי מדינות על תקן של מעצב מדיניות ביטחונית ולא היסס למתוח ביקורת על נתניהו בעת ביקוריו בחו"ל. על-רקע זה פרצו לעיתים עימותים בין פרס לבין נתניהו, שחלקם לא פורסמו ברבים. נתניהו חש היטב את עומק החתרנות של פרס.

הקדמת הבחירות לכנסת העניקה לפרס הזדמנות לפעול בכל דרך אפשרית כדי שבראשית השנה הבאה, אחרי הבחירות, הוא לא יאלץ להפקיד מחדש בידיו של נתניהו את הרכבת הממשלה החדשה. לשם כך פעל פרס באחרונה בשני מסלולים. בין השאר הוא נפגש באחרונה עם שורה של אישים, ביניהם אהוד אולמרט, ציפי לבני, חיים רמון, שאול מופז, שלי יחימוביץ', יאיר לפיד ומשה כחלון, כדי לערוך להם שטיפת-מוח להקים גוש פוליטי שיחסום את דרכו של נתניהו להישאר בשלטון. לא אפול מכיסאי אם יתגלה שפרס נפגש בחשאי גם עם מנהיגה החדש-ישן של שס אריה דרעי, שקרוב אליו בדעותיו המדיניות. על כך חל הכלל הבדוק: "אין הברכה שרויה אלא בסמוי מן העין".

במקביל היה פרס שותף פעיל לשליחת בלוני-ניסוי לבדיקת אפשרות שהוא בעצמו ירוץ בגיל 90 לראשות הממשלה. בהקשר לכך כדאי לחשוף במסגרת זו שיושב-ראש הכנסת לשעבר דליה איציק, שכיהנה כממלאת-מקום הנשיא בתקופת הנבצרות של הנשיא לשעבר משה קצב, שאפה במינוי של קבע ודחקה בפרס שלא יציג את מועמדותו, אך, לדבריה, הוליך אותה שולל. בצר לה פנתה איציק לחברה הטוב אהוד אולמרט, שנתן את ברכתו לבחירתו של פרס בן ה-86 לתפקיד נשיא המדינה, והוא אמר לה שפרס הבטיח לו לכהן חצי קדנציה בלבד ולהתפטר - דבר שלא אירע בפועל. המסקנה הבלתי נמנעת היא או שפרס רימה את אולמרט, או שאולמרט שיקר לאיציק, או שאיציק בילפה לחבריה.

מזלו הרע של פרס הוא שלא כל אזרחי ישראל מטומטמים. בסקר דעת קהל רציני שנערך באחרונה נשאלו אזרחי המדינה האם הם מעוניינים שפרס יתפטר מתפקידו כנשיא המדינה ויתמודד על ראשות הממשלה מול נתניהו. 57 אחז השיבו בלאו מוחלט ורק למעלה מ-20 אחוז תמכו בהתלהבות ברעיון זה. עבור פרס הייתה זו, ללא ספק, סטירת-לחי מצלצלת, מה גם שמכאן ואילך פרס לא יוכל להתעטף באצטלה ממלכתית.

שמעון פרס צבר במרוצת שלוש שנות כהונתו כנשיא המדינה פופולריות רבה, שעומדת בסתירה קיצונית לסלידה כלפיו שהייתה קיימת בעברו הפוליטי על-ידי חוגים רחבים בציבור. רבים עדיין מאמינים שהוא האדם היחיד במדינה שיביא להסדר עם הפלשתינים ושלום על ישראל.

פרס חלק, כידוע, בשעתו, עם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין את קבלת פרס נובל לשלום, אחרי שעלה בידו בתחמנות בינלאומית לכפות את עצמו על שופטי הפרס. אצל פרס שום דבר לא הולך בדרך ישרה, גם כאשר כלפי חוץ הוא מצליח לאחז את עיניהם של אזרחי המדינה ולהופיע כאדם אמין שפיו וליבו שווים.

כדאי שאזרחי המדינה ידעו כמה עובדות על פרס שחלקן אולי נשכחו: פרס נחשב לאורך פעילותו הממלכתית הממושכת כאחד מאדריכלי קשרי ההון והשלטון, והוא גם דאג היטב לטפחם. מעולם לא היו לפרס רתיעות לטוס לחו"ל במטוסיהם הפרטיים של אילי הון, להתארח על חשבונם ולקבל מתנות. פרס העדיף תמיד לקבל חליפות הדורות. בעבר קיבל גם מתנות אחרות כמו שעון יוקרתי ופריטים אחרים.

מי שחשב לתומו שפרס השתנה אחרי שנבחר כנשיא - טעה. לפני כשנתיים וחצי, באחת מנסיעותיו הרבות של פרס לחו"ל, הוא הוטס בארה"ב מניו-יורק לוושינגטון במטוס השייך למיליארדר היהודי-אמריקני דניאל אברהמס. אברהמס היה אחד מאילי ההון שתרם גם לפרס במסע הבחירות הפנימי שלו במפלגת העבודה ב-2005. על כך מתח בשעתו מבקר המדינה ביקורת קשה על התנהלותו של פרס.

מי שמכיר מקרוב את נשיא המדינה שמעון פרס, יודע שיש פער בין האהדה הרבה שבה הוא זוכה בארץ ובחו"ל בתחום המדיני, לעומת חוסר-רגישותו לנושאים של טוהר-המידות, שמעולם לא הטרידו את שלוותו. בתפקידו כנשיא המדינה, השמיע פרס דעות כמעט בכל נושא ביטחוני, כלכלי וחברתי; אבל מעולם לא התבטא בנושאים שקשורים בשמירת שלטון החוק, בהתקפות פומביות של פורעי-חוק על אוכפיו, ובעיקר לא על השחיתות השלטונית שבה נגועים חלק מחבריו הטובים.

הצלחתו של פרס להפוך לדמות מרכזית במדינה שאינה שנויה במחלוקת, עוררה בשעתו את אומ"ץ לפנות אליו בדרישה שיירתם לפעילות חיונית במאבק בשחיתות השלטונית וישמיע את קולו ברמה. אבל פרס לא הרים את הכפפה, נמנע מלגנות אישי ציבור מושחתים ברמות שונות שתקפו את מערכות אכיפת החוק והשתלחו במשטרה ובפרקליטות, וסירב להיכנס לשדה-המוקשים של השחיתות שממנה הוא נחלץ בעבר בקושי רב בעור שיניו והרבב עדיין לא הוסר ממנו.

יש לכך כמה סיבות לא טובות. מסתבר שביצור שלטון החוק לא היה מעולם בראש מעייניו של שמעון פרס והשחיתות השלטונית הייתה מוכרת לו היטב. כאשר כיהן לפני עשרים שנה כראש ממשלת האחדות של המערך והליכוד, פעל להדחתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר (שהפך לימים לשופט עליון), בשל כוונתו הנחושה של האחרון להעמיד לדין פלילי כמה מראשי השב"כ שעברו עבירות פליליות חמורות בפרשת קו 300.

לאורך תקופת כהונתו בתפקידים ממלכתיים בכירים, נמנע פרס מלגנות את השחיתות האישית המפלצתית של כמה מראשי המדינה, בהם אריאל שרון ואהוד אולמרט, שהייתה גלויה לכל. פרס התעלם גם מכליאתם של קודמו בתפקיד משה קצב, שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון ושר העבודה שלמה בניזרי. וכך נהג כמובן מאליו גם לגבי מאסרו של שר הפנים לשעבר אריה דרעי. גם הרשעתו של שר המשפטים לשעבר חיים רמון, חברו של פרס, לא הזיזה לו.

פרס הרחיק את עצמו ממעשי השחיתות הגדולים, אבל גם השחיתות המינורית יותר של אהוד ברק, בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, חיים רמון, דליה איציק, צחי הנגבי, פואד בן-אליעזר, אריה דרעי ואחרים לא הטרידה את מנוחתו. פרס לא הסתייג מעולם גם מהשחיתות הציבורית במישור העקרוני ומילא את פיו במים דלוחים, אולי משום שנושא זה היה מאז ומתמיד קרוב לכיסו יותר מאשר אל ליבו.

אין ספק שאחד ממוקדי החבירה בין הון ושלטון הפך את מרכז פרס לשלום שהוקם לפני 15 שנים ביוזמתם של מקורבי פרס, כעמותה שנטלה על עצמה לטפח את הפיוס והשלום במזרח התיכון באמצעות מיזמים כלכליים וחברתיים בין יהודים וערבים. פרס התחייב אומנם בשעתו שלא להיות מעורב בפעילות השוטפת של המרכז שנושא את שמו, אבל בפועל התברר שהקשר בין פרס לבין המרכז לא נותק.

פרס דאג לכך שהמרכז יממן ספר ביוגרפי על אודותיו שפיאר ורומם אותו, והוא אף עבר עליו לפני פרסומו ודאג למחוק דברים שלא ערבו לחיכו. זאת ועוד: במרוצת הזמן התברר כי חלק מהתורמים למרכז הם התורמים הפוליטיים של פרס בפריימריז במפלגת העבודה. בעבר התעורר חשד שכמה מהם ינקו בצורה זו או אחרת מעטיני השלטון. בפרפראזה ניתן לומר: כל הנוכלים זורמים לים שאינו מלא. אולי לא במקרה מתחמק פרס מלהעניק אותות הוקרה ממלכתיים לחושפי שחיתויות שחלקם עוסקים במעלליהם של אילי הון.

זאת ועוד: בעת התמודדות בין פרס ועמיר פרץ על ראשות מפלגת העבודה, נזקק פרס פעם נוספת לעזרתם של כמה אילי הון, ביניהם חיים סבן וארנון מילצ'ן, שתרמו למטה הבחירות שלו באורח בלתי חוקי לכאורה סך של 320 אלף דולר. המוציאה והמביאה את התרומות הייתה דליה איציק, שקשרה קשרים עם אילי הון כאשר כיהנה כשרת התמ"ת ושרת התקשורת, והם מעולם לא קופחו על ידה. אומ"ץ פנתה באותה עת אל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, ודרשה ממנו להורות על חקירת משטרה נגד פרס ואיציק, בחשד שקיבלו כספים לכאורה בניגוד לחוק. בנסיבות תמוהות החליט מזוז שאין מקום לחקירת המשטרה, אבל הכתם שרובץ מאז על השניים לא הוסר.

לא במקרה התחמק הנשיא פרס באורח שיטתי מלפעול למען הענקת אותות הוקרה ממלכתיים לחושפי שחיתויות ברוח הצעת חוק שיזם בשעתו הח"כ לשעבר רן כהן, המכהן כיום כחבר המועצה הציבורית שליד אומ"ץ וממשיך להיאבק במסגרת התנועה בשחיתות השלטונית.

אומ"ץ האמינה לתומה במרוצת השנים האחרונות שהנשיא פרס פתח דף חדש בתחום ההגינות האישית ולא תהיה לו בעיה לשמש דוגמה אישית של האזרח מספר 1 במדינה שהוא ללא רבב. אבל המציאות טפחה על פנינו והוכיחה לנו שזו הייתה אשליה. פרס נשאר פרס.

הפעילות הנוכחית של הנשיא פרס משמשת תזכורת לכך שלא רק הנמר לא משנה את חברבורותיו, גם הפרס לא מסוגל להשיל מעל עצמו את נוצותיו המוכתמות.