השופטת: דבורה עטר, בית משפט השלום בפתח תקוה

המועד: יום חמישי, 27.9.12, שעה 09:30

הנושא: תיקים פליליים

במשך השעה בה ישבתי באולמה של דבורה עטר, נשמעו טיעונים לעונש וסיכומים. זה אומר, שעטר הייתה פסיבית למדי ולא היה קל לעמוד על טיבה, אך ה"רווח" של המדור היה בהצפת סוגייה עקרונית: מדוע לא נעשה שימוש רב יותר בהגשת סיכומים וטיעונים בכתב? עוד נחזור לנקודה זו.

בתיק הראשון נשמעים טיעונים לעונש בענייניהם של אב ובנו, בעקבות הסדר טיעון בו הורשעו בדיון הקודם. הצדדים גם הסכימו על הענישה: 18 חודשי מאסר בפועל ו-80,000 קנס לאב, שישה חודשי עבודות שירות וקנס של 40,000 שקל לבן. התובעת והסניגור מסבירים מדוע לדעתם יש לאמץ את ההסדר ועטר מקשיבה בתשומת לב רבה ואף שמה לב להקלדה - פיצול שלא רבים הם השופטים המצליחים לעמוד בו. היא אינה מתערבת ואינה שואלת, ומאידך-גיסא - כאשר הסניגור מגיש מסמכים רפואיים בעניינו של האב, היא מעדיפה לתייק ולהקשיב ושומרת אותם לעיון מאוחר יותר.

למרות שמדובר בהסדר אותו היא יכולה לאשר בו במקום, עטר אינה עושה לעצמה חיים קלים אלא דוחה את התיק להקראת גזר הדין. כאן מתחיל המו"מ הרגיל, כאשר הסניגור מבקש לחכות עד לאחר חג הקורבן (הוא ולקוחותיו מוסלמים), ומסביר שמאחר שהחגים נקבעים לפי מולד הלבנה - לא ניתן לדעת בדיוק מתי יחולו. התובעת מסבירה שביום אחר יש לה הוכחות, עטר שואלת: "האם גבירתי היא זו שחייבת להופיע?" ומקבלת תשובה חיובית. עטר אינה רוצה לענות את הדין, ולבסוף קובעת את ההקראה ל-7.11.12.

הרמז לא עזר

בתיק הבא נשמעים סיכומים בעניינו של אדם המואשם בגניבת משאית עמוסת סחורה ממעבידו, תוך שהוא מביים שוד. תוך כדי סיכומי התובע נכנס סניגור מתיק אחר ומבקש לומר משהו, אך עטר מסמנת לו שיישב וימתין. לאחר מספר דקות, כאשר התובע מגיע לנקודה בה אפשר לעצור, היא שואלת את הסניגור לרצונו. הוא מסביר, שעליו להופיע בפניה לתזכורת בשעה 10:30 "אבל מחכים לי בכפר סבא". עטר מציעה שייצא ויתקשר לפרקליטות, והוא חוזר כעבור זמן קצר: "הפרקליטה תופיע בשם שנינו ותציע מועדים מוסכמים". עטר: "זה טוב ויפה, אבל אני לא יודעת אם זה יסתדר עם יומן בית המשפט". הסניגור: "מה שגבירתי תקבע - מקובל עלי".

עטר חוזרת לסיכומים בדיוק בנקודה בה הופסקו, והתובע מתייחס לטענותיו של הנאשם נגד קבילות הודאותיו שכבר נדונו במשפט זוטא. "מה שכבר הוכרע במשפט הזוטא - כבר הוכרע לעניין הקבילות", מפסיקה אותו עטר. "אנחנו מדברים רק על המשקל". כאשר התובע חוזר על טענות שכבר העלה, עטר מעירה לו על כך. ואז - שוב הפרעה: לאולם נכנס צד מתיק קודם, עטר מזהה אותו מיד ואומרת לו: "הדיון בעניינו של אדוני כבר הסתיים, תגש לפרקליטות ותקבל פרוטוקול". אחרי חצי שעה של טיעון, עטר רומזת לתובע: "אדוני לקראת סיום?". לא שזה עזר במיוחד, כי הוא טוען עוד עשר דקות ואפילו מגיש פסק דין בנושא הידוע היטב של משמעות אי-הבאת עדים.

הסניגורית מסכמת ועטר שוב חוזרת לפסיביות שלה. היא אינה מעמתת את הסניגורית עם טענות התובע, ולו רק כדי לחדד את הנקודות. למשל: התובע כבר התייחס לטענתו של הנאשם לפיה היו לו הזדמנויות נוחות יותר לגנוב ממעבידו, אך עטר אינה שואלת את הסניגורית לתגובתה כאשר היא חוזרת על אותו טיעון. הסניגורית גם מתעלמת מדברי התובע בדבר קיום שורה של "דבר מה נוסף" התומכים בהודאתו של הנאשם - אך עטר נמנעת מלהעמיד אותה על נקודה זו.

הסניגורית מסיימת לטעון אחרי 22 דקות, והתובע מבקש להגיב על טענות שלה שלא עלו בסיכומיו. למרות שאין הליך כזה, עטר מפגינה גמישות, אומרת שתאפשר לו משפט אחד ומדגישה שהסניגורית תקבל את זכות התגובה. למעשה עטר קוטעת אותו אחרי שלושה משפטים, מאפשרת עוד אחד, קוטעת את הסניגורית במילים "טוב, תודה, זהו" ומעניקה גם לה עוד משפט אחד.

עינוי דין מיותר

כאמור, תיקים אלו מדגימים היטב מדוע עדיף בהרבה להגיש סיכומים וטיעונים בכתב. ממילא הצדדים קוראים אותם מהכתב, או לפחות מכינים לעצמם ראשי פרקים בכתב. כל מה שצריך הוא לחבר את המילים למשפטים ואת המשפטים לפסקאות, וכך ייחסכו שעות שיפוטיות רבות. העובדה שעורכי הדין מעדיפים לטעון בעל-פה אינה ממין העניין; בתי המשפט צריכים לעשות את הדבר הנכון ביותר גם אם הוא לא בהכרח הנוח ביותר.

עידכון לסיום: פסק הדין אמור היה להינתן ב-28.11.12, אך שישה ימים בלבד לפני מועד זה הודיעה עטר, כי בשל "אילוצי בית המשפט" היא דוחה את הקראתו ל-31.12.12. בהחלט עינוי דין מיותר ולא הולם, שאף אינו מלווה בהסבר של ממש ובהתנצלות כלשהי.

השורה התחתונה: שופטת השמה לב היטב לכל הפרטים באולמה ומפגינה חביבות ואורך רוח. יכולה הייתה לייעל מאוד את הדיונים, במיוחד אם הייתה מקפידה יותר שלא לחזור על טענות שכבר הושמעו. אך אותה פסיביות באה לידי ביטוי גם בכך שהיא מסתפקת לרוב בהאזנה ואינה מציגה שאלות הבהרה.

מזג שיפוטי: 8.

יעילות: 7.