לֵפי עטלֵפי מלמדת אותנו מהי אנושיות

ספר הילדים הראשון של מנחם הפתיע אותי ברעיון כתיבתו. מנחם מוכר בדרך כלל כמשורר, וגם כתב פה ושם פרוזה. אך כנראה הצטרפותו למועדון סביון, כלומר למועדון הסבאים, הכניסה בו רוח יצירה לילדים. מנחם פאלק לא נכנס לצורך הכתיבה למאורה של עטלפים, אלא גילה דמיון בין אזניה של הכלבה לאזני עטלף. והכלבה בסיפור היא לפי עטלפי. אומרים המדענים שלעטלפים יש באזניים יכולת לקלוט תדרים שאדם לא קולט וגם לא בעלי חיים אחרים. מנחם פאלק מנסה להציג לנו את התדר המיוחד, את הקול המיוחד של לפי עטלפי. לא במקרה הכלבה עצמה מעדיפה את השם "לפי עטלפי" על השם "קולה", כי התדר של העטלף עדיף בעיניה כנראה, על טעם החיים קוקה קולה...

הספר "לפי - עטלפי וחברים" מעביר לנו, ממבטה של הכלבה, את ראיית החיים שלה: את סביבתה, את הבנתה לחיים ולרגע נדמה כי לא הכלבה כאן מדברת, אלא הילד הקטן בראייתו את בני האדם הגדולים בגופם. יש כאן מבט מלמטה:

"הם כאלה משונים, והולכים על שתיים. גם אני יודעת ללכת על שתי הרגליים האחוריות ....(עמ' 8)

אני חושבת שהם לא ממש כלבים. אני מנחשת שאפילו אין להם פרווה, אולי לאבא קצת (הכוונה שאבא הוא שעיר, וזהו כמובן מבט הומוריסטי על גברים שעירים- ת.ח)....(עמ' 8)

מדי פעם היה מגיע איש עם שערות כמעט לבנות, אפילו קצת על הפנים, מסביב לפה..."

כל שלב ותיאור הסביבה מלווה בתנועותיה הגופניות של הכלבה: בשמחתה, בתהייתה, בקנאתה וזה כל כך מקסים. אני מכל מקום הוקסמתי. הכלבה מתוארת ממש כיצור אנושי בעל רגשות, וכותב הספר כתב את הדברים מתוך אמפתיה מלאה עם עולמה של הכלבה.
כך הקטע שהכלבה מספרת לחבר הכלב השכן שהיא מוציאה את אבא לטייל איתה -

היום, כשהוצאתי את אבא לטייל איתי, חבל שאני צריכה להחזיק את אבא ברצועה, אחרת יתבלבל ולא יזכור איך לחזור הביתה.
קטע זה הוציא חיוך רחב ממני. לאדם תמיד יש תחושה של שליטה ושל בעלות, והוא חש בעלות על חיות המחמד בביתו. והנה, ממבטה של הכלבה, האחריות על העניינים היא שלה ולא של האדם. הוא משוכנע שהוא מוציא אותה לטייל, אך הכלבה שרואה כמה האדם עסוק בענייני היומיום חשה שהיא זו שמחלצת אותו ממצוקותיו ומוציאה אותו להתאוורר קצת, והיא גם מרגישה צורך לדאוג לו ולהחזיר אותו הביתה.

האמפתיה של הכותב עם הכלבה מתעצמת כשנכנס תינוק למשפחה. מנקודת ראותה של הכלבה, מתעצמת קנאתה, כי היא זו שזקוקה לתשומת לבם של בני הבית, והנה מגיע תינוק מחמד, שמתחרה על המקום בבית. גם הוא משמיע קולות, גם הוא קטן ואינו בגודל של אדם מבוגר, הוא גם הולך על ארבע, וגם הוא מתחנן (ואפילו צועק), עד שהוא זוכה לתשומת לב. זהו איום ברור על הכלבה המספרת את הסיפור מנקודת ראותה.

הנה, למשל, תיאור איך הכלבה רואה את התינוק החדש המגיע לבית:
אני ראיתי כמה פעמים גורים שדומים להורים שלי, אבל קטנים מאוד, והם הולכים כמוני, על ארבע רגליים (14).
והנה מניפולציות שעושה הכלבה:

אבא היה אומר לי: לך לאמא, ונותן לי עוגיה אם מילאתי את בקשתו. והיא הייתה אומרת לי: לך לאבא, ושוב קיבלתי עוגיה. נראה לי שמצאתי דרך לאלף אותם לתת לי עוגיות (16).
הקטע מזכיר את המניפולציה של הילדים: הילד לא פעם פונה לאחד מהוריו ואם אינו מקבל את מבוקשו, אזי הוא פונה להורה השני לקבל את רצונו. וכך הם מתמרנים לא פעם בין ההורים, וגם משסים אותם זה בזה "הוא אמר לי", "היא אמרה לי"... והנה הכלבה מחקה את ההתנהגות האנושית ומתנהגת כילד במשפחה.

ההפתעה בספר היא הופעת הסבתא והסבא של בני הבית. כולנו זוכרים שהיצ'קוק היה נוהג להופיע בסרטיו בהופעת אורח פתאומית, וחיכה לבחון את הסקרנות שלנו אם גילינו באיזו סצנה הופיע. והנה כאן בספר בעמ' 23 מופיעים הסבא והסבתא של התינוק החדש, והם במפתיע דומים ל... מנחם פאלק מחבר הספר ולרעייתו פאולה. אכן, תחבולה יח"צנית מעניינת.

זהו ספר לקטנים ולגדולים, שבו אתה קורא את העלילה ולא פעם גם מחייך. והומור בספרות זה דבר חשוב ואפילו רצוי, ולא תמיד אנו נתקלים בספרים שאנו קוראים בדברים שמעוררים בנו חיוך. הספר מלווה באיורים יפים של גבריאל ארי, והם משתלבים נפלא עם הספור. הספר מומלץ לילדים בגיל הרך.