ממרס 2009 מתמיד
ברק אובמה בביקורת על מדיניות ישראל בהקשר הפלשתיני. אבל, ממרס 2009 - למרות הביקורת הקשה - מתרחב שיתוף הפעולה האסטרטגי לתועלת - הדדית במיוחד בתחומי היתרון היחסי של ישראל: מודיעין, לוחמה בטרור, ביטחון המולדת, הגנה נגד טילים, תרגילים ואימונים משותפים, טקטיקות קרב, רפואה קרבית ואזרחית, מחקר ופיתוח, חלל, תעשיות ביטחוניות ואזרחיות והצבה מראש של ציוד אמריקני. ארה"ב וישראל אינן מתכוונות לשעבד אינטרסים קריטיים לנושא משני.
ההתפרצות הוולקניית של "החורף הערבי" מאז 2010 - ללא קשר לנושא הפלשתיני - שופכת אור על אי-היציבות, אי-הוודאות, ההפכפכות, חוסר הסובלנות האלימה והאנטי-אמריקניות השולטים ברחוב הערבי. התפתחות זאת מאירה את ישראל כבעלת הברית היחידה של ארה"ב שהיא יציבה, צפויה, אמינה, יעילה, דמוקרטית וללא-תנאי.
מי שמביע אמון בתרומת ישראל האיומים המשותפים לישראל ולארה"ב - כגון אירן גרעינית, טרור איסלאמי, הפצת טכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות ואיומים מיידיים ליציבות משטרים ערביים פרו-אמריקניים - מגמדים את הנושא הפלשתיני. גם מנהיגי ערב
אינם רואים בנושא הפלשתיני את בבת-עינם ואינם מציבים אותו בראש סדר העדיפויות. הם מוטרדים מהאיום הקטלני האירני, מהרחוב הערבי הגועש, מהעזת הטרור האיסלאמי ומהלבה הרותחת הגולשת מעירק, מסוריה ומכיוון "האחים המוסלמים".
לעומת חוסר האמון שמפגין אובמה כלפי ישראל, מביעים ממסדי ההגנה וההיי-טק האמריקניים אמון רב בתרומה הייחודית של ישראל לביטחון הלאומי ולכלכלה של ארה"ב: מקור לטכנולוגיות חדשניות; מוצב קדמי באזור קריטי; מעבדה מנוסת-קרבות; נושאת-מטוסים אמריקנית הגדולה בעולם שאינה זקוקה לאף חייל אמריקני. תכונות אלו חיוניות מאי-פעם על-רקע הורדת הפרופיל הצבאי האמריקני במזרח התיכון ובעולם כולו והקיצוצים הקשים בתקציב הביטחון האמריקני.
נסיקה בשת"פ לצד ביקורת קשה ביקורתו של אובמה אינה חסרת-תקדים. ראש הממשלה
יצחק שמיר זכה לביקורת קשה יותר עקב מדיניותו בהקשר הפלשתיני. אבל, באפריל 1988 - בעיצומם של גינויים חריפים מהבית הלבן על תגובת שמיר לאינתיפאדה הראשונה - שודרגה ישראל ל"בעלת ברית שאיננה חברת נאט"ו". נחתם הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי שהביא לשדרוג חסר-תקדים של הקשרים ההדדיים. מינוף היכולות הייחודיות של ישראל - מול אתגרים אזוריים ובינלאומיים משותפים - חשוב לארה"ב יותר מהנושא הפלשתיני. יחסי ישראל-ארה"ב אינם סבים על ציר הסכסוך הערבי-ישראלי או הנושא הפלשתיני.
מ-1948 עד 1992 עמדו כל ראשי הממשלה תחת לחץ ברוטלי אמריקני. בדרך כלל הדפו את הלחץ, זכו לביקורת קשה, אך הביאו לנסיקה בשיתוף הפעולה האסטרטגי.
האמריקנים אוהדים את מדינת ישראל בעוד אובמה מגנה את מדיניות ישראל, הציבור האמריקני מתמיד באהדת ישראל.
סקר של מרכז המחקר PEW מדצמבר 2012 מדווח שהתמיכה בישראל חזקה מהתמיכה בפלשתינים ביחס של 1:5, בדומה ל
סקר CNN מנובמבר 2012 המראה על פער של 13%: 59% לטובת ישראל. בעוד נשיאי ארה"ב נוהגים, בדרך כלל, ללחוץ על ישראל, מהווים שני בתי הקונגרס - השקולים בעוצמתם לנשיא ומהווים את הנציג האותנטי ביותר של הציבור - מבצר תמיכה שיטתית בישראל מאז 1948 ותמיכה ברעיון המדינה היהודית מאז 1776.
התמקדות אובמה בנושא הפלשתיני מציבה אותו מחוץ לזרם המרכזי של הציבור והקונגרס האמריקני.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
