המודל הנורדי כפתרון לבעיית הגירעון

הקדמה

פרופסור עומר מואב נחשב לאחד מהכלכלנים המבריקים ביותר באקדמיה הישראלית, חוקר מוכשר שאת עיקר פרסומו רכש בזכות מחקרים פורצי דרך בתחום המקרו כלכלי. לאחרונה הוא כמובן התפרסם כמי שתמך במצע הכלכלי של תנועת עלה ירוק, מה שמביא אותי לשאול כבר בתחילת הראיון, אם כעת הוא נדרש להתמודד עם אנשים המנסים לשעשעו בבדיחות כמו: "למה פרופסור נרקומן לא מצליח לסיים מחקר? כי נגמר לו החומר."

אבל אני כאן לא בכדי לספר בדיחות תפלות, אלא בנושא אחר לגמרי.

פרופסור מואב פרסם לאורך השנים מחקרים רבים בנושאים מקרו כלכליים, ובמשך תקופה שימש כיועצו הכלכלי הבכיר של שר האוצר הנוכחי. משום כך נראה לי אך טבעי להסתייע בו בכדי לשמוע את עמדתו בשאלה כיצד צריכה ממשלת ישראל להתמודד עם הגירעון התקציבי העצום העומד לפתחה. נושא שנחשב כיום כבוער ביותר על סדר היום הלאומי, בהנחה שעד שהמאמר יתפרסם, פרשת סוכן המוסד האוסטרלי תדעך.

מהו המודל הנורדי?

התשובה לשאלה הזו מתכנסת ברוב הראיונות שנעשו עימו לאורך השנים לשתי מילים: "המודל הנורדי." פרופסור מואב נחשב כתומך נלהב של המודל הנורדי, מודל כלכלי חברתי המיושם כבר שנים רבות במדינות סקנדינביה. מודל המקבל תמיד, אבל תמיד, מקום של כבוד בנאומיהם של פוליטיקאים רבים בישראל, מימין ומשמאל כאחד, המקפידים להדגיש את רצונם וחזונם להפוך את כלכלת ישראל לכלכלה אוטופית כמו בסקנדינביה. הבעיה כמובן היא שעבור חלק המודל מייצג שילוב של ליברליזם כלכלי עם מדיניות רווחה מתקדמת, עבור אחרים סוציאליזם דמוקרטי נאור, חלק רואים בו קפיטלים רגיש ועוד שאר מטאפורות שמצביעות על כך שלרובם אין כלל מושג קלוש בנושא.

אז בכדי לעשות סדר במטאפורות, ביקשתי מהפרופסור לתת לנו הסבר קצר על המודל.

מואב מהנהן בראשו ומסביר: "כבר עשרות שנים מיושם במדינות סקנדינביה מודל כלכלי השונה מהמודלים המוכרים בשאר העולם. מודל כלכלי המוכיח את עצמו פעם אחר כמוצלח ביותר על-פי מרבית המדדים הכלכליים המקובלים כמו: יחסי תל"ג לחוב, מדדי עוני, אבטלה, מדדי יצור ועוד. מדובר במודל שלא דומה לקפיטליזם האמריקני ובוודאי שלא מזכיר את הסוציאליזם שאפיין את הכלכלה הישראלית לאורך שנים, אלא במודל המקדש את כלכלת שוק חופשי בצדה של מדיניות רווחה מתקדמת ויעילה. "

אבל לפני שהוא ממשיך, ובהתחשב בפרצוף החמוץ שלי ברגע שהמושג כלכלת שוק חופשי עולה לאוויר, הוא מבקש להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שההנחה שאלו התומכים באסכולת השוק החופשי הם משרתם של הטייקונים היא עיוות מחשבתי אווילי ואף מקומם. וזאת משום שהטייקונים הם המרווחים הגדולים ביותר משוק שאינו חופשי, אחרת הם לא היו המתנגדים העיקריים לביטול הריכוזיות ולהגברת התחרותיות.

לרגע אני מתבלבל ותוהה אם ליברל כלכלי הם בעצם סוציאליסט במסווה.

"לא ולא" עונה מואב. "בניגוד לאלו המגדירים את עצמם כסוציאליסטים, הזרם הליברלי רואה גם במגזרים לא יצרניים ולא יעילים אחרים השואבים מהמדינה את משאביה כסוג של טייקונים. וכשאני אומר מגזרים לא יצרניים ולא יעילים הרשימה ארוכה מאוד".

"אוקי. אז הבא נפרוט את ההבדלים בנינו לדנמרק או לשוודיה לפרוטות" אני מבקש.

בהחלט הוא עונה. "ההבדלים הם רבים אולם אם נתמקד בעיקרים שבהם ניווכח שבמדינות סקנדינביה:

• המיסוי אינו נמוך מזה שבישראל אולם פערי השכר קטנים משמעותית,כך שמדדי העוני נמוכים יותר.

• הדגש במדינות אלו הוא להימנע ממתן קצבאות בלתי מוגבלות שאינן מעודדות יציאה לעבודה, ולהפנות משאבים למערכת הכשרה תעסוקתית הממקסמת את יכולת ניצול משאבי האנוש של המשק.

• זכויות העובדים מעוגנות בחקיקה נוקשה ובלתי מתפשרת ולא באמצעות ועדי עובדים שמונעים ביצוע רפורמות בשוק או כופים הסכמי עבודה דרקוניים המסרסים יוזמות עסקיות.

שלושת ההבדלים האלו יוצרים מציאות בה היקף ומהות (דגש על מהות - ח.ל) השירותים הממשלתיים הנדרשים לספק את צרכיהם של מרבית התושבים זהה. הדבר מאפשר הקמת שירות ציבורי קטן ויעיל ומייתר את הצורך בשירות גדול ומסורבל המקדיש את מירב זמנו לטיפול במגזרים ייחודים באוכלוסיה."

ועדי עובדים. אני מלמל ורושם לעצמי בפנקס שאם ייצא לי לפגוש את שלי , אני אסביר לה כך : אי ההצלחה של מפלגת העבודה לנתב את המחאה החברתית לכוח אלקטוראלי נבע מתפיסתה בציבור כבת בריתם של ועדי העובדים הגדולים במשק. ועדים שלדעת רבים ממשתתפי המחאה החברתית אחראים לחוסר השוויון במשק, לא פחות מאשר הטייקונים.

מה מקור הגירעון?

אבל בוא נחזור רגע לישראל 2013 ונשאל כיצד הגענו למצב בו אנו עומדים בפני גירעון כה גבוה בתקציב המדינה. ומואב משיב: " באופן מתומצת ביותר, אפשר לומר שבעשור האחרון המשק נמצא רוב הזמן במצב של צמיחה ועלייה ברמת החיים. עלייה שאינה ניתנת להכחשה מעצם היותה מעוגנת כמעט בכל פרמטר כלכלי . עם זאת, העלייה ברמת החיים הביאה מגזרים רבים לדרוש להיות שותפים בהצלחה."

"דהיינו עלייה וקוץ בה - סליחה, אני לא אפריע יותר", אני מתנצל על ההתחכמות.

ומואב ממשיך: "ועם המשק במצב של צמיחה, אז כיצד נסרב לבקשת החרדים להגדיל את הקצבאות, ולבקשת מחוקקים להעלאות את שכר המינימום, ולבקשת ההסתדרות להעלאות את השכר במגזר הציבורי, ולבקשות החקלאים והמתנחלים. ויום בהיר אחד מתעורר המעמד הבינוני ונזכר שהוא המממן העיקרי של החגיגה באמצעות תשלום מיסים ישירים ועקיפים מכל הסוגים והמינים, ובכדי לפצות אותו, מחליטים על חוק חינוך חינם מגיל שלוש ושורה של הטבות אחרות שעליהם הוחלט בוועדת טרכטנברג ואז בכלל היכולת לשלוט בהיקף ההוצאות הממשלתיות נפגמת."

"מה שבעצם אתה אומר שמדובר במשבר פיסקאלי ולא מוניטרי? " אני שואל.

מואב מהנהן ומסביר שאכן מדובר במשבר פיסקאלי היות שהמשק הישראלי לא התאפיין בשנים האחרונות בהדפסה מופרזת של כסף, לא נרשמה אינפלציה חריגה, לא היו שינויים דרמטיים בשער המט"ח שיש בהם להסביר את התופעה. הכול מתחת לפנס. גידול חד בהוצאות הממשלתיות מבלי שנרשם גידול מקביל בהכנסות. פשוט מאד. בדיוק כמו בשיעורי מבוא לכלכלה בשנה הראשונה באוניברסיטה.

מה הפתרון?

הפתרונות לצמצום הגירעון הם רבים ומגוונים. מומחה בעל שם עולמי קורא להעלאות מיסים וזאת בתגובה לעמיתו שמאמין בהורדתם והכול בזמן שהשלישי חושב שצריך פתרון ביניים בדמות ביטול פטורים וקיצוץ קצבאות. פרופסור אחד בדעה כי צריך להרחיב את ההוצאה הממשלתית בכדי לעודד צמיחה בהתבסס על תורתו המפורסמת של קיינס, ואילו עמיתו בדעה שצעד כזה יוביל לאסון וחייבים לקצץ משמעותית בתקציב, היות שמדובר במודל שבכלל ישים למציאות כלכלית שונה לחלוטין. ופעם נוספת לתוך המערבולת הזו משתרבבים האינטרסים של התעשיינים, ועדי העובדים, המגזר החקלאי, החרדי, משרד הביטחון, פקידי האוצר והכול מונח בסופו של דבר לפתחם של פוליטיקאים שכבר אמרנו שהבנתם בנושא לא מרשימה במיוחד.

גם לפרופסור מואב יש דעה בנושא. הוא כמובן מתנגד לגידול בהוצאות כדרך לפתרון המשבר, וגם מתנגד להעלאת מיסים, כי יש גבול לאבן הרחיים שאפשר לשים על כתפי הציבור. אבל הדגש העיקרי בפתרון שהוא מציע הוא הצורך בהפחתה דרמטית בהוצאות הממשלה באמצעות קיצוץ והתייעלות של שני מגזרים : צה"ל והמגזר הציבורי.

פרופסור מואב כבר שנים מוביל את המנטרה שאומרת: "שירות ציבורי כשמו כן הוא, נועד לתת שירות לציבור ולא תעסוקה לציבור." לדידו, קיימת אפשרות לקצץ את המנגנון הממשלתי על שלוחותיו השונות במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובחברות הממשלתיות בעשרות אחוזים. קיצוץ שיחסוך למדינה ולמשלם המיסים סכומי עתק, ועל הדרך גם יעלים כמה מנגנונים ביורוקרטים מיותרים.

אבל שים לב. הוא מרעים קצת את קולו. "התייעלות של המגזר הציבורי הפכה לסלוגן בפיהם של מרבית הפוליטיקאים. כי הרי מי מאיתנו לא תומך בהתייעלות. אבל אם באמת מתכוונים ליישם התייעלות כזו, צריך להתמודד לא רק עם היקף התקנים במגזר הציבורי ורמות השכר הגבוהות בו, אלא בעיקר עם חוסר הגמישות התעסוקתית המאפיינות אותו. יש לתת מענה למציאות תעסוקתית בה עובד המצטרף בגיל צעיר לשירות הציבורי, נשאר בו עד גיל פרישה וזאת ללא קשר האם לאורך השנים, הצורך של המערכת בשירותיו התייתר."

שים לב הוא מדגיש. "מדינת ישראל נמצאת הרחק מאחור מכל מדינות ה OECD בנושא גודל ויעילות הסקטור הציבורי : החל מיעילות התשתית הציבורית, מגבלות הביורוקרטיה, איכות השירותים של הרשות המקומית וכך הלאה והלאה. וכאן אין עניין של מדינות קפיטליסטיות או סוציאל דמוקרטיות,משום שאלו גם אלו מקדימות אותנו משמעותית במדדים שנבדקו."

הבנתם? מי שלא מבין מתבקש לקרוא את הקטע האחרון שנית ואף שלישית.

אפילוג

בדרך הביתה אני נזכר בשנת הלימודים הראשונה שלי באקדמיה, בה זכיתי לשמוע את המרצה שלי, פרופסור צבי זוסמן ז"ל, מטיף בלהט בדבר הצורך ביישום החלטות הוועדה הממשלתית שבראשה עמד. ועדה שהציעה שני הצעות מהפכניות : פישוט השכר במגזר הציבורי והתאמת תגמול העובד לתפוקתו. עד כדי כך, התלהבתי מהמלצות הוועדה ומהבטחות שמיר ופרס ( ראש הממשלה ושר האוצר דאז) ליישמה שאפילו הקדשתי לה מאמר בביטאון הסטודנטים של הפקולטה. מאז עברו וחלפו להם שני עשורים, העולם השתנה מקצה לקצה , וכך גם מדינת ישראל שעברה מאז תהפוכות דרמטיות ביותר, אולם אז גם היום, ייעול המגזר הציבורי נשמע כמו חלום רחוק. מי יודע, אולי העתיד טומן בחובו הפתעות.