גבעת הגמדים

זהו ספר ילדים בו הדמיון והמציאות מקבלים לגיטימציה וממריאים 'מאיי הנפש' אל הכתב. המחברת, יהודית מליק-שירן בחרה הפעם (בניגוד לספרי הילדים הקודמים שלה) להניח את המתודיקה של חוקים ואיסורים בצד, ולרשום ללא חשש את 'שהדמיון והרגש' לצד 'המציאות והיומיום' הכתיבו לה (ע' 9): ..."אָדוֹן 'מְצִיאוּת' סוֹקֵר בְּהַרְחָבָה/ מַעֲשִׂים טוֹבִים בְּכָל הַסְּבִיבָה,/גְּבֶרֶת 'דִּמְיוֹן' מַנְצִיחָה בְּהֶבְזֵק/רֶגַע מְחֻיָּךְ אוֹהֵב וּמְחַבֵּק"...

הדמויות הללו יכולות למשל להיות זוג הורים (בני אנוש); הם גם יכולים להיות (בעלי חיים); או (חפצים); או ירקות פירות וצמחים - אשר 'הדמיון' מעניק להם תכונות אנוש. ובכל אלה בערבוביה מְנַצְחִים: 'דעות קדומות', 'מנהגים ומסורת', 'פולקלור ודת', לאום וכו'. ואף על-פי כן עדיין כל פעולה, בתרחיש, מתבצע באופן חופשי ולגיטימי.

מצא חן בעיני כיצד הלבישה המאיירת את איוריה העליזים לצד שירי-סיפורי הספר. הם ממחישים לקורא את הדמויות הדומיננטיות הפועלות בו, ומפעילים את דמיוננו. (כדוגמת הציטטה שהבאתי לעיל בע' 9). מי היה מעלה בדעתו שכלב וחתול ישמשו את נושא הדמויות של גברת 'דמיון' ואדון 'מציאות'?! בכך משתלבים באלגנטיות המילים לצד האיורים ויוצרים תמונה מלוטשת.

כך נמצא עצמנו נסחפים אל תוך מסע מטורף באיזשהו יקום, בו קיים 'הכלל הרבגוני' אשר אינן משאירות ספקות באשר לעשייה משותפת. אך בד-בבד, כל כפייה נראית לעין אינה בנמצא בשום מהלך, בסיפורים הללו.

ההיפך הוא הנכון, ניתנות אפשרויות נרחבות 'לפרט' אשר מתירות בידו להשתחרר ולהשתעשע כאוות נפשו. כמעט מוכרז בספר שלפנינו כי 'החופש' הוא מוחלט... אך, לא כן הדבר. 'המוחלט' קיים תדיר בתוך 'הסַפְק'. כמו שניתן להבחין בין 'הפסול למותר'. כך 'החופש' מבחינת הכותבת, נתון רובו ככולו למעשים החיוביים בלבד.

הנה למשל כאשר לומדים "בגבעת הגמדים" את סודות הנהיגה, חובה מוסרית להתרכז היטב בנלמד ולא להתרשל חלילה. קרי: (ע' 6) ..."כִּי אֶצְלֵנוּ בְּיַעַר הַמַּחְשָׁבָה/קֹדֶם כָּל צָרִיךְ הַקְשָׁבָה./זֶה כְּלָל חָשׁוּב רִאשׁוֹן/לְהַפְעִיל רִכּוּז, עִנְיָן וְהִגָּיוֹן"...

ולא די ללמוד מספר שיעורים כדי לצאת ידי חובה, יש להקדיש ללימוד את מלוא הזמן הנדרש ראה בהמשך השיר: ..."אֶצְלֵנוּ אֵין שִׁעוּרִים בְּקַבְּלָנוּת/אֶצְלֵנוּ תַּלְמִידִים לוֹמְדִים בִּרְצִינוּת"...//..."שְׁלוֹשִׁים שִׁעוּרִים הֵם מָדַד/לְהַצְלָחָה בְּטוּחָה"...

כמו במשלי קרילוב, כך גם כאן, רוב 'החיות' המוזכרות בספר 'נושאות ונותנות' כבני אדם. ובסוף המשל יש גם נמשל הטוען למוסר השכל. כדוגמת התן אשר זרק סיגריה (לא כבויה) וגרם לשריפת 'מוזיאון השעוה'. בעוד כל האוכלוסיה מגדול ועד קטן נרתמו להצלה. או אז קלט התן כי שגה והצהיר (ע' 61): ..."אַפְנִים 'סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה'/אֲשַׁנֵּן בְּלִבִּי כְּמוֹ מִלִּים שֶׁל תְּפִלָּה"...

עולם 'המציאות' עולה בהרבה מהסיפורים דווקא מהפן הנשי ובכך חזות האישה נצבעת בצבעים דומיננטיים של נטילת מנהיגות המובילה נתיניה אל הנאורות בחינוך ותרבות (ר' ע' 12 - הגננת שולה) ..."בַּבֹּקֶר הִיא שׁוֹרֶקֶת/אֶל הַבְּרֵכָה נִכְנֶסֶת/'אַחֲרַי' הִיא צוֹעֶקֶת/וְהַקְּבוּצָה לֹא מְהַסֶּסֶת"...//..."אַחַד עָשָׂר אֶפְרוֹחִים/אֶל הַמַּיִם מְקַפְצִים. 'לִשְׂחוֹת עַל הַגַּב מִיַּד בְּלִי תֵּרוּצִים' "...

לתמונה זאת מכניסה שולי צור, מאיירת הספר את 'הגננת' (בדמותה של אימא ברווזה) הממריצה את גוזליה בתכליתיות רבה להתעמלות בוקר בריאה.

כן נמצא (בע' 14) את: ..."גְּבֶרֶת בְּרוּרְיָה קָפִיטֶרְיָה, 'מְנַהֶלֶת' אֶת עִיתּוֹן 'הָאִימְפֶּרְיָה' "...//אשר "כל היוֹם צוֹעֶדֶת בְּאַרְמוֹן עִם פִּנְקַס וְעִפָּרוֹן"...

(ע' 15) נמצא את: ..."שׁוֹטֶרֶת הַמַּמְלָכָה,/מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב בַּגִּבְעָה הַבְּרוּכָה, אַחֲרָאִית עַל הָאַבְטָחָה"...

הנה לפנינו שלושה גברות בעלות כח השפעה עצום כמו: גננת, עיתונאית, ושוטרת - המגלמות את השינוי שחל במעמדן בעולם המודרני כאשר סממן 'החופש' (אותו הזכרנו בפתח המאמר), נושא עיניו 'להעצמת נשים' (ע' 22): ..."הַפִּצְפֹנֶת נֶעֱלֶמֶת כָּל הַזְּמַן,/וְאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹאֵל לְאָן"...

כן! כן! ההורים כבר סומכים עליה שהיא תעשה את הדבר הנכון בסופו של דבר (גם אם היא עצלנית ומפונקת) כי הם יודעים שיש לה פוטנציאל להחליט מה טוב בשבילה הינה היא כבר מגיל צעיר חוֹלֶמֶת עַל 'עֲסָקִים וְקַרְיֶרָה'... היכן שמענו דברים כאלה באגדות של 'כיפה אדומה' 'עמי ותמי' ו'שלגיה'? כל הילדות באגדות ההן היו תמימות ויראות: 'מזאבים', 'מאימהות חורגות', 'וממכשפות' איפה שמעו שם על חלומות לעשות קריירה?!

הנה דבר דומה קורה גם (בע' 15) שלפנינו: ..."גְּבֶרֶת מִשָּׁמַיִם, בָּאָה וְנוֹסַעַת כָּל יוֹמַיִם./אִישׁ לֹא שׁוֹמֵעַ, אִישׁ לֹא רֹאֶה, כְּשֶׁהַגְּבֶרֶת נֶעֶלֶמֶת לָהּ כַּמְצֻפֶּה"... המילה 'כַּמְצֻפֶּה' מסגירה עצמה ומבהירה לקורא את התפקיד הבכיר והמחייב אותו היא נושאת על כתפיה (ניתן להוסיף גם את סממני המעמד החברתי והכלכלי לתמונה שמשתמעת).

נראה כי האישה המודרנית שוב איננה שבויה ברשות אחרים. עצמאותה היא ללא עוררין. (אין היא מתלבטת ואיננה שואלת אי מי - באם מותר? או אסור? והאם אפשר? ועוד כאלה זוטות...). זה הסתיים וחלף מן העולם. היא גם אינה מבקשת רשות מאיש (לא מאבא, לא מאימא, לא מדודים ודודות וכו') היא עושה. היא פועלת. כי כך היא בנויה.

בחלק השני בקובץ שלפנינו בוחרת המחברת מליק-שירן להקל ראש ולהגביר את טשטוש הגבולות בין המציאות לדמיון ובכך לעורר 'התנגדות'? או בעצם 'סקרנות'? וגם במעשה זה היא מוכיחה כי הכל יתכן לעשות. ולמה לא?!

הנה 'בגבעת הגמדים' שבארץ 'חרגוליה' (אותה למדנו לאהוב ולהכירה טפח אחר טפח), הנה עתה נגלה לפנינו ששפתה היא 'עברית'. ויותר מכך, היא כה מפותחת, שקיים במקום שדה-תעופה הקולט עולים מכל הפזורות. 'העליה' הזאת אינה בסתם. כל העולים, הנם יהודים שזורמים 'לארץ הקודש'. יתרה מכך, הארץ הזאת שואפת ומייחלת 'לשלום'.

מה שחשוב בסיטואציה הזאת זה לשוב (לע' 9 הטוב והמיטב) ולהיווכח במשפט הבא: ..."הַחַיִּים הֵם מַמְלָכָה לֹא שְׁפוּיָה/הָרוֹדְפִים אַחַר הִתְמַכְּרוּת הֲזוּיָה"... ואם כך, למה לי להיות מופתעת שארץ ישראל הפכה להיות 'אֶרֶץ חַרְגוֹלְיָה'?! כך, נפגש בחלק ב' בקובץ זה סיטואציות מאד משעשעות ... הבא נקרא (ע' 64-65): ..."אָדוֹן קַרְפָד בְּקֶצֶב מְשַׁגֵּעַ,/מְלַוֶּה בְּרִקוּד הַמְּצִלְתַּיִם אֶת רַעְיָתוֹ הַגְּבֶרֶת צְפַרְדֵּעַ"... מובן שלא נתהה יתר על המידה כי: ..."אָדוֹן מְלָפְפוֹן וּגְבֶרֶת עַגְבָנִיָּה/סָחַפוּ אֶת הַכֹּל בְּצָ'ה-צָ'ה-צָ'ה"...

ומטורף ועליז לא פחות כשנגלה גם את 'אֶרֶץ בוֹנְבּוֹנְיֶרָה' עליה לא שמענו עד כה (בע' 55): לשם ..."הגיעו דַּפֵי נְיַר מַרְהִיבִים בְּיָפְיָם/צֶלוֹפָן בִּשְׁלַל צְבָעִים,/ הֶדְפֵּסִים מְנֻקָּדִים// מְקֻוְקָוִים"...//..."וֻדְגַמן שׁוֹקוֹלָד צוֹעֵד בַּסָּךְ./וְסֻכָּרִיַּת מַרְמָלָד מְפַנָּה מַבַּט רַךְ./שְׁזִיפוֹן מְסֻכָּר מִתְנוֹעֵעַ לְהַבְלִיט אֶת הַבֶּגֶד הַמְשַׁגֵּעַ! וכאשר ממש יש חשק להסתובב מעט יותר במדינה המופלאה החדשה... הנה כאן
בחרה מליק-שירן להגיע לעיקר העיקרים כמו בכל ספר אגדות מוכר, הרי שמגיעה השעה 'לחתונת' גיבורי הסיפור ומשם והלאה הכל מסתיים בהפי-אנד. לפיכך, למה למנוע את ההפי-אנד מספר 'האגדות המודרני'?! כך, סברה גם המחברת (לשמחתי) והחליטה לערוך חופה לזוג האוהבים: (ע' 66-67) זְהָבִית וְזוֹהַרוֹן 'בגבעת הגמדים' ..."וּמַלְכַּת הַחַמָּנִיּוֹת נִבְחֲרָה לִהְיוֹת שׁוֹשִׁבינָה. נוֹשֵׂאת הַטַּבָּעוֹת"...//..."וְכָּל הַגִּבְעָה צָהֲלָה וְשָׂמְחָה"...//..."חֲתֻנָּה בָּגִּבְעָה, זוֹ בְּרִית אַהֲבָה"...

ואכן טעמנו גם טעמנו את מגוון הנושאים שהעלתה בעט מלוטשת וחכמה היוצרת שלפנינו והתבשמנו מכל הדימויים האמיצים מהחיים ומהדמיון שהעלו בנו זיכרונות וחלומות (את שהגשמנו ואת שטרם...) אבל השכלנו בעיקר להבין, כי ניתן לעולל 'מהפכה בתפיסה' ולא להיות מקובעים. ונאמר עוד (בע' 9): ..."מִרְדָּפִים אַחַר סְקוּפ הַשָּׁעָה/נוֹפְלִים 'עֲלֵיהֶם' (בני הזוג, או יהיו מי שיהיו) תַּמִיד בַּהַפְתָּעָה"...//..."כִּי כְּשֶׁהֵם נָחִים לְרֶגַע בְּסִפּוּק/הַחַיִּים כְּמִשְׂחָק קְלָפִים סָדוּק"... אך רצונה של המחברת 'לסיום' הספר בהפי-אנד חשוב לא פחות. כך היא מותירה לקוראים - אביב ופריחת האהבה. לו יהי!