תקופת הלהקות הצבאיות שפרחו במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, כששכרון ההצלחה סימם את המנהיגים והמפקדים, וכולם היו באופוריה. בתחושה שהנה יבואו אלינו מעצמם כל מנהיגי המדינות שהבסנו, ויעשו עמנו שלום. אבל איך עושים שלום - עוד לא למדנו, וכמובן שבמיוחד כעת, אי-אפשר לעשות זאת כשאין מול מי לשבת, והאויב אינו מכיר בנוכחותנו כאן ובקיומינו כישות עצמאית בעלת זכות קיום מדיני.
קץ הלהקות החל עם שיר השלום ששבר את הביטחון העצמי המופרז, והביא את הסעיף לגנדי ולרפול. הפקודה היתה: לחסל את הלהקות הצבאיות. וחבל. כי בתקופה שלהן נוצרו השירים היפים ביותר, ובעלי המשמעות, שמאז ועד היום כבר לא יוצרים כאן. חמושים בדני ליטאי כבימאי הלהקות מספר אחד, ביאיר רוזנבלום כמלחין הצמוד, וכמשוררים נעלים כמו נעמי שמר (שהייתה האייקון של להקת הנח"ל), יורם טהר לב, יעקב רוטבליט,
רחל שפירא ו
אהוד מנור - הפיצו הלהקות את השירים היפים ביותר שנוצרו אי פעם בישראל. מיטב הזמרים המובילים מאז ועד היום - צמחו בלהקות: ששי קשת, גידי גוב, שלמה ארצי, מוטי פליישר (שהתאדה לניו-יורק), רבקה זוהר ועוד ועוד. כך שכמי שזכתה לראותם בהופעות כחיילים בלהקות, הרי הסרט שעשה אבי נשר היה בגדר אכזבה.
לעומת זאת, ממרחק השנים מהסרט, ועם הטעם המופלא של זכרון הלהקות המקוריות - הרי הפקת בית צבי המשובחת והמתוקתקת בצורה הטובה ביותר ע"י הבימאי המחונן דניאל אפרת, כשלעזרתו הכוריאוגרף עומר זמרי ותזמורת חיה על הבמה בניצוחו של דניאל עבר-הדני - ההצגה היא משהו שכל אחד יחשוק לראות פעם נוספת.
שיר הפתיחה, עשוי במתכונת הפתיחה של אופרה, מכיל בחובו גם אלמנטים מהשירים שיושמעו בהמשך. המוזיקה כולה קצבית לאורך כל המופע, וסוחפת את הצופים. הקהל מתמוגג מ"מה אברך" - השיר שרבקה זוהר קנתה עמו את מעמדה ככוכבת; מ"בשמלה אדומה" שכה ליבבה בזמנו עם קולותיהם של מוטי פליישר, ששי קשת וכל הלהקה - בהעמדה מקורית במיוחד שראויה לציון ועם קולות יפהפיים של הזמרות הסוליסטיות בקאסט. השיר "הבן יקיר לי אפרים" שהיה מלאכת מחשבת של דני ליטאי האחד ואין שני לו, מצליח גם כן, בניואנס קצת אחר, להלהיב ולחדור לנשמה עם הלחן של החזן שמואל מלבסקי, כשקטע הריקוד בחלקו האחרון ממחיש את כשרון מעצבו.
השיר "שלווה" למילים של אבי קורן, הוא היחיד שכמו מנבא את הסיבה שהביאה למפלה והאכזבה ממלחמת יום הכיפורים: השלווה והנירוונה בה שקעה המדינה אז, כשכולם חשבו שהם בגג העולם. האדישות שהביאה להרס. קולה של מירי אלוני מאז מהדהד בזכרוני, כמו גם ש"שיר לשלום" שמסיים את ההצגה, וקורע את הלב. אך עד אז, משגעים השירים כמו "אין כבר דרך חזרה" שכתב יורם טהר לב, והשיר "אילו ציפורים" הצרפתי שתורגם ועובד ע"י נעמי שמר, ושדני ליטאי יצר עבורו העמדה יוצאת דופן שטרם נראתה אז על בימותינו, על-ידי שימוש בכסיות לבנות על ידיהם של הזמרים, תוך האפלת הבמה ותאורה אולטרה סגולית המראה רק את תנועות כפות הידיים הלבנות. גם כאן ההעמדה נצמדה ככל האפשר למקור, ועשתה את העבודה.
בקטעי המשחק שבין השירים, שהיו כעין סיפורן של כל הלהקות, האהבות והתככים, תוך שילוב סיפור שערורית התזת גביע הלבן על פניו של בימאי הלהקה, הוכיחו השחקנים את יכולות המשחק של בני המחזור המשובח הזה. מעבר ליכולות הקוליות הבולטות במיוחד של ישראל גולדרט (שהיה תנרדיה ב"עלובי החיים" בשנה שעברה), של עומר קרן, אורי שילה שהוא מהמחוננים בבוגרי המחזור הזה במשחק, תנועה וקסם שמגיעים עד לשורה האחרונה באולם, נעמו מאד גם שירה וייסבלט, נקטר גפן, חן בר, הילית דייטש, נופר בוקר היפות והמוכשרות, מאור גרינר, אביב קורן הקומיקאי כ"בזוקה", מתן מישורי כמפקד הלהקה, אביתר אברהם הרבגוני כדטנר, ובתפקידי משחק טלי ברוניצקי כשולה, ואורי זעירא כאביב -ה"בימאי" של הלהקה בתוך ההצגה.
מאז המחזמר "מיקה שלי" שהעלה בית צבי על-פי "הוא הלך בשדות" מאת
משה שמיר - לא היה מחזמר כה ישראלי, כה נוקב ונוגע ללב, ששואב את עוצמתו מהרוח הישראלית ותרבותה המקומית, כמו המחזמר "הלהקה”. כל תמצית הישראליות באה כאן לידי ביטוי - סיפור התקופה של בין 1967 ו- 1973, האופוריה ושיברה, והיפה מכל - היכולת לבקר את עצמנו ולהודות בטעויות שעשינו. המסר הזה שנסוך בתוך המילים והמוזיקה הנפלאות, ובהיצמדות למקור - מהווה יד וזכרון לתקופה ובמיוחד לתרבות שלנו אז, לבימאי דני ליטאי, למלחין יאיר רוזנבלום המנוח, למשוררים של אז ולזמרים שצמחו הודות ללהקות הצבאיות.
שאפו לבית צבי, לשחקנים וליוצרים המגניבים. לרוץ ולראות.
