"אנו אומה של שנאה ודם" <br>

כותרת המאמר הראשון (10.4.13) היא: "אכן, אנו עם של דם". במאמר נכתב:

"אכן, רבותי, אנו עם של דם. אל תתפלאו כשאני אומר שאנו עם של דם ואל תמציאו תירוץ לעובדה שאנו עם של דם. מילותינו, מעשינו ונאומינו - כולם מוכיחים שאנו עם של דם. צבעם של התאווה והחשק הוא אדום, אך כל מה שמוביל אל הדם הוא כמו אור ירוק של רמזור.

"אנו עם של דם: החגיגות והטרגדיות שלנו הן דם. אל תשכחו שאפילו שמותינו הם דם ורק דם. האם אין אצלנו אחד שהוא בשר מבשרנו ששמו "קד'אף אלדם" (מקיז דם, שם שבטו של קדאפי)? ויש אצלנו "ברית דמים". ושמא נפגע זיכרונכם, או שאתם מעמידים פנים ששכחתם: האם לא אנו שבמשך עשרות שנים הירענו ועדיין מריעים "ברוח ובדם" (נפדה אותך הו...) אז האם איננו ראויים לתואר 'עם הדם'?

"לכו אל המסגדים, אל המרכזים השיעיים ואל המנזרים, הקשיבו לדברי הנואמים מעל הבמות, אנשים שכאילו האל לא מקרב אותם אליו אלא באותיות של דם, במילים של דם, בביטויים של דם, בתפילה של דם. הצרחות שלהם, היללות שלהם, הקללות שלהם הכל רק דם ודם. הזקנים של חלק מהם צבועים בדם, בנהרות של דם, במקום במושק ובענבר. ואחרי זה אתם מכחישים שאנו עם של דם?

"אני צופה בערוצי הטלוויזיה ורואה שהמילים הנפוצות ביותר הן "זה סוני וזה שיעי", "זה כורדי וזה ערבי", "זה מוסלמי וזה נוצרי", "זה דרוזי וזה ברברי", "זה קופטי וזה נובי" (עם אפריקני החי בדרום מצרים ובצפון סודן) "זה אזרח וזה לא", "זה עירוני וזה בדואי", "זה כופר וזה אחר", "זה לבן וזה שחור", שאספור לכם את הכינויים? אבל מה שחשוב הוא 'הרוג, הרוג, כי לא תיכנס לגן עדן אלא באמצעות הדם'.

"אני יודע שהאיסלאם הוא (דת של) שלום, והנביא שלנו הוא שלום, הקוראן שלום וברכותינו שלום, הלילה הגדול ביותר אצלנו (לילת אלקדר, 27 ברמדאן, הלילה שבו ירד הקוראן) הוא שלום, והרשו לי להזכירכם שלילה זה 'שלום הוא עד עלות השחר' (קוראן, סורה 97). לכן אני צועק לכם: 'משוגעים, טובלים בדם, מאיפה הבאנו את תרבות הדם? מאיפה לנו כל הכמות הזו של קנאות ושנאה כלפי החיים, כלפי עצמנו, כלפי האחרים וכלפי העולם. איך הפכנו לעם של דם?'.

"אצלנו, מי שלא מדבר בשפת הדם, אנו אומרים לו: 'הו בני, בוגד אתה כי אתה מכחיש את הדם, ולכן העונש שלך הוא הגיליוטינה. קדימה צעד'. אפילו הצביעות אינה צביעות אם אינה טבולה בדם. הכסף שלנו אינו צומח אלא אם כן אנו סוחרים בדם. אתה לא תהפוך למנהיג דגול אם לא תשפוך ים של דם. אוי ואבוי לך אם לא תעשה כך, כי תתחרט. רבותי, סלחו לי, הגיע הזמן שנודה שאנו עם של דם.

"שמחו וצהלו חברי, כי קברו של שופך הדמים הולאגו (המונגולי שהרס את בגדד בשנת 1258, ששמו הוא המקור לכינוי חוליגאן) נהרס, הוא וההיסטוריה האפלה שלו נמלטו מארצנו כי הוא הפך לגמד, תלמיד (שלנו) בשפיכות דמים. האמינו לי שאף אחד מלבדכם אינו זוכר את הסיפור שלו, כאשר מוזכרים אנשי הדם. כל הכבוד לכם כשאתם עולים על ערימת גולגלות כדי לרכוש חסות, שכן אפילו הערפדים בורחים מפחד מפניכם. מניין אביא תיאור אחר, שונה מ'אנו עם של דם'?

"איני יודע אם לצחוק או לבכות, כי התחלתי להילחם בדם באמצעות הדם. תשאלו איך? כי הכאב שלי הפך לדם, הבכי שלי על הדם שאני רואה. אני מתהפך על מיטת העצב מפחד על אומה כאשר אני מקיא דם מתוך גועל. אל תאשימו אותי כי אני ירא מאללה ושונא דם".
עד כאן המאמר כפי שפורסם באתר אילאף. הקוראים שהגיבו מסכימים לחלוטין עם הכותב, ומוסיפים כהנה וכהנה ביטויים על תרבות הדם. אחד כותב: "למרבה הצער זוהי המציאות. כל מה שאנו רואים מסביבנו הוא דם, ואפילו החלומות שלנו שותתים דם. הדבר המעציב הוא שאין רואים אף אחד המנסה לשנות את המצב. אף אחד אינו מנסה להראות שהחיים יפים יותר ממה שאנו מתארים לעצמנו, אם רק נדע להעריך אותם ולחיות אותם באופן אחר, לא בשפיכות דמים. יש בחיים הרבה דברים יפים, אך למרבה הצער איננו רואים אותם ואיננו יודעים להעריך את משמעותם".

קורא אחר מוסיף: "למרבה הצער הדם ערב לחיכנו, ואנו חיים בתוך אוקיאנוסים של דם. המאמר הוא שיר מספד נפלא המתאר היטב את מצבנו המר. כל האומות האחרות מתאחדות ומתלכדות, ואילו ארצותינו מתפרקות ונקרעות לגזרים. אלה מילות קינה על הריסות האחדות שלנו".

קוראת כותבת: "עד מתי נשלם עבור חטאי האחרים? עד מתי נהיה קרבנות של מי שמשתוקק למוות ושונא את החיים? עד מתי נישאר שותקים מול מיעוט בור השולט על תבונתנו, על עתידנו ועל רכושנו? עד מתי נישאר אומה הרצה אחרי דמיונות (האמונה בגן העדן) ושונאת את הקידמה? תודה לך, ד"ר באסל, כי הזכרת לנו שאנו חיים בבית הקברות של החיים. אנו משתוממים אל מול העולם המתקדם, כשאנו שוקעים בכל יום בטרגדיה של דם". קורא אחר מסב את תשומת לב הכותב לכך שמלבד ליל אלקדר שהוא ליל שלום, שאר 364 לילות השנה הם לילות של דם.

ד"ר באסל חוסיין מסביר מדוע הפך העולם הערבי לאוקיאנוס של דם במאמר אחר (20.2.13) שכותרתו "חברה של שנאה": "קשה להכחיש כי רמת השנאה בחברות הערביות גוברת. יתר על כן, קיימת אצלנו תעשיה שהפכה את השנאה לאמנות. נדהמתי, וייתכן שנבונים רבים נדהמו יחד אתי, מכמות השנאה, הטינה והאיבה הנמצאת בזירות של הפוליטיקה, הדת, והתרבות ובכל הרמות עד כדי כך שהמתינות הפכה לאשמה, קול החוכמה הפך לבגידה, השנאה המוגזמת הפכה לדבר טוב והמסחר בה הפך לסחורה מבוקשת. לכן האימאם מחמד אלע'זאלי (נפטר בשנת 1111 לספירה) אמר שהפחד מפני האנשים הפשוטים גדול יותר מן הפחד מפני הסולטן.

"אבן ח'לדון (פילוסוף של ההיסטוריה, 1332-1406) אמר כי המאבקים הציבוריים שכיחים בזמנים של נחיתות רעיונית וקיפאון תרבותי. המלומד המעמיק הזה צדק. אכן, אנו חיים בעידן של נחיתות רעיונית, והמופלא הוא שזה קורה בתקופה של הידע, המדע ומהפכת המידע, ודווקא בתקופה כזו הפכנו חברה מפגרת שהאנאלפבתיות פושה בה, ובשיעורים גבוהים. אנו גם חווים בורות בעלת היבטים וצדדים רבים, ולכן הפכנו לבורים אפילו באהבת המולדת, ובמקום שנהיה עבדי אללה ואוהבי המולדת, הפכנו עבדים לאליליהם של העדה, השבט, המוצא האתני וכל הזהויות והנאמנויות הצרות.

"כבר איננו מוסלמים אמיתיים המצווים לעשות את הטוב ומכירים ברבגוניות האנושית שהיא שיטת החיים כדי שכל בני האדם יכירו זה את זה (קוראן 49, 13) ויחיו בשלום זה עם זה, לא כדי שיתקוטטו, ייפרדו ויהיו עוינים זה לזה. לא הפכנו לבני ציוויליזציה מודרנית כמו שאר חלקי העולם התרבותי ולא התאחדנו, למרות שאני מאמין בלב שלם שהאיסלאם הוא דת אזרחית, שכן מדינת האיסלאם הראשונה היא דת של עיר-מדינה (דוגמת הפוליס היוונית).

"הפכנו מאומה מאוחדת לאומה קרועת איברים, מפוזרת ומפוררת, באופן שהלאומיות הפכה למושג נלעג, למילה גסה.

"הו, כמה מפגרים נהיינו. אנחנו חברות שלא עלו על רכבת החברות המתקדמות, ולכן אנו מסתובבים במסלול של זוטי דברים, היות שהתחלנו להשלות את עצמנו בכך שהם דברים גדולים. כתוצאה מכך נפלו עלינו התבוסות הגדולות ביותר והפכנו לחברה קטנה, החושקת בדברים פעוטים אבל עושה טעויות גדולות, זאת למרות שאנו אמורים להיות אומה של קוראים. אנו אומה של בורים שאינם קוראים ואינם כותבים. רק כדי להזכיר: מספר הערבים שאינם יודעים קרוא וכתוב הוא מאה מיליון. הזמן הממוצע שמשקיע הערבי בקריאה הוא 6 דקות בשנה, לעומת 200 דקות שמשקיע אדם במדינות המתקדמות. לכן אנחנו מחוץ להיסטוריה, והאחרים משחקים בנו ככל שירצו.

"למה היצירות של גדולי התרבות הערביים של המאה ה-20 אינן נוכחות במרחב הציבורי, המדעי והתרבותי, הנשלטים על-ידי קצף הים וזוהמת השיטפון (הזר)? ולמה ולמה ולמה? אכן, הפכנו לאומה בלי עתיד, בלי תבונה, בלי מצפון חי, בלי הוגי דעות, בלי מנהיגים ובלי אינטלקטואלים. הצלחנו רק לייצר שנאה, וחיצי השנאה שאנו יורים ואלה חוזרים אלינו וננעצים בקרבנו".
עד כאן דברי ד"ר באסל חוסיין.

נראה כי שום פרשנות אינה נדרשת, כי דבריו הנוקבים הם הפרשנות של המצב הנפשי הציבורי במרחב המקיף אותנו. שילוב של תרבות שנאה עם יצר בלתי נשלט לראות דם ניגר, הוא שילוב קטלנ קודם כל לסביבה הערבית. אל החידלון הזה, הריק המנטלי הקיבוצי שמתאר ד"ר באסל, נשאבים כוחות זרים (אירן, טורקיה, המערב) מבלי לדעת לאיזה חור שחור הם נכנסים.

הכישלון הערבי להקים מסגרות שלטוניות לגיטימיות מגדיל ומעצים את הצלחתו של העם היהודי להקים את מדינת ישראל, לפתחה ולשמרה כשושנה בין החוחים המזרח תיכוניים.