נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית (ב') <br>

שלושת הסיפורים הנוספים שצורפו לנובלה (ע' 207-153) משלימים אותה היטב הן בתוכן והן בהפעלת הפואטיקה הצילומית. אך מאחר שהדיון בסיפור האוטוביוגרפי "שתי כפות ידיים ומלה" כבר נעשה, נותר עוד להנהיר כעת בקצרה את עלילתם של שני הסיפורים הקצרים האחרים.

הסיפור "הרים כחולים, כמו ים" מספר על חוויה פנתיאיסטית שחווה יוליק בחברת אמו בהיותו בן שש, כלומר בהיותו צעיר בשלוש שנים מגיבור הנובלה "יוליק". אך מאחר שהסיפור הזה מתרחש בשנות ה-50', שנים אחדות אחרי שהמדינה כבר נוסדה, אי-אפשר להציבו כפרק מוקדם יותר לפרקי "יוליק", המספרים על ילד בן תשע בעל אותו שם אך בשלהי שנות המנדט.

אף שאמו של יוליק אסרה עליו תמיד להתקרב אל הביצה המשתרעת אחרי מסילת הברזל העוברת ליד גדר הגבול, הפרה פעם היא עצמה את האיסור שלה. באותו יום ברח יוליק מאמו כדי להסתתר מפניה, אך תעה והתקרב אל הביצה. פתאום הבחין באמו שניצבה גם היא על שפת הביצה, מוקסמת כמוהו ממראה הנרקיסים. ועל-אף שאמו הייתה בחודשי הריון מתקדמים, לא עמדה בפיתוי ונכנסה לביצה לקטוף אחדים מהם.

מעולם לא ראה יוליק קודם לכן את אמו כה משוחררת, פרועת שיער וגם לא מקפידה על לבושה. ולפתע, בהשפעת המראה הזה של אמו והריח של הנרקיסים, "וילון של ערפל ירד על עיניו...כל גופו נשטף במים, בגדיו ונעליו היו כבדים, והוא עצם את עיניו, עצר את נשימתו, צלל מתחת לגלים" (167). חוויית הדמיון הארוטית והחזקה הזו, שחווה עם אמו באותו יום, לא הירפתה ממנו גם כאשר כבר היה במיטתו: "הגלים שגלשו מההרים הכחולים הציפו שוב את גופו, הוא נחנק, נמס, לא היה קיים, ורק מבטו עוד זרם מתוך האפלה אל הכתם העגול והמטושטש של אמו, שהינומת פרחים רקומה, לבנה ודקה, עטפה אותה" (169).

בהקשר לסיפור הזה, המשוחרר לגמרי מחומרות הפואטיקה של "המצלמה", כדאי להזכיר סיפור קצר, שהוא מהיפים ביותר בין סיפוריו של בנימין תמוז. בסיפור "אופק" תיאר גם תמוז חוויה פנתיאיסטית שחווה תלמיד שאיחר לטיול של הכיתה. כעבור יום ננזף על האיחור וגם על כך שלא ידע להסביר כמו חבריו את המונח "אופק" שהוסבר באותו טיול, אף שדווקא הוא היה היחיד בכיתה שהרגיש בחושניות מלאה את האופק, כי באותו יום צפה מגבעת כורכר בקצה המושבה למקום שבו מתחברים השמים והארץ כמו בנשיקה של אוהבים, וגם הוא נטל חלק במעשה האהבה שלהם עד אובדן חושים, כי כמעט נרדם בחברתם.

בסיפור השני מן הנוספים בסוף הכרך, "שעה ביום", הגיבור הוא אומנם נער בגילו של גיבור הנובלה "יוליק", וגם זמנו של האירוע שחווה התרחש לו לפני ייסוד המדינה, אך שמו אינו יוליק נתנזון כי אם מיקי גלוזמן. למרות השם השונה, הדמיון בין מיקי ויוליק הוא מושלם.

אחרי שנים נכנס מיקי הבוגר להטיל סדר במחסן העמוס בגרוטאות מתקופות שונות של חייו. ותוך כדי כך הוא נזכר, שבהיותו ילד אילץ אותו יום אחד הפרחח של השכונה לטפס על עץ ברוש, כדי לרוקן קן של דרורים מהביצים שהם דגרו עליהם, ולהניח שלוש אבנים במקומן, כדי לבדוק אם הדרורים ימשיכו לדגור גם עליהן. אך משגילה שבקן שזור חוט רקמה של אמו, נרתע אז ולא ביצע את המעשה שהוטל עליו לבצע. והנה אחרי שנים, מגלה מיקי שדרורים בנו קן בפתח האוורור של המחסן שלו, וגם הם שזרו בו חוטי רקמה של אמא כלשהי. הגילוי הזה ממלא אותו בשמחה, כי גילוי הקן במחסנו מתפרש אצל מיקי כמחווה של תודה ושל אמון מהדרורים לאותו ילד, שבזכות אמו חמל בילדותו על הקן שהדרורים עמלו לבנותו, הטילו בו ביצים וציפו שאפרוחיהם יבקעו מהן.

הבשורה בקובץ החדש

בסיום העיון בסיפורי הקובץ הזה, אי-אפשר להימנע מהעלאת ההשערה, כי כוונתו של קורן, ואולי גם שאיפתו המקורית, הייתה לכתוב - עם החומרים הדומים ששיקע בנובלה ובשלושת הסיפורים האלה (המרחב הנופי, הדמויות וחוויות הילדות) - יצירה בהיקף של רומן. כמו-כן אפשר להניח, שעל-ידי התאמת הזמנים ואיחוי הדמויות, יכול היה ישעיהו קורן להגשים את כוונתו זו בלי הרבה מאמץ. ואף-על-פי-כן, אל לו וגם לנו להצטער שלא הצליח בכך, או שבשלב כלשהו ויתר על כך, כי בזכות זה קיבלנו קובץ סיפורים שהותיר מרחב וקיום לכל חווית ילדות בנפרד. ובסופו של חשבון עולה משקל הפרודות על מה שהיה יכול להיות משקלה של יריעת רומן המחברת חוויות שונות יחד תחת אילוציה של התבנית המשותפת.

ואשר לחוויות עצמן שבהן שיתף אותנו קורן בנובלה "יוליק" ובשלושת הסיפורים שהוסיף אחריה בקובץ זה - הן משקפות אופטימיות שלא הייתה ביצירות שפרסם בספריו הקודמים, שבהם עסק בצדדים האפלים של הקיום, בילדים אלימים המתעללים בבעלי חיים, בהווי של אנשים משולי החברה הנורמטיבית ובבדידותם של גברים קשוחים. כאשר לנושאים הללו צורפה שיטת הסיפר של "המצלמה", היו סיפוריו הקודמים הרבה יותר "אפלים" מסיפורי הקובץ הנוכחי, שהינם צלולים ו"מוארים" יותר. סיפורי הקובץ הזה משקפים מבט מרוכך ומפויס ואפילו רומנטי יותר של ישעיהו קורן על ילדותו באותה שכונה בשולי המושבה כפר-סבא, שבה חיו מהגרים בדוחק ועבדו קשה כדי לשרוד בארץ. עשרים השנים, שבהם לא פירסם קורן מיצירותיו, לא עברו, כך מסתבר, באפס מעשה, שהרי בהגיע המועד המתאים - שב ופרח נרקיס בערוגת הסיפורת הישראלית.

• על ספרו הנ"ל זכה ישעיהו קורן בפרס ברנר לשנת 2013.

• פירוש לרומן "לוויה בצהריים" הכולל גם דיון מקיף יותר על הפואטיקה הצילומית פרסמתי בספרי "צו-קריאה לספרות הישראלית", שהוא אחד מכרכי הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".