ספרו של מורקמי 1Q84 ("כתר, זמורה ביתן וכנרת", כרך א' (הספר הראשון והשני) 2011, כרך ב' 2012 בתרגומה של עינת קופר) הוא ספר מורכב ביותר, העוסק בשתי דמויות עיקריות, אאוממה וטנגו, שיש ביניהם קשר מילדות, אם כי הם לא ראו זה את זו מגיל 10 לערך. הספר מתרחש ב-1984, וברור שמורקמי מתכתב עם ספרו של אורוול "1984". הדמויות בספרו של מורקמי נכנסות למציאות שונה (עולם מקביל) שאותה מכנה מורקמי 1Q84 Q) מייצגת question mark, סימן שאלה ששואלת אאוממה לגבי המציאות המקבילה שהיא חשה שחדרה אליה, אך אינה לגמרי משוכנעת בכך). הספר הוא שילוב של סיפור פנטסיה סוריאליסטי על-פי מיטב המסורת של מורקמי, עם ספר מתח והגות. הקורא חש שהפנטסיה מבטאת אמת עמוקה על האופי האנושי, אך בדומה לאופי האנושי, לא קל לפרש אותה.
ניתן לנתח את הספר במגוון היבטים: משמעויות פסיכולוגיות, השילוב והקשרים של הסיפור בתוך סיפור (טנגו הגיבור של הספר משכתב את ספרה של פוקה ארי, ולמעשה הוא, אאוממה ודמויות אחרות נכנסים לאותה מציאות מקבילה פנטסטית המתוארת בספרה), המימד הדתי של הסיפור ועוד.
ברשימה זו אתמקד רק בהיבט אחד - במושג המציאות ביצירה זו. בספרי מורקמי המציאות אף פעם אינה ברורה, תמיד קיים ספק שהדברים הם אחרת ממה שהם נראים, מה שמוסיף לחוויה הסוריאליסטית. בספר זה העולם המקביל דומה ברובו לעולם הישן, למעט כמה שינויים (לדוגמה שני ירחים במקום ירח אחד, שינוי במדים שלובשים השוטרים ועוד). השינויים שהם לכאורה מינוריים יוצרים אצל הגיבורים ספק בראיית המציאות שלהם, וחשש לשאול אנשים אחרים, שמא יתגלה כי משהו השתבש בדעתם. החוויה הסוריאליסטית מתעצמת דווקא משום שהשינויים הם באספקטים מסוימים בלבד, וקיים החשש שעם הזמן החלקים שהשתנו יגרמו לשינויים גדולים יותר במציאות.
אמת או בדיה?
הספר מתחיל בציטוט מתוך השיר "ירח של נייר" (מילים אי.וי.הרברג, לחן הרולד ארלן) "זה עולם של בארנום וביילי, מזויף כמו שרק הוא יכול להיות, אבל זה לא מוכרח להיות בכאילו, אם אתה מאמין בי". באמצעות השיר מורקמי מרמז שהמציאות היא מה שאנו מאמינים או סבורים שזו המציאות.
המציאות משתנה עבור אאוממה לאחר נסיעה במונית. לפני שהיא יורדת מהמונית, אומר לה הנהג "יש משהו שאני רוצה שתזכרי, הדברים אינם כפי שהם נראים...אבל היזהרי שלא ללכת שולל אחר מראית העין. כי מציאות יש תמיד רק אחת". (ע' 16).
דבריו של נהג המונית יוצרים לכאורה סתירה. האם האמירה "מציאות יש רק אחת" אינה סותרת את האמירה ש"מציאות היא מה שאנו מאמינים שהיא המציאות", כיון שאז בהכרח מספר המציאויות האפשריות הוא כמספר התפישות של האנשים ביקום? אולי הפתרון הוא כדברי נהג המונית שהדברים אינם כפי שהם נראים?
רמז לפתרון אפשרי הוא בדברי מנהיג הכת הדתית שאומר לאאוממה לגבי המציאות המקבילה:
"מהו העולם האמיתי - זו שאלה קשה מאוד"...
"זהו העולם האמיתי, אין כל ספק בכך. הכאב שאתה חש בעולם הזה הוא כאב אמיתי. המיתות בעולם הזה הן מיתות אמיתיות. דם שהוגר בעולם הזה הוא דם אמיתי. זה לא עולם מזויף, או עולם דמיוני, או עולם מטאפיזי. אני יכול להבטיח לך. אבל זו לא שנת 1984 שאת מכירה" (611 ). ניתן להבין זאת באופן הבא: הפרשנות שלנו לגבי המציאות היא מגוונת ושונה בין בני האדם, ומבחינה זו יש מגוון מציאויות. עם זאת, הדברים הבסיסיים כמו לידה, חיים, צער ומוות משותפים לכל המין האנושי, ובמובן זה מציאות יש רק אחת. ניתן גם להבחין בין מציאות נתונה (נניח כוח המשיכה של כדור הארץ כחלק מהמציאות הפיזיקלית, או עובדת היותנו בני תמותה כחלק מהמציאות הביולוגית) לעומת יצירת מציאות המושפעת מהתנהגותנו ומפרשנותנו את העובדות השונות (למשל יצירת מציאות פוליטית המושפעת גם מהתנהגותנו ומההחלטות שמקבל הדרג הפוליטי).
לטנגו יש בעיית זהות. יש לו זיכרון מגיל שנה וחצי שלפיו אמו בגדה באב שגידל אותו. זהו זיכרון ספק דמיוני ספק אמיתי, אך הוא צרוב בתודעתו. הוא משוכנע כי האב שגידל אותו אינו אביו הביולוגי. הוא משוכנע שהזיכרון שלו אינו מזויף. כמו בשיר "ירח של נייר", המציאות היא מה שאני מאמין שהוא המציאות. יתר על כן, גם אם הזיכרון הוא בדיה, האם בדיה שמשפיעה באורח אמיתי על חיי הגיבור אינה הופכת לאמיתית? טנגו מנסה לגלות את זהותו. במפגש עם אביו המצוי במצב של איבוד זיכרון וספק הבנה, אומר לו אביו: "אם אינך מבין בלי שאסביר לך, לא תבין גם אחרי שאסביר" (549). אפשר להבין זאת גם כציווי של האב שאומר לבן ליצור את הזהות שלו ואת מציאות חייו. האם המציאות שיצרת "אמיתית"? אומר לאאוממה מנהיג הכת הדתית המכונה בספר הלידר "מרבית האנשים בעולם אינם מחפשים אמיתות שאפשר להוכיחן. כמו שאת אומרת, לאמת, ברוב המקרים, מתלווה כאב עז. ורוב האנשים לא מעוניינים באמיתות כואבות. אנשים זקוקים לסיפורים יפים ונעימים שיעוררו בהם הרגשה שלקיום יש איזשהי משמעות עמוקה (585). ייתכן שמורקמי אומר לנו הקוראים: המציאות הפנטסטית שאני מתאר בספרי היא אמיתית אם תאמינו שהיא אמיתית. מציאות חייכם תהיה אמיתית אם תאמינו בה, ואת המשמעות אתם תקבעו.
הסופר כיוצר מציאות וכמעניק לה משמעות
בספר מסופר על פוקה ארי שחיברה את הסיפור "פקעת של אוויר" לכאורה על-פי חוויות אמיתיות שעברה (יש כאן סיפור בתוך סיפור). הסיפור היה כתוב בצורה עילגת, ולמעשה טנגו שיכתב את כל היצירה מחדש. שאלה מעניינת מיהו היוצר האמיתי כאן, זה שהגה את העלילה, או זה ששיכתב אותה ליצירה ספרותית בעלת ערך? (ידוע לנו כיום שמרבית העלילות במחזות השייקספירים לא הומצאו על-ידי שייקספיר והועתקו מיצירותיהם של אחרים). אומר טנגו: "כשאני כותב, אני משתמש במילים כדי להפוך את הנוף שסביבי למשהו טבעי יותר עבורי. כלומר אני בונה אותו מחדש. באמצעות הפעולה הזאת, אני מוודא את קיומי בעולם הזה". הסופר יוצר את המציאות באמצעות המילים, מפרש את מקומו בעולם באמצעות הכתיבה, ובכך מנסה למצוא משמעות לחייו.
פוקה ארי וטנגו שהיו שותפים למעשה הכתיבה הספרותי עברו למציאות המקבילה שאותה הם יצרו. בכך אומר לנו מורקמי שהכתיבה יוצרת מציאות עבור הסופרים, גם אם הם לא חוו את האירועים שעליהם הם כותבים, כמו במקרה של טנגו, או לחלופין שהם רואים את העולם באופן שבו הם מספרים את הסיפור. אאוממה נכנסה לאותו עולם דמיוני, כיוון שמילדותה המוקדמת היא חשה קשר נפשי עמוק עם טנגו, ולכן בדומה לו היא יכולה לראות את העולם (או המציאות) באופן דומה לאופן שבו הוא רואה אותו. "אני לא לבד, חשבה אאוממה. אנחנו מחוברים זה לזה מתוקף כך שאנחנו חווים את אותו סיפור בעת ובעונה אחת" (ע' 349, הכרך השני). למעשה כל אדם, ולא רק סופרים, יוצר את סיפור חייו. זהו תהליך פרשני המאפיין את כל המין האנושי. המציאות שלנו מתבטאת בסיפור שאנו יוצרים כפרשנות לאירועים שאנו חווים, ופרשנות זו גם מניעה אותנו לפעול "אנחנו יוצרים את הסיפור, ובה בעת הוא שמניע אותנו לפעולה. נכון?" (350, הכרך השני).
רעיון דומה מביעה פרופ' עמיה ליבליך בספרה על נווה שלום ("למרות הכול סיפורו של יישוב דו לאומי", הוצאת שוקן , כנרת, זמורה ביתן ודביר, 2012) "ההיסטוריה המסופרת, הצורה שבה מספרים אנשים רגילים על חייהם ועל הקהילה שאליה הם משתייכים, והמשמעות שהם מקנים לחוויות שעברו - כל אלה מעניינים אותי יותר מאשר ההיסטוריה העובדתית של המקום" (עמ' 14). ליבליך מוסיפה: "הספר שייך למה שמכונה 'היסטוריה מסופרת'...כפי שסיפרו לי אותה כל אחד מהמשתתפים...כל הפילטרים הללו שמתלווים 'לאמת' - אם ישנה כזו אי שם - הם שצובעים אותה בקשת של צבעים ומגלים את העושר של התופעה שהיא נווה שלום".
ובחזרה לספרו של מורקמי, את המציאות המקבילה שאליה עוברים הגיבורים מגדיר טנגו כעולם שאת העבר שלו אפשר לשכתב מחדש, אם כי בכך גם ישתנה ההווה. במציאות המקבילה, בדומה למעשה הספרותי ולזיכרון האנושי, אפשר לשכתב את העבר.
מציאות של אובדן
מורקמי מספר לנו סיפור נוסף בתוך הסיפור המרכזי. אחד הסיפורים שקורא טנגו הוא על גיבור שמגיע לעיר נטושה, שבה מצויים רק חתולים. החתולים אינם יכולים לראות אותו. כאשר הוא מנסה לחזור מעיר זו למקום שממנו בא, הוא לא מצליח, וחש כי הוא כלוא בעיר הזאת לנצח. "זה המקום שבו הוא יאבד לנצח, מקום שלא מהעולם הזה, שהוכן במיוחד בשבילו. והרכבת לעולם לא תעצור עוד בתחנה להחזירו לעולם שממנו בא"(538). עיר החתולים משמשת בספר משל לשינוי קשה שעובר על האדם שאין ממנו מוצא. בספר מתואר אביו של טנגו שמאבד את זכרונו ובסוף מצוי בתרדמת, כאדם שנמצא בעיר החתולים. גם האשה הנשואה שאיתה מקיים טנגו קשר רומנטי עברה שינוי כלשהו, כנראה קשה, אך לגביו אין שום פרטים, למעט שיחה משונה שמקבל טנגו מבעלה של אותה אישה שאומר לו "אשתי אבדה לבלי שוב, וכבר לא תוכל לבקר אותך, בשום צורה שהיא" (509 - 510). השינויים הקשים בספר מתוארים כתהליך של הליכה לאיבוד.
האם ניתן לחזור לעולם הקודם (למציאות הקודמת)
מורקמי מבטא את הרעיון כי המציאות היא בתהליך של שינוי מתמיד, ולכן גם אם אנו סבורים כי חזרנו לעולם הראשוני, אין זה אפשרי. התחושה של אאוממה כשהיא חזרה לכאורה לעולם הראשוני הייתה ש"משהו היה שונה, אבל היא לא הצליחה להצביע בוודאות על ההבדל. היא צמצמה את עיניה והתמקדה, ואז קלטה. הצד השמאלי של פני הנמר של אסו (פרסומת לדלק, הערה שלי) היה מופנה כלפיהם. אבל בזכרונה היה זה צדו הימני שפנה אל העולם. הנמר התהפך" (ע' 432, הכרך השני).
האהבה והאמונה כמבטאים מציאות לא מזויפת
מורקמי מנסה להעביר גם מסר כי תחושת הזיוף היא תחושה פנימית של מציאות ללא אמונה ואהבה. האמת הסיפורית גם אם אינה אמת עובדתית יכולה לבטא אמת נפשית כמו גם אמת אמנותית עמוקה. אומר הלידר לאאוממה "1984 ו-1Q84 זהות בדרך שבה הן מתנהלות. אם את לא מאמינה בעולם, ואם אין בו אהבה, אזי הכל מזויף. ואין זה משנה על איזה משני העולמות, או על איזה סוג של עולם אנחנו מדברים, הקו המבדיל בין עובדה לבין השערה תיאורטית הוא דק ביותר. אפשר לראותו רק בעזרת העין הפנימית, העין של הנפש" ( 611 - 612). את תחושת המציאות הלא מזויפת והאמת הנפשית אנו יוצרים באמצעות אהבה ואמונה.
תחושת המציאות החיצונית המתעתעת כשלמעשה ייתכן שהמציאות האמיתית היא פנימית בלבד, מתבטאת יפה בשירה של נורית זרחי (מתוך הספר "הבל יתן לך נשיקה", מוסד ביאליק, 2013):
מי דפק בדלת כשלא היינו
ואם בעומק הבית לא שמענו את נקישתו?
ואם מעבר לקיר לא היה כלל בית
ואנחנו מקישים בדלת מרחפת באוויר?
ואם אין דלת רק ידית הרועדת באוויר?
ואם רק נקישת לבנו בחלל הריק
מתקתקת את העולם?
