הפוך לדף הבית אימייל אדום
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   בעולם    |  שתף:    |    |    |  
פורומים
בעולם
העולם הערבי
ביטוח ופיננסים
שיווק מחלקה ראשונה
קלאב הוטל
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
מלחמה ושלום הם מצבים זמניים
20/07/2014   |   אפרים הלפרין
 
 
 
להרוג להשמיד ולאבד
20/07/2014   |   בעז שפירא
 
 
 
איש שראוי להקשיב לו
20/07/2014   |   יאיר דקל
 
 
 
ישראל מתחזקת
20/07/2014   |   חנן וייס
 
 
 
לנצח תאכל חרב
20/07/2014   |   עמי דור-און
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
הערכה זהירה על "האביב הערבי"
האביב הערבי. מוביל לקנאות או לדמוקרטיה? [צילום: AP]

מוקדם עדיין להעריך באופן מלא את תוצאות והשלכות מהפכות 'האביב הערבי' בכל הקשור לצביון המשטרים הערביים-איסלאמיים החדשים, להתפתחויות הגיאו-אסטרטגיות הצפויות ולמעמדה של ישראל במזה"ת. בכ"ז, ניתן לזהות מגמות משמעותיות אחדות ולבחון בצורה ראשונית כיצד ישפיעו אלה על עתיד האזור

> מבוא ל"אביב הערבי"


> "האביב הערבי-איסלאמי" בצפון אפריקה ובמצרים


> מצרים: בין קנאות לפרגמטיזם


> ...והסוגייה הפלשתינית


> השיעים בבחריין מול מיעוט סוני


> בתי המלוכה


> והיה ו"האחים" יעלו לשלטון בסוריה


> אין ייצוג לאיסלאם המרכזי


> הערות


▪  ▪  ▪

[צילום: AP]

שתי הגישות
מצד אחד, נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, ממשיך כנראה להאמין בתהליך הדמוקרטיזציה של המשטרים האיסלאמיים החדשים, ומדיניות ארצות-הברית היא לקדם רפורמות בכל האזור ולתמוך במעבר לדמוקרטיה ("...לא כל ארץ תלך בעקבות הדמוקרטיה הייצוגית שלנו, אך אנו תומכים בחופש דיבור, בחופש התארגנות, בשלום, בחופש הדת ובשוויון בין גבר ואישה תחת שלטון החוק"); מצד שני, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מפקפק בכך. הוא הגדיר את "האביב הערבי" כ"חורף איסלאמי", "חורף אירני", "אירן כבר פה": "המגמות הן איסלאמיות, אנטי-מערביות, אנטי-ישראליות ואנטי-דמוקרטיות"

מבוא ל"אביב הערבי"

ראוי לציין כי מהפכות באזור אירעו רק בארבע או חמש מדינות ערביות: תוניסיה, מצרים, לוב ובמידה מסוימת גם בתימן. בסוריה, הניסיונות של מוסלמים סונים - דתיים וחילונים - לסלק את המשטר הדיקטטורי של בשאר אסד, עדיין נמשכים מאז מרס 2011; ואילו בארצות ערביות נוספות, כגון בחריין, עומאן, ירדן ולבנון אירעו זעזועים ומאבקים, אך המשטרים המכהנים עדיין שורדים. זאת ועוד: למרות ההבדלים במינונים של הגורמים ושל התוצאות, היה מכנה משותף משמעותי בין המתקוממים במדינות השונות, דהיינו נפילת "מחסום הפחד" מול המשטרים העריצים והמושחתים, ודרישות לחופש, צדק, כבוד, שוויון ודמוקרטיה, ולשיפורים כלכליים חברתיים. ואכן, הבחירות שנערכו בתוניסיה, בלוב ובמצרים היו דמוקרטיות וחופשיות (בתימן היו בחירות רק לנשיאות, והנשיא החדש, עבד אל-ראב מנצור אל-האדי, סגנו של הנשיא הקודם, עלי עבדאללה צאלח, נבחר ב-99.8% מן הקולות).

המהפכות הללו העלו לשלטון לראשונה מאז המהפכות הצבאיות במדינות אלה - ממשלות איסלאמיות חדשות. עתה, השאלות הקריטיות העומדות על הפרק הן: מהו צביון המשטרים האיסלאמיים החדשים, ובעיקר במצרים, והאם ניתן להגדיר אותם כדמוקרטיים? ומה תהיה השפעתם על עיצוב המזרח התיכון החדש, ובתוך כך על יחסי ערב-ישראל וערב-ארצות-הברית?

באשר לסוגייה של איסלאם ודמוקרטיה בארצות ערביות אלה, קיימים עדיין חילוקי דעות בין אסכולות מנוגדות. מצד אחד, נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, ממשיך כנראה להאמין בתהליך הדמוקרטיזציה של המשטרים האיסלאמיים החדשים, ומדיניות ארצות-הברית היא לקדם רפורמות בכל האזור ולתמוך במעבר לדמוקרטיה ("...לא כל ארץ תלך בעקבות הדמוקרטיה הייצוגית שלנו, אך אנו תומכים בחופש דיבור, בחופש התארגנות, בשלום, בחופש הדת ובשוויון בין גבר ואישה תחת שלטון החוק");1 מצד שני, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מפקפק בכך. הוא הגדיר את "האביב הערבי" כ"חורף איסלאמי", "חורף אירני", "אירן כבר פה": "המגמות הן איסלאמיות, אנטי-מערביות, אנטי-ישראליות ואנטי-דמוקרטיות".2

ברם, למרות שאין עדיין לדעת כיצד יעוצבו המשטרים האיסלאמיים החדשים, לפי שעה מתחוור שלא אימצו את המודל האירני התיאוקרטי-קנאי-שיעי, אלא הם נוטים יותר לכיוון המודל הטורקי-פרגמטי (מה עוד שהם מוסלמים סונים כמו טורקיה; תוניסיה אף אימצה את המודל הטורקי בפומבי). משטרים איסלאמיים אלה אומנם אינם העתק הדמוקרטיה הבריטית של ווסטמינסטר או האמריקנית של ג'פרסון, אולם הן מחשיבות עצמן כדמוקרטיות איסלאמיות (בדומה לאינדונזיה, מלזיה, בנגלדש, סנגל, אלבניה ועוד), ומאמצות כמה מאפיוני הדמוקרטיות המערביות: בחירות חופשיות, ייצוגיות בפרלמנטים, חופש דיבור והתארגנות וחופש הדת. מקומו והשפעתו של החוק המוסלמי - שריעה - בחוקותיהן עדיין לא נקבע סופית (פרט למצרים). זאת ועוד: משטרים איסלאמיים חדשים אלה אינם אנטי-מערביים ואנטי-ישראלים, אלא נוטים לארצות-הברית ובוחנים עדיין את העמדה כלפי ישראל.

נבחן בקצרה את תוצאות המהפכות של "האביב הערבי-איסלאמי" בתוניסיה, בלוב, בתימן ובהרחבה מסוימת במצרים, נתייחס גם להשפעת "האביב הערבי" במדינות ערביות נוספות ונעקוב אחר המאבק המוסלמי-סוני בסוריה נגד המשטר הרודני של בשאר אסד. לבסוף, נעריך באופן ראשוני את ההשלכות של התפתחויות ותהליכים אלה על המפה הגיאו-אסטרטגית של האזור תוך דגש על ישראל.

"האביב הערבי-איסלאמי" בצפון אפריקה ובמצרים

בתוניסיה, החלוצה במהפכות ("מהפכת היסמין"), התמודדו בבחירות אוקטובר 2011 עשרות רבות של מפלגות ואישים (ביניהם מועמד יהודי), והמפלגה שזכתה ברוב הקולות (41%) היא אלנהדה (התחייה, הקשורה ל"אחים המוסלמים") בראשות רשיד ע'נושי; זו גברה על שתי מפלגות חילוניות שהצטרפו לקואליציה. כתוצאה מכך הוקמה ממשלה בעלת צביון דמוקרטי מודרני-מתון שהציבה בשורותיה נשים ללא כיסוי ראש, בין השאר כביטוי למעמדן, להשכלתן ולהשקפותיהן המודרניות-ליברליות של נשים בתוניסיה.3 בפרלמנט, למשל, 17% מן המושבים הם של נשים, כאשר תוניסיה היא אולי המדינה הערבית היחידה האוסרת פוליגמיה על-פי חוק, ובהתאם למסורתה החילונית. ברם, המפלגה הסלפית-קיצונית מתעקשת לצמצם את זכויות הנשים גם בחוקה החדשה (שעדיין לא אושרה) וגם ברחוב התוניסאי. בכל זאת שורר במדינה חופש פוליטי, אישי ותקשורתי, אך היו גם התפרצויות אלימות של גורמים סלפיים, כולל הפגנות קשות מול השגרירות האמריקנית, בספטמבר 2012. עם זאת, למשטר עצמו אוריינטציה פרו-מערבית אך לא-פרו ישראלית (כולל ראש הממשלה ע'נושי, וזאת בעיקר בגלל הבעיה הפלשתינית).

באשר ליהודי תוניסיה: מצד אחד, המסורת של סובלנות ואהדה כלפיהם נמשכת, והנשיא הליברלי החדש, מונצף מרזוקי, אף ביקר בבית הכנסת בג'רבה, בפסח 2012; מצד אחר, סלפים-אנטישמים תקפו בתי כנסת וקראו "מוות ליהודים... מוות לישראל..." (ב-2002 היה פיגוע קטלני בבית הכנסת, שגבה את חייהם של 21 תיירים).

בלוב השכנה, למרות התחזיות השחורות על עליית האיסלאם הקיצוני, עלתה לשלטון מפלגה איסלאמית מתונה, "מפלגת כוחות הברית הלאומית" בהנהגת מחמוד ג'יבריל (היא גם מכונה "מפלגה חילונית"). בבחירות יולי 2012, זכתה המפלגה ב-39 מושבים מתוך 80 המושבים המיועדים למפלגות, מול 17 מושבים בלבד ל"אחים המוסלמים", ולמעלה מ-16% מן המושבים בפרלמנט שייכים לנשים. לוב נוטה לפתח אוריינטציה פרו-מערבית, למרות רצח השגריר האמריקני בעיר בנגזי, ב-11 ספטמבר 2012, על-ידי טרוריסטים לובים. ראוי לציין כי הקבוצות הג'יהאדיסטיות בלוב ובתוניסיה הן גם בעלות מסרים חברתיים פנימיים.4 באשר לישראל וליהודים: ראש ממשלת לוב, עלי זידאן, הכריז בכנס דאבוס, בינואר 2013, כי פתרון הבעיה הפלשתינית יביא לשלום עם ישראל ולשילוב של היהודים בלוב.

גם באלג'יריה, המדינה הגדולה ביותר בצפון אפריקה - שלא הצטרפה להפיכות "האביב הערבי" - נכשלו המפלגות האיסלאמיות בבחירות ב-2012, וזכו רק בכ-10% מן המושבים בפרלמנט, כנראה בהתערבות השלטון, ואולי גם בגלל הטראומה של בחירות 1991, שבהן ניצחו האיסלאמיסטים, אך דוכאו באכזריות על-ידי הצבא. בינואר 2013, הרג הצבא עשרות בני ערובה וטרוריסטים איסלאמיים שהשתלטו על מתקן להפקת גז במדבר האלג'ירי.

אף במרוקו השכנה, בעלת המשטר המלוכני היחיד בצפון אפריקה, לא הופל שלטונו של המלך מוחמד השישי, וזאת הודות ללגיטימיות הדתית שלו - ייחוסו לנביא מוחמד - ולמדיניותו השקולה. הוא שילב בממשלתו תנועה אחת משל "האחים", ואת אחותה נטרל. באביב 2011, עשה המלך שינויים בחוקת מרוקו כדי לשוות לה צביון דמוקרטי לכאורה (מלוכה תחוקתית), במסגרת משטר איסלאמי מתון, פרו-מערבי ובעל גישה חיובית ליהודים ולישראל (לא בפומבי).

מורסי. צעדים אמביוולנטיים [צילום: AP]

הזרם האחר
במצרים יש גם זרם פרגמטי-מציאותי חזק - ודומה שהנשיא מורסי מנהיג אותו - הדוגל בכינון דמוקרטיה איסלאמית במצרים, בשילוב כמה סממנים מערביים כולל סובלנות כלפי מיעוטים דתיים, חופש דיבור ומדיניות חוץ המבוססת על אינטרסים לאומיים ולא רק על תפיסות אידיאולוגיות

מצרים: בין קנאות לפרגמטיזם

לעומת מדינות אלה, מצרים - המדינה הערבית הגדולה באזור והמודל למדינות ערביות אחרות - חוותה מהפכה איסלאמית מרחיקת לכת. בבחירות הדמוקרטיות החופשיות שנערכו בחודשי חורף 2012, זכו "האחים המוסלמים" - מפלגת "החירות והצדק" - ב-45% מן המושבים בפרלמנט, בעוד המפלגה הסלפית הקנאית יותר, "נור", קיבלה כ-28% מהמושבים (בחירות אלה נפסלו על-ידי בית המשפט החוקתי). מנהיג "האחים", מחמד מורסי, נבחר למשרת נשיא מצרים רק ב-52% מקולות המצביעים, וכעבור ימים אחדים, ב-12 באוגוסט 2012, הדיח את צמרת הפיקוד הצבאי - מוקד הכוח היריב - והשלים בכך את השתלטות "האחים" על מוסדות השלטון במצרים. בנובמבר-דצמבר 2012, ניסה מורסי להשתלט גם על מערכת המשפט ונתקל בהתנגדות ציבורית קשה מצד המחנה החילוני-ליברלי. מחנה זה הביע מחאה תקיפה נגד אישור החוקה החדשה בשורה של הפגנות אלימות, בסוף ינואר 2013.

לכאורה, על-רקע האידיאולוגיה האיסלאמית הקיצונית של "האחים" בענייני פנים וחוץ כאחד, ניתן לצפות להתפתחות משטר מוסלמי קנאי במצרים, הן בסוגיות חברה ומשפט והן ביחס למערב ולישראל. בתסריט הגרוע ביותר עשוי/עלול המשטר החדש לאמץ את המודל של אירן - כמדינת הלכה מוסלמית - ולכרות עמה ברית אידיאולוגית-אסטרטגית נגד המערב וישראל. ואכן, מאז עלייתם לשלטון מסתמנות מגמות כאלה בקרב הנהגת "האחים" במצרים, ובעיקר הדרישה לאיסלאמיזציה של החברה והמוסדות על בסיס השריעה, התקרבות לאירן וביטול הסכם השלום עם ישראל.5

אולם מאידך-גיסא, מול זרם קנאי זה אצל "האחים" במצרים יש גם זרם פרגמטי-מציאותי חזק - ודומה שהנשיא מורסי מנהיג אותו - הדוגל בכינון דמוקרטיה איסלאמית במצרים, בשילוב כמה סממנים מערביים כולל סובלנות כלפי מיעוטים דתיים, חופש דיבור ומדיניות חוץ המבוססת על אינטרסים לאומיים ולא רק על תפיסות אידיאולוגיות. בסוגיות אלה מורסי אכן חייב להתחשב באילוצים שונים ובמצבים נתונים, כגון עוצמתו של המחנה החילוני-האזרחי-ליברלי, וכן באנשי הממסד הקודם שנציגם, אחמד שפיק, זכה בכ-48% מקולות המצביעים בבחירות לנשיאות. כמו-כן, הוא אינו יכול להתעלם ממצבה הכלכלי הקשה מאוד של מצרים (בת 85 מיליון תושבים) התלויה בסיוע אמריקני שנתי, בהלוואות מהבנק העולמי, באספקת אמצעי לחימה משוכללים ובתיירות מן המערב; הוא גם לוקח בחשבון את נחיתותה הצבאית מול ישראל.

אכן, למרות שאין לדעת עדיין כיצד תתגבש מדיניות הפנים והחוץ של מורסי, אפשר כבר להבחין בצעדים ראשונים שנקט, אשר ניתן להגדירם כאמביוולנטיים וכבעלי נטיות פרגמטיות. מחד-גיסא, למשל, הוא פיטר 53 עורכי עיתונים ומינה אחרים - רובם מ"האחים" - במקומם, במגמה לשלוט בתקשורת המצרית, וכן מינה שר הגנה חדש, עבד עלי פתח אל-סיסי, שלא נחשב כאוהד ארצות-הברית וישראל. כמו-כן, נעשו גישושים לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם אירן, ומורסי ערך ביקור קצר בטהרן, בסוף אוגוסט 2012, במסגרת ועידת המדינות הבלתי מזדהות. אולם מאידך-גיסא, במהלך מערכת הבחירות ואחריהן הוא הבטיח לעם המצרי "חופש מלא ודמוקרטיה אמיתית", שוויון לכל האזרחים ומינוי נוצרי-קופטי ואישה כסגני נשיא. הוא גם פרסם ב-25 באוגוסט 2012, צו האוסר את מעצרם של אזרחים בגין עבירות על פרסום, והתיר למעשה חופש דיבור ועיתונות שבאו לביטוי מעשי ועוצמתי מאז המהפכה החדשה. הגישה האמביוולנטית או המרוכבת של המשטר החדש - בין שלטון סמכותי איסלאמי-דתי על-פי האידיאולוגיה של "האחים" ובלחץ הסלפים, מחד-גיסא, ובין משטר דמוקרטי חדש בלחץ של המפלגות החילוניות-ליברליות, מאידך-גיסא - כל אלה משתקפים בחוקה החדשה, שאושרה ב-15 בדצמבר 2012, ברוב של 64%.6

מצד אחד, מדגישה החוקה את "ריבונות העם" שהוא "מקור כל הסמכויות" וכי המשטר הוא דמוקרטי, תומך כפלורליזם פוליטי ומעניק חופש מחשבה, ביטוי ויצירה, שוויון לכל האזרחים - גברים ונשים - בערבות מערכת המשפט העצמאית, זכויות לנוצרים וליהודים בענייני דת, פולחן וחקיקה על-פי הערכים של "סובלנות ומתינות"; חופש הפרסום והתקשורת - שתהיה עצמאית ותבטא מגמות שונות בדעת הקהל. הנשיא נבחר לארבע שנים עם אפשרות לקדנציה אחת נוספת, ובין היתר הוא עומד בראש המועצה הצבאית העליונה ונועץ בה במקרה מלחמה. מצד אחר, בחוקה מושם דגש על סמכויות הצבא, תפקיד האיסלאם ומוסד אל-אזהר העצמאי, אך כל זאת לא בצורה קיצונית. כך, למשל, נקבע בחוקה כי "העם המצרי הוא חלק מהעמים הערבים והמוסלמים"; "האיסלאם הוא דת המדינה"; "עקרונות השריעה [החוק המוסלמי] הם המקור הראשי לחקיקה"; "המלומדים הבכירים של אל-אזהר יפעלו כיועצים בעניינים הקשורים לחוק המוסלמי", שיתבסס על האסכולות הסוניות. זאת ועוד, בחוקה החדשה אין דגש על ערבויות לזכויות אדם, נשים ומיעוטים כמו בחוקות המערב, אולם בדומה למשטרים נשיאותיים במערב, הנשיא הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים ומתווה את מדיניות החוץ של המדינה.

[צילום: AP]

...והסוגייה הפלשתינית

אכן, למרות הלחצים של חוגים מוסלמים אנטי-מערביים ואנטי-ישראלים, נוקט מורסי, כנראה, מדיניות מאוזנת בין המעצמות העולמיות והאזוריות, ובמסגרת זאת מפתח קשרים טובים עם ארצות-הברית, אינו מבטל או משנה עדיין את הסכם השלום עם ישראל ואף משתף עמה פעולה במאמציו להילחם בגורמים טרוריסטיים - סלפים ג'יהאדיסטיים - השולטים בחלקים של חצי האי סיני. שר ההגנה, אל-סיסי, אף התקשר לאהוד ברק, שר הביטחון לשעבר של ישראל, ב-26 באוגוסט 2012, והעביר לו מסר מרגיע באשר לפעילות הצבאית המצרית בסיני, ושבוע לפני כן השיב הנשיא מורסי בצורה חיובית לאיגרות הברכה של נשיא המדינה, שמעון פרס, שבירכו לרגל בחירתו לנשיא ולרגל צום הרמדאן; בתחילת ספטמבר 2012, מינה מורסי שגריר מצרי חדש בישראל; ובנובמבר 2012, פעל, בהשראת אובמה, להשיג הפסקת אש בין חמאס וישראל בתום מבצע "עמוד ענן".

במדיניות האזורית דומה כי מורסי מעדיף להתחבר לציר אסטרטגי עם טורקיה, סעודיה ועוד מדינות מוסלמיות-סוניות פרגמטיות, ולהסתייג מיחסים קרובים עם אירן השיעית. כך, למשל, הוא שותף למדינות הסוניות בתמיכתו במורדים הסונים בסוריה הנלחמים נגד המשטר העלאווי - בן הברית החשוב של אירן. לפי שעה, מורסי אף דוחה חיזורים של אחמדינג'אד האירני ומחזק קשרים עם ארדואן הטורקי ועבדאללה הסעודי.7

על בסיס צעדים חיוביים-פרגמטיים אלה ניתן, אולי, לצפות כי מצרים החדשה בהנהגת מורסי והזרם הרפורמי-מציאותי של "האחים המוסלמים" תפתח משטר איסלאמי-דמוקרטי פלורליסטי, בדומה למשטרים איסלאמיים-דמוקרטיים אחרים בעולם הערבי והמוסלמי, שאינם זהים לדמוקרטיה מערבית, אך יש להם מוסדות דמוקרטים, ייצוג ושוויון כל האזרחים, סובלנות למיעוטים דתיים ואולי גם יחסים טובים - סבילים או סבירים - עם המערב וישראל (בחלקם). הכוונה לתוניסיה ולוב בצביונן החדש, הרשות הפלשתינית, לבנון, טורקיה, אינדונזיה, מלזיה, פקיסטן ובנגלדש (באסיה), סנגל (באפריקה) וכן אלבניה, קוסובו ובוסניה-הרצגובינה בבלקנים.

ארצות-הברית וישראל יכולות לסייע, במידה רבה, למגמות חיוביות חשובות אלה לא רק באמצעות סיוע כלכלי אמריקני, אלא גם, ובעיקר, על-ידי קידום תהליך השלום עם הפלשתינים ופתרון הבעיה הפלשתינית בכללותה. פתרון כזה יפחית או ינטרל, במידה ניכרת, את האיבה לישראל וליהודים (וגם לארצות-הברית), המצויה בקרב ציבור המצרים ובקרב ציבורים מוסלמיים אחרים באזור ומעבר לו (מורסי עצמו, כאחד ממנהיגי "האחים", עשה שימוש בביטוי אנטישמי לפני שלוש שנים, באומרו כי היהודים הם צאצאי קופים וחזירים). על חשיבות הבעיה הפלשתינית למשטר החדש במצרים (וגם לקודמו) ניתן ללמוד מדברי מורסי בכמה הזדמנויות. בכנס מדינות האיסלאם במכה, ב-15 באוגוסט 2012, אמר כי "הסוגיה הפלשתינית היא ראשונה במעלה בעבור מצרים ושאר מדינות ערב והאיסלאם"; ובנאומו באוניברסיטת קהיר, ב-30 ביוני 2012, אמר מורסי: "אנו נתמוך בעם הפלשתיני עד שישיג את זכויותיו הלגיטימיות".

גם שר ההסברה המצרי החדש הצהיר, באוגוסט 2012, כי "מצרים לא תאפשר נורמליזציה עם ישראל לפני שישוחררו האדמות הכבושות, כולל מזרח ירושלים". ראש ממשלת מצרים, האשם קנדיל, אמר בוועידת דאבוס, ב-24 בינואר 2013, כי ארצו מקווה שהממשלה החדשה בישראל תחדש את תהליך השלום עם הפלשתינים, למען האינטרסים שלה, של מצרים ושל האזור כולו.8 בהקשר זה צריך לציין שוב את יוזמת השלום הסעודית/ערבית מ-2002, אשר אושרה על-ידי כל מדינות ערב והאיסלאם, כולל מצרים, ולא בוטלה עד כה (ראו גם להלן).

השיעים בבחריין מול מיעוט סוני

בניגוד למצרים, לוב ותוניסיה, שעברו והשלימו מהפכות איסלאמיות שתוצאותיהן שונות, מדינות ערביות אחרות התנסו, אמנם, בזעזועים בדרגות שונות בתקופת "האביב הערבי", אולם אף לא אחת מהן חוותה מהפכה איסלאמית קיצונית. בתימן, על-רקע הפגנות המוניות נגד מדיניות הפנים של המשטר, בראשית 2011, התקוממו בני שבט אל-אחמר, יריביו של הנשיא עלי עבדאללה צאלח (החילוני למחצה ופרו-אמריקני), וניסו להדיחו בקיץ 2011. לאחר מאבקים צבאיים אלימים הסכים הנשיא להעביר את השלטון לסגנו, עבד אל-רבו מנצור אל-האדי, בפברואר 2012. זה זכה ביותר מ-99% מקולות הבוחרים במשאל עם ב-2012. הבחירות (הדמוקרטיות) הבאות לנשיאות נקבעו ל-2014. אולם שתי הקבוצות האיסלאמיות-מיליטנטיות בתימן, שצמחו עוד לפני "האביב הערבי", ניצלו את הזעזועים בשלטון כדי לחזק את אחיזתן בחלקים של תימן: אנצאר אל-שריעה, ארגון סוני קיצוני הקשור לאל-קאעידה, אשר השתלט על העיר אביאן וסביבותיה בדרום המדינה, על-יד מפרץ עדן; ושבט אל-חותי השיעי-קיצוני השולט באזור סעאדה בצפון ונתמך על-ידי אירן. אלו גם אלו מאיימים על יציבותן של תימן וסעודיה, ועל האינטרסים האסטרטגיים של ארצות-הברית באזור.9

בדומה לכך, גם השיעים בבחריין שעל המפרץ הפרסי, המהווים רוב בממלכה זו (70%) ומושפעים מאירן, מאיימים במידה מסוימת על משטר המיעוט הסוני, על סעודיה השכנה ועל בסיס הצי ה-5 האמריקני באזור. בעת אירועי "האביב הערבי" התקוממו שיעים נגד המשטר בבחריין, כמו שעשו בעבר, אך דוכאו ביד קשה בסיוע כוחות צבא סעודיים. למרות התביעה האירנית לספח אותה כמחוז ה-14 של אירן, נותרת בחריין מוצב סוני בסביבה שיעית, בת-ברית הדוקה של ארצות-הברית ומנהלת משטר איסלאמי מתון ופלורליסטי, המתייחס באהדה גם ליהודים (למשל, ב-2009, מונתה אישה יהודייה מבחריין כשגרירה בוושינגטון).

עבדאללה. מלוכתו זוכה ללגיטימיות [צילום: AP]

מניעת הסכנה
ייתכן, כי שליטת "האחים המוסלמים" במצרים, ואולי בעתיד גם בסוריה, עשויה להשפיע גם על המאבק בין קבוצות "האחים" בירדן. לכאורה, אף החמאס יכול להשפיע על חוגים מוסלמים קיצוניים בירדן, אולם המלך עבדאללה השני הצליח, עד כה, למנוע סכנה זו, למרות התחזקות המגמות האיסלאמיסטיות

בתי המלוכה

כך גם בתי המלוכה המוסלמיים-סוניים השכנים, של ערב הסעודית הווהאבית וירדן ההאשמית, ממשיכים בקו פרו-אמריקני מובהק, בקשרים אסטרטגיים עם ישראל (בעיקר ירדן) ובגישה חיובית ליהודים. למשל, ב-2002, יזם המלך עבדאללה הסעודי (עוד בהיותו נסיך הכתר) את יוזמת השלום מול ישראל. ב-2008 וב-2009, יזם שלושה מפגשים בין-דתיים, כולל עם יהודים, באירופה ובארצות-הברית, ובאפריל 2009, העניק את "פרס נובל" הערבי למדען יהודי-אמריקני, ד"ר רונלד לוי, שהגיע לטקס בריאד עם אשתו הישראלית.10 בכל זאת, יש לציין כי המשטר האיסלאמי בסעודיה משתייך לזרם הסוני-ווהאבי הקיצוני, וידוע בתמיכתו ב"אחים המוסלמים" באזור, כולל בחמאס. מאידך-גיסא, הוא מאוים במידה מסוימת על-ידי קבוצות סלפיות-סוניות קיצוניות יותר, כגון אל-קאעידה, וגם על-ידי המיעוט השיעי (כ-8%) המתגורר באזורים עתירי נפט בקטיף ובאחסא.

סכנות פוטנציאליות נוספות למשטר הן, מחד-גיסא, גילו הגבוה ובריאותו הרופפת של המלך, ומאידך-גיסא, האמביציה של מאות נסיכים סעודים לתפוס את השלטון. אולם עד עתה, וחרף תהפוכות "האביב הערבי" באזור, לא זועזע המשטר הודות ללגיטימיות האיסלאמית שלו, הנובעת מהשליטה בערים הקדושות מכה ומדינה, וגם לאמצעי הפיקוח והדיכוי הנוקשים שלו. ליתר ביטחון, הכריז המלך עבדאללה, בראשית אירועי "האביב הערבי", על הענקת הטבות שונות לאזרחי הממלכה - במשכורות ובדיור - בסך 130 מיליארד דולר, לחמש שנים.

לעבדאללה השני, מלך ירדן, היה קשה יותר להתגבר על ההפגנות ההמוניות נגד מדיניותו הכלכלית-חברתית, שפרצו בראשית 2011, במסגרת "האביב הערבי". הוא נאלץ לפטר שלושה ראשי ממשלה והכריז על אימוץ "תהליך רפורמות פוליטיות... 'לחיזוק הדמוקרטיה'... וחירויות הציבור". המלוכה החוקתית שלו נהנית עדיין מלגיטימיות איסלאמית ניכרת, וזאת הודות לייחוסו המשפחתי לנביא מוחמד. מאידך-גיסא, התרבו לאחרונה מוקדי ההתנגדות למשטר ההאשמי לא רק מצד פלשתינים וסלפים, אלא גם מצד חוגים עבר-ירדניים מרכזיים, בעיקר על-רקע כלכלי.

האתגר המשמעותי למשטר הם "האחים המוסלמים", שנחלקים לשתי קבוצות: "חזית הפעולה האיסלאמית" הקיצונית, בעלת זיקה סלפית-ג'יהאדיסטית, שהיא בעלת השפעה ניכרת ברחוב הירדני; וחוגים מתונים של "האחים", המשולבים במשטר מזה שנים רבות ותומכים בו, גם כחברים בפרלמנט הירדני (חזית הפעולה האיסלאמית החרימה את הבחירות לפרלמנט, שנערכו ב-23 בינואר 2013).11 ייתכן, כי שליטת "האחים" במצרים, ואולי בעתיד גם בסוריה, עשויה להשפיע גם על המאבק בין קבוצות "האחים" בירדן. לכאורה, אף החמאס יכול להשפיע על חוגים מוסלמים קיצוניים בירדן, אולם המלך עבדאללה השני הצליח, עד כה, למנוע סכנה זו, למרות התחזקות המגמות האיסלאמיסטיות.

אגב, אירועי "האביב הערבי" לא גרמו לתמורות משמעותיות בקרב החמאס ברצועת עזה ואש"ף בגדה המערבית. כמו אצל "האחים" במצרים, ישנם בחמאס אגפים שונים - קיצוניים ופרגמטיים - ולמעשה, קיים שיתוף פעולה כלכלי ניכר בין חמאס ובין ישראל; חמאס גם הציע לישראל לחתום על הסכם "הודנה" (שביתת נשק) אך בלי להכיר בה. אולי הסכם הפסקת האש בין חמאס לישראל, בעקבות מבצע "עמוד ענן" (נובמבר 2012), עשוי להתעצב כמעין "הודנה". ובמקביל, ההכרה באו"ם במדינה פלשתינית, ב-29 בנובמבר 2012 - כמדינה לא חברה - עשויה להביא לפיוס בין אש"ף לחמאס.

האחים המוסלמים [צילום: AP]

והיה ו"האחים" יעלו לשלטון בסוריה

בדומה לאש"ף ולירדן, האתגר המרכזי למשטרו של בשאר אסד הם "האחים המוסלמים", אשר גם בסוריה הם נחלקים בין קיצונים ומתונים. אולם יש הבדלים משמעותיים בין סוריה לירדן באשר להתמודדות המשטר הסורי עם "האחים" ומוסלמים סונים נוספים. ראשית, משטר הבעת' בסוריה, שעלה לשלטון במרס 1963 בהפיכה צבאית, מעולם לא היה לגיטימי בעיני מוסלמים סונים רבים, בגלל שליטת בני המיעוט העלאווי (מ-1966) ה"כופר" באיסלאם, אשר הנהיג רפורמות חילוניות וסוציאליסטיות בלתי פופולריות שפגעו בסונים רבים. המשטר העלאווי מציג עצמו כ"שיעי" וקשור בברית אסטרטגית עם אירן וחיזבאללה השיעיות, האויבות המושבעות של המשטרים המוסלמים-סונים ו"האחים". תנועת "האחים המוסלמים" הוותיקה בסוריה (משנות ה-30 של המאה הקודמת) נאבקה בפומבי, וגם באלימות, נגד המשטר עוד מ-1964, וזה הגיב בכוחנות ובאכזריות רבה, כאשר השיא היה בטבח חמה, בפברואר 1982, שבו נהרגו כ-30,000 מוסלמים-סונים ובהם נשים וילדים רבים.

אולי מחמת הפחד מאלימות המשטר לא יזמו "האחים" את ההתקוממות האחרונה בסוריה, שהחלה ב-15 במרס 2011 (וגבתה כבר כ-65,000 הרוגים ואלפי פצועים, רובם אזרחים סונים). הם הצטרפו אליה מאוחר יותר, ומאז מהווים מוקד מרדני חשוב בגלל ארגון יעיל, אידיאולוגיה צרופה ומוטיבציה רבה, וכן פוטנציאל תעמולה גדול באמצעות מאות מסגדים ברחבי סוריה. ובכל זאת, ספק אם "האחים" שולטים בצבא המורדים המורכב מחיילים וקצינים סונים עריקים. צבא בלתי סדיר זה מתמודד גם עם קבוצות קנאיות יותר מ"האחים", דהיינו, גורמי אל-קאעידה וג'יהאד עולמי שהסתננו, כנראה, לשורות המורדים ונחלו הצלחות צבאיות בצפון סוריה וסמוך לגבול עם ישראל. בגלל גורמים אלה ואחרים קשה להעריך אם ומתי יצליחו המורדים לסלק את בשאר (הנתמך גם על-ידי רוסיה) ולשלוט בסוריה, ומה יהיה מקומם והשפעתם של "האחים" והקבוצות האיסלאמיות הקיצוניות יותר בשלטון החדש.

עם זאת, במסגרת הערכה טנטטיבית לגבי הקמת שלטון מוסלמי סוני בסוריה, בעתיד, ראשית, יש לקחת בחשבון כי בניגוד למצרים, סוריה הייתה במשך דורות בעלת מסורת חילונית עם מיעוטים לא מוסלמים-סונים גדולים למדי (עלאווים כ-12%, נוצרים כ-10%, דרוזים 4% ואחרים); שנית, תנועת "האחים המוסלמים" בסוריה, לפני הפיכת הבעת', הייתה קטנה ומתונה, יחסית, השתתפה בבחירות דמוקרטיות לפרלמנט ויוצגה גם בממשלות סוריות אחדות; ושלישית, רבים מן "האחים" בסוריה תומכים בחברה אזרחית פלורליסטית ובממשל דמוקרטי-ייצוגי תוך הפרדת רשויות, חירות המחשבה, הביטוי וההתכנסות, בבחירות ישירות ובשמירת זכויות המיעוטים. אולם "דגם הדמוקרטיה האיסלאמית שהגו 'האחים המוסלמים' הסורים שונה מהדגם הליברלי בנקודה מרכזית: זכות הפיקוח המוענקת לשומרי אמוני הדת על החקיקה ועל הבחירות".12

על סמך דברים אלה ניתן להעריך שגם אם "האחים" יעלו לשלטון בסוריה על חורבות משטר אסד, הרי על-פי תסריט אופטימי הם לא ינהיגו משטר איסלאמי-קנאי, אלא יצטרפו לתוניסיה ולמצרים, לטורקיה, לאינדונזיה ולמדינות אחרות בדרך להקמת משטר איסלאמי-דמוקרטי-פלורליסטי, אם כי לא לפי המודלים המערביים. במקרה זה, יש לצפות לפגיעה בחימוש הצבאי ובהשפעה הפוליטית של חיזבאללה בלבנון, וכן במעמד האזורי של אירן השיעית, ולהצטרפות סוריה לקואליציה המוסלמית-סונית האזורית בהשתתפות טורקיה, מצרים וסעודיה (וישראל?), החותרות לבלום את הסכנה השיעית.

מאידך-גיסא, כל עוד ישרוד משטרו של בשאר אל-אסד יכולות אירן וחיזבאללה לשמור על השפעתן, בעוד הסכסוכים האלימים בין סונים ועלאווים בלבנון ובין סונים ושיעים בעירק ימשיכו ויחריפו. דומה כי לישראל יש אינטרס שחוגים מוסלמים מתונים ישלטו בסוריה ויפנו עורף לאירן ולחיזבאללה, וכי הציר המוסלמי-סוני יבלום את הסכנה המוסלמית-שיעית. ייתכן, אולי, כי ישראל נקטה, בסוף ינואר 2013, צעד משמעותי ראשון לקראת הפלת משטר בשאר: לפי דיווחים זרים היא הפציצה "בסיס צבאי-מדעי" על-יד דמשק, ו/או שיירת נשק אנטי-אווירי לחיזבאללה בלבנון.


בשלבי דמוקרטיזציה
מסך כל 57 המשטרים המוסלמיים בעולם, כשליש מהם נמצאים בשלבים שונים של דמוקרטיזציה, רבים אחרים הם סמכותיים, מושחתים ופוגעים בזכויות אדם ובזכויות נשים, אולם רובם אינם דוגלים בהשקפות איסלאמיות קיצוניות, בענייני פנים וחוץ כאחד. חלקם הגדול הנו בעל גישות פרגמטיות בענייני דת וחברה ומוכנוּת לדיאלוגים, לשיתוף פעולה עם מדינות המערב (ועם ישראל), עם נוצרים ויהודים, תוך הסתייגות מאלימות וטרור של מוסלמים

אין ייצוג לאיסלאם המרכזי

בסיכומם של דברים ובבחינה זהירה, ניתן להעריך כי התקוממויות "האביב הערבי", מאז ראשית 2011, לא גרמו לעליית משטרים מוסלמיים קנאים באזור, אלא דווקא סייעו לעליית משטרים איסלאמיים דמוקרטיים-למחצה ופרגמטיים חדשים בתוניסיה, בלוב ואולי במצרים, בעוד משטרים איסלאמיים שמרניים ופרו-מערביים ותיקים יותר - בתי המלוכה במרוקו, בירדן, בסעודיה ובבחריין - מחזיקים מעמד ברמות שונות של הצלחה.

זאת ועוד: משטרים איסלאמיים אלה, רובם ככולם, מסתייגים ואף נאבקים ביתר שאת בקבוצות מוסלמיות קנאיות הפועלות בארצותיהם, כגון ארגוני אל-קאעידה, סלפים ג'יהאדיסטים סונים, וכן שיעים מיליטנטיים בתימן, בבחריין ובלבנון. קבוצות קנאיות אלה - סוניות ושיעיות כאחד - בצירוף המשטר השיעי-קנאי באירן והסוני-קיצוני בסודן - הנן בעלות השפעה ניכרת בקרב גורמים מוסלמים שונים, אך הם מפוצלים ומסוכסכים ביניהם וגם אינם מייצגים את האיסלאם המרכזי בדורנו, לא במסרים האידיאולוגיים ולא במעשים הקנאיים-קיצוניים שלהם. הם מדברים בשם האיסלאם אך מעוותים את מסריו ומוציאים לו מוניטין שלילי בעולם. הם אף מאיימים על משטרים מוסלמיים שמרניים, מתונים ופלורליסטיים רבים, כולל אליטות פוליטיות וכלכליות המייצגות את הזרמים המרכזיים באיסלאם של ימינו.

מסך כל 57 המשטרים המוסלמיים בעולם, כשליש מהם נמצאים בשלבים שונים של דמוקרטיזציה, רבים אחרים הם סמכותיים, מושחתים ופוגעים בזכויות אדם ובזכויות נשים, אולם רובם אינם דוגלים בהשקפות איסלאמיות קיצוניות, בענייני פנים וחוץ כאחד. חלקם הגדול הנו בעל גישות פרגמטיות בענייני דת וחברה ומוכנוּת לדיאלוגים, לשיתוף פעולה עם מדינות המערב (ועם ישראל), עם נוצרים ויהודים, תוך הסתייגות מאלימות וטרור של מוסלמים.

בכך מזימים מוסלמים אלה את התיאוריות האיסלאמופוביות של חוקרים, פוליטיקאים, סופרים ומנהיגי דת נוצרים ויהודים, כגון פרופ' סמואל הנטינגטון, אשר בספרו "התנגשות הציוויליזציות", שפורסם ב-1996, טען כי "גבולות האיסלאם הם עקובים מדם (bloody), כך גם קרביו"; פרופ' ג'ין קירקפטריק, לשעבר שגרירת ארצות-הברית באו"ם, הכריזה באותה שנה כי "האיסלאם הוא ציוויליזציה המטפחת אלימות"; האפיפיור בנדיקט ה-16 (שהתפטר) תמך בטענה נוצרית עתיקת יומין כי הנביא מוחמד נשא עמו רק דברים "זדוניים ובלתי אנושיים". ובדומה לכך חוקרים ופוליטיקאים ישראלים-יהודים סבורים שהאיסלאם כולו הנו "אנטישמי מיסודו", "טרוריסטי ונאצי".13

אין לכן ספק כי תפיסות כוללניות, שטחיות, מוטעות ומטעות אלה, בצירוף מעשי טרור חמורים של מוסלמים קנאים, אנטי-נוצרים ואנטישמים רק מגבירים תחושות איסלאמופוביות קשות בקרב נוצרים ויהודים באירופה, בישראל ובארצות-הברית. הללו מצאו ביטוי בקריקטורות, במאמרים ובחקיקה אנטי-מוסלמית באירופה, ובשריפת ספרי קוראן ומסגדים בישראל ובשטחים הפלשתינים על-ידי קיצונים יהודים. אין ספק כי ביטויים ומעשים מעין אלו, משני הצדדים, עלולים, בתסריט הגרוע ביותר, להוביל למלחמת דת של מוסלמים נגד יהודים באזור ומעבר לו.

כדי לנטרל תסריט זה ולטפח דו-קיום ושיתוף פעולה יהודי-מוסלמי וישראלי-ערבי, על ישראל לבחון מחדש את יחסיה עם מדינות ערב והאיסלאם, ולשפרם. לרובם קשרים אסטרטגים, ביטחוניים וכלכליים עם המערב, ולחלקם גם עם ישראל. כמה ממדינות אלה מכירות בישראל ואחרות מוכנות להכיר בה ולשתף עמה פעולה, אך בתנאי חשוב אחד: פתרון הבעיה הפלשתינית על-פי יוזמת השלום הסעודית/ערבית (מ-2002), כלומר הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל על-פי קווי 1967, עם בירה במזרח ירושלים, ופתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלשתינים על-פי החלטת האו"ם 194 מ-1948 (שאיננה מציינת כלל את "זכות השיבה" של אש"ף). פתרון הבעיה הפלשתינית יסייע למשטרים המוסלמים הפרגמטיים-מתונים להיאבק בארגונים המוסלמיים-קנאים, ובהשפעתם הניכרת בקרב ציבורים מוסלמיים בארצותיהם.

זאת ועוד: פתרון מוסכם של הבעיה הפלשתינית יתרום להפחתה, או לנטרול, המניעים ו/או התירוצים לשנאת המערב וישראל ולאנטישמיות בארצות האיסלאם (אולי גם באירן) וגם באירופה (בקרב מוסלמים ונוצרים כאחד). ברם, לצורך המאבק בקנאי האיסלאם והשפעתם, חייבים המשטרים המוסלמיים הפרגמטיים לעקור מקרבם גם את מוקדי השחיתות ולבצע רפורמות חברתיות-כלכליות, כולל חינוך מתקדם ופלורליסטי, ומתן ייצוג הולם לאוכלוסיותיהם. בנוסף לכך, חייבים משטרים אלה להיאבק בגורמים האיסלאמיים הקנאיים ובהשפעתם הציבורית, תוך הצגת אלטרנטיבה איסלאמית פלורליסטית ומתונה. בנוסף, עליהם לתאם צעדים אסטרטגים וטקטיים עם משטרים מוסלמיים אחרים, לצמצום או לנטרול הפעילות של קבוצות מוסלמיות קנאיות.

בפני ארצות-הברית, בהנהגת אובמה, עומד אתגר אסטרטגי חשוב ביותר: לסייע למדינות ערב והאיסלאם הסוניות-פרגמטיות לערוך רפורמות חברתיות-כלכליות וחינוכיות, כדי להיאבק בזרמים המוסלמיים הקיצונים, ובעיקר באירן השיעית, חיזבאללה בלבנון והארגונים הסלפיים-ג'יהאדיסטיים ובראשם אל-קאעידה.

הערות

  • The Right Scoop, 19 May 2011.
  • The Daily Telegraph, London, 24 November 2011.
  • הארץ, תל אביב, 24 בנובמבר 2011; איי-אף-פי, 17 באפריל 2011.
  • הארץ, 28 באוקטובר 2011 (על-פי רויטרס); 11 במאי, 20 בדצמבר 2012; 11 במאי, 20 בדצמבר 2012; Spero News, 14 may 2011; Tunisian Daily, 13 Jan. 2012.
  • Foreign Policy, 14 November 2012, Zelin in Aaron.
  • הארץ, 14 בספטמבר 2011; הארץ, 19 ביולי 2012 (על-פי רויטרס).
  • Mahdi Khajazi, The Washington Institute, 31 December 2012.
  • הנוסח המלא: Egypt Independent, 17 January 2013.
  • מהדי חג'אזי, לעיל; הארץ, 28 ביוני 2012, 13 בינואר 2013.
  • BBC News, 30 June 2012.
  • גם הארץ, 26 באוגוסט 2011; 24 בספטמבר 2012; קול ישראל, רשת ב', 25 בינואר 2013.
  • צבי בראל, הארץ, 28 בספטמבר 2011; Policy Watch, 2024, 25 January 2013.
  • הארץ 13-12 באוגוסט 2012; BBC News, ibid.
  • ראו מאמרו של שמואל בר, "האחים המוסלמים בירדן: מאופוזיציה נאמנה לאיום על היישות ההאשמית", אצל האחים המוסלמים, חזון דתי במציאות משתנה, עורכים מאיר חטינה ואורי מ' קופפרשמידט, (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012), עמ' 186 ואילך; Policy Watch, 2020, 22 January 2013 ; הארץ, 26 בינואר 2013.
  • יצחק ויסמן, "פונדמנטליזם ודמוקרטיה בשיח של האחים המוסלמים בסוריה", אצל חטינה וקופפרשמידט, לעיל, עמ' 141, 142-125; ראו גם משה מעוז, אסד, הספינקס של דמשק, ביוגרפיה פוליטית (דביר, תל אביב), עמ' 158 ואילך.
  • מובאות ומקורות אצל: Moshe Ma'oz (ed.), The Meeting of Civilizations - Muslim, Jewish and Christian (Suffex Academic Press, UK 2009), p. vii; idem, Muslim Attitudes to Jews and Israel (same publisher, 2010), pp. vii,viii.


הערה: מקור הכתבה: כיוונים חדשים - כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות חברה ותרבות. גיליון מס' 28, סיון-תמוז תשע"ג, יוני 2013.

כתבה זו היא גרסה מעודכנת ומלאה יותר של רשימה מקוונת באתר "מיתווים" וכן ממאמר בכתב העת Insight Turkey.
הכותב הוא מומחה בעל שם לעולם הערבי ולמזרח-התיכון. אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. שימש כמרצה אורח, חוקר ועמית במספר רב של אוניברסיטאות ומכונים מהמובילים בעולם. כיהן כיועץ לענייני ערבים של הכנסת, וכחבר בוועדות המייעצות הרשמיות לראשי ממשלה.
תאריך:  06/06/2013   |   עודכן:  06/06/2013
פרופ' משה מעוז

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן

מושגים:
 בשאר אסד 

תגובות  [ 9 ] מוצגות [ 9 תפוס כינוי יחודי    כתוב תגובה   לכל התגובות
 כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
חגא
6/06/13 13:44
הכתבה טובה מאוד
7/06/13 17:25
2
הכיבוש הערבי
6/06/13 14:55
3
יוד יוד
6/06/13 15:07
4
bugonav
6/06/13 15:50
5
קרב על ההנהגה
7/06/13 01:37
6
הפיכות אמריקאיות
7/06/13 17:30
7
יורגן מאוסלו
8/06/13 11:49
8
נתן זועבי
9/06/13 09:41

התפתחויות נוספות העולם הערבי
אסטרטגיית בגידת החזקים בחלשים במאה העשרים ואל תוך המאה העשרים ואחת באה לידי ביטויה הקטלני והנוגע ליהודים ולערבים כאחד - בדמות הפוליטיקה המערבית התככנית של מעצמות המערב במזרח התיכון. כל זאת ועוד, למדתי מספר המופת 'אדמת מריבה', מפרי מחקרו של שמואל כץ.
03/06/2013  |  משה חסדאי  |  מאמרים
על חוף המפרץ הפרסי נמצאת אמירות קטר, החיה על באר גז גדולה. הכסף הגדול הזורם למדינה זו העשיר באופן מדהים את 200 אלף אזרחיה: הם אינם משלמים מיסים, נהנים מחינוך ובריאות חינם וצוחקים כל הדרך לבנק. הכסף מאפשר להם לרכוש כל דבר בעולם, אך גם להשפיע דרסטית על מפת המזרח התיכון. כתוצאה מכך, הפך שליט קטר לאדם המשפיע ביותר בעולם הערבי, והוא שותף פעיל בתהליכים בינלאומיים משמעותיים.
02/06/2013  |  מרדכי קידר  |  מאמרים
שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) קבעו (יום ו', 31.5.13) כי לוב חייבת למסור את בנו של הרודן ההרוג מועמר קדאפי לידי בית הדין, המעוניין להעמיד אותו לדין על פשעים לכאורה שבוצעו במהלך ההפיכה שהפילה את אביו.
31/05/2013  |  עופר וולפסון  |  חדשות
לי ריגבי, בן 25, הוא החייל הבריטי שראשו נערף על-ידי איסלאמיסטים. כל זה קרה בלונדון בירת בריטניה. לי נלחם באפגניסטן. שימש כמתופף בגדוד הרובאים המלכותי השני. החל כתותחן בקפריסין, בזמן שגדודו הוצב שם. לאחר מכן הוצב גם באפגניסטן ובגרמניה. ב-2011, לאחר שובו לבריטניה, הוא סייע למלא את חובות הגדוד ב"טאוור אוף לונדון". ריגבי, אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד, היה חייל פופולרי ושנון אהוב ואב אוהב לג'ק, בן השנתיים.
28/05/2013  |  משה חסדאי  |  מאמרים
זה עשר שנים מתנהלת בעירק מלחמת אזרחים עדתית שיעית-סונית. ב-17.5.13 בוצעה שרשרת התקפות נגד יעדים סוניים, ובעקבותיה נערכו התקפות נגד יעדים שיעים, שהותירו 76 הרוגים ומאות פצועים. גם במרוצת השבוע האחרון נפלו יותר ממאתיים הרוגים ומאות פצועים בגלי הטרור שפקדו את עירק מצפון ועד דרום.
26/05/2013  |  מנשה שאול  |  כתבות

רשימות נוספות
שר המשפטים המצרי: ייתכן שמורסי יתפטר  /  איציק וולף
עוד ראיות למעורבות חיזבאללה בפיגוע בבורגס  /  עופר וולפסון
התפטר ראש ממשלת לבנון  /  עופר וולפסון
מכת מצרים ה-11   /  מרדכי קידר
שלום לטורקיה ולא להתראות  /  ראובן לייב
איסלאם - האמת המוסתרת  /  נורית גרינגר

News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |