מנחם בגין לא הפסיק להאמין

1. בן 28 שנים היה מנחם בגין עת נשלח למחנה העבודה לחינוך מחדש על גדות נהר הפיצ'ורה בצפון מערב רוסיה. את קורותיו באותו קיץ גורלי (יחד עם קורות חקירתו בכלא לוקישקי בוילנה לפני כן) כתב כעשור מאוחר יותר בספרו המטלטל "בלילות לבנים", מן הספרים שחובה לכל אדם לקרוא. החיים במחנה היו אכזריים לבלי נשוא. רוב הזמן עבדו בהנחת מסילות ברזל בידיהם. מנת חלקם הייתה מחלות, רעב, השפלה, עינויים, מחיקת צלם האדם ואבדן התקווה. בחסות שלטונו של סטאלין, הושלט אז בברית המועצות משטר טרור של הנ.ק.וו.ד, המשטרה החשאית שלימים הייתה לקג"ב המפורסם. כל אדם - גם בדרגים הבכירים ביותר - עלול היה לקבל זימון לחקירה בעוון דעות חריגות או פעולות דמיוניות שהודבקו לו, ולהישלח לכלא, למחנה עבודה, לעמוד מול כיתת יורים או סתם למצוא את מותו בדרך יצירתית. החוקרים, בתורם, מצאו אף הם את עצמם נחקרים בעוון כלשהו ומאוחר יותר גם החוקרים של החוקרים. השיגעון הביא לחוסר וודאות באשר לקיום הכי פשוט של האדם. עשרות מיליונים אבדו כך מן העולם.

בינתיים בעולם, בעיקר בעלית האינטלקטואלית של אירופה, טיהרו טובי הוגי הדעות את השרץ הסובייטי בק"ן טעמים. ברה"מ הייתה מבחינתם ניסוי סוציאליסטי לעילא, מעבדה להשלטת צדק חברתי בממדים שלא נודעו כמותם בהיסטוריה.

בגין תיאר את המחנה ואת הדמויות סביבו ביד אמן. זיכרונו היה מעולה. בראשית שנות התשעים, עם התמוטטות ברה"מ שוחררו תיקי החקירה שלו. או אז התברר כי תיאוריו בספר היו מדויקים כמעט אחד לאחד עם דיווחיהם של חוקריו.

אחד האסירים המרשימים בספר מבחינת גורלו, היה יהודי בשם גארין, סגן עורך עיתון "פראבדה" וקודם לכן מראשי המפלגה הקומוניסטית באוקראינה. בשיא חייהם נאסרו גארין ואשתו המדענית ("אינה יהודייה, אבל מה ההבדל?") בעוון תמיכה ברעיונות של טרוצקי. ארבע שנים שהה בחקירה ועבר מידי חוקר לחוקר. הוא עונה כמעט עד מוות ופעמיים ביקש להתאבד. לבסוף נשלח לשמונה שנות "חינוך מחדש" במחנה פיצ'ורה.

בשלב הזה של חייו היה גארין שבר כלי. חולה לב עם חום תמידי גבוה שאולץ לעבוד כמו כולם בעבודה הפרך. מתחילה היה עוין לבגין שנאסר בעוון פעילותו הציונית כנציב בית"ר בפולין ולאחר מכן בווילנה. האסירים ידעו זאת. גם בגיא צלמוות של מחנה העבודה בפיצ'ורה, לא איבד גארין את אמונתו בקומוניזם ובשלטון הסובייטי, ומנגד לא פסק מהתנגדות עמוקה לציונות. הוויכוחים היו סוערים. עבורו, הציונות והאנטישמיות היו שני צדדים של דבר אחד: "ביטוי למשפט קדום, גזעני, לאומני". מושכל ראשון היה ש"הציונות היא סוכנת האימפריאליזם".

היה שם מהנדס מכונות, חבר מפלגה, מנהל בית חרושת. פיגר בתפוקה משום שלא קיבל חומרי גלם ולא חלקי חילוף למכונות שהתקלקלו. זה הספיק למשטר הסובייטי להאשימו ב"חבלה מכוונת" ולקבל עשר שנות מאסר. בייאושו, אמר שלא אכפת לו אם הגרמנים יגיעו עד לפיצ'ורה, "ממילא אין לו מה להפסיד". גארין הסתער עליו: "הנה, גם אני אסיר, גם אני סובל. אך סבלי האישי לא העבירני על דעתי. אני רוצה בניצחונה של ברה"מ. הפאשיזם הוא סכנת מוות לכל האנושות. אם ברה"מ תיפול, יבוטלו כל הישגי המהפכה. שכחת כמה טובות השפיעה המולדת עליך, ועכשיו, בהיותה בסכנה, אתה בוגד בה?"

2. ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברה"מ. הסובייטים, שהיו המומים מתבוסתם המהירה, חתמו בסוף יולי על הסכם עם הממשלה הפולנית הגולה להקמת כוח פולני צבאי בראשות הגנרל ולדיסלב אַנְדֶרְס שהיה אסור בכלא לוביאנקה במוסקבה. לשם כך שוחררו מבתי הכלא וממחנות העבודה כמעט כל האזרחים הפולנים. השמועה הגיעה למחנה פיצ'ורה, אולם ההוראה לשחרור לא ניתנה. תחת זאת, נדחסו כ-800 אסירים בבטנה של ספינת משא קטנה באין יכולת לעמוד, לזוז או לשבת, "צריך היה לשכב, יומם ולילה לשכב". הם הושטו צפונה על נהר הפיצ'ורה קרוב לשלושה שבועות "לבנות עולם חדש".

רוב האסירים בספינה היו פליליים, מיעוטם פוליטיים. 7 מתוכם יהודים, כולל בגין וגארין. עוד במחנה שלטו הפליליים ("אורקים" בכינוים) בנעשה, אולם מתחת לסיפון הספינה נעלמו הסייגים האחרונים לשלטונם. לא עוד "אוטונומיה אורקית" אלא "עצמאות אורקית": "שלטון פושעים בלי מיצרים, שלטון מוחלט". הזקיף על הסיפון שמר שלא יברחו או יתאבדו בקפיצה לנהר, אבל מעולם לא ירד לבטן האונייה. עבורו זאת הייתה סכנת חיים. האורקים בילו את זמנם בעיקר בהתעללות עד מוות בחלשים מהם. כך הפכה "ספינת העבדים", כפי שבגין כינה אותה, לסמל לציוויליזציה השוקעת של אירופה, שגם בה באותם ימים שלט שלטון פושעים ללא מיצרים.

"באווירה זו של צחנה ואפילה", כתב בגין, "של עינויי התעללות, של איומים ואימים, הגיע לשיא המשבר בנפשו המעונה של גארין, סגן עורך הפראבדה, שנפל ממרומי השלטון אל ממלכת האורקים בבטנה של ספינת עבדים רעבים, חולים, מושפלים, שפלים". נפשו הייתה מעונה עוד מארבע שנות החקירה, מעינויי החוקרים, מניסיונות ההתאבדות; מגירושו מבית החולים למרות החום והמום בלב. הוא שהתרחק מיהדותו עד הקצה, התייסר לשמוע כיצד מכנים אותו בלעג ובשנאה "ז'יד", בגלוי וללא חשש "מתחת לשמיים הסובייטים". "ונפש מעונה זו, אשר כל עולם חלומותיה ושאיפותיה התמוטט תחת מהלומות המציאות", לא עמדה עוד במבחן הספינה.

3. באחד ימים העיר גארין את בגין מהתרדמה הנצחית שבה היו שרויים באפילת הספינה. "הזוכר אתה את השיר 'לשוב"? שאל בלחש. לראשונה דיבר ביידיש. בגין לא הבין, משום שגארין ביטא את שם השיר במבטא אשכנזי "לוֹ-שוֹ-ב". "זה השיר שהציונים באודסה שרו בילדותי, לו-שו-ב, לו-שו-ב". אינך מכיר? "אה, אתה מתכוון ל'התקווה'"? "אולי", ענה גארין, "אני זוכר המילה 'לשוב, לשוב'". כן, אמר בגין, זוהי "התקווה", "לשוב לארץ אבותינו". וודאי שאני מכיר.

בגין וגארין כיוונו לנוסח הראשוני של מחבר התקווה, נפתלי הרץ אימבר "עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה הנושנה /לשוב לארץ אבותינו / לעיר בה דוד חנה". גארין ביקש מבגין לשיר לו את השיר. "אתה רואה, מנחם, אני כבר לא אצא מכאן חי... אני אדם אבוד... אתה בריא. אתה עם יהודים אחרים. לכם נתנו, בכל זאת, חנינה. אולי תצא. אולי תמצא פעם את ילדיי, מי יודע? ספר להם על אביהם, ספר להם את הכול. תאמר להם שתמיד חשבתי עליהם. אבל עכשיו, אני מבקש ממך שתשיר לי "לשוב".

וכך, בבטן האונייה, בעומק הגיהינום השט, בממלכת האורקים, בתחתית הציוויליזציה האירופית השוקעת, החלו בגין וחבריו היהודים האחרים ששכבו שם, לשיר את "התקווה". גארין שתק והקשיב למילים: "לשוב לארץ אבותינו...". האורקים התעוררו, "מה הם שרים שם, הז'ידי?" "הם מתפללים לאלוהיהם, שיעזור להם". צחוק אורקים פרוע. "שמעו אחַי בארצות נוּדִי (נדודַי)... לשוב לארץ אבותינו". צדקו האורקים, כתב בגין, "לא שירה הייתה זו, אלא תפילה".

"חשתי", הוא כותב, "כאילו אמרתי 'וידוי' עם יהודי, אשר כתינוק שנשבה, רעה בשדות זרים, ועל סף קיצו, אחרי ייסורים רבים, שב אל עמו, אל אמונתו". קומוניסט משחר נעוריו, זר לעמו, רודף ציונים, מה לא עשה גארין כדי ש"התקווה לשוב" תיגדע באִבה? מה לא עשה כדי שתתגשם "התקווה" האחרת! מה גמלה לו המהפכה שלמענה היה מוכן להיהרג? הוקיעה אותו כבוגד וכאויב האנושות, כלא, "ז'יד", עבודת פרך, לב חולה, השפלות, "ז'יד". אבל ברגע האמת, אחרי שחצה את ים הייסורים, במה נזכר סגן עורך הפראבדה, מזכירה הכללי של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית? "לשוב לארץ אבותינו". זאת הייתה נחמתו.

מי שכב ליד גארין? בחור צעיר שפעילותו הציונית כמעט עלתה לו בחייו, שלכאורה לא השתנה גורלו מזה של רעהו הקומוניסט. אבל 36 שנים מאוחר יותר, יושבע הנער הזה לראש ממשלת מדינת היהודים העצמאית. שתי דמויות, גורל שונה, אבל בחשבון כולל הכיוון הצביע למקום אחד: "לשוב לארץ אבותינו". להיסטוריה דרכים משלה ללמדנו ענווה.

4. הגענו לגדות הפיצ'ורה בשבוע שעבר, בצהרי אחד מימי אב הראשונים. משלחת ישראלים בהובלת המרכז למורשת מנחם בגין, הרצל מאקוב ראש המרכז וחסיה מילוא, בתו של מנחם בגין. גם אנשי השגרירות הישראלית ברוסיה היו ואנשי ארגון העלייה "נתיב". 100 שנים ימלאו להולדתו של בגין בשבת, שבת "נחמו" שעל שמה נקרא. יום קודם היו זיכרונותיו של בגין עבורי בגדר אותיות. עכשיו, על גדות הפיצ'ורה קמו ולבשו ממשוּת. בסוף הטקס ניגשתי לומר קדיש. אבי מת עליי לפני ארבעה חודשים והנה זיכרונו מתערב בזיכרון הבחור הצעיר בבטן האונייה שהיה למנהיג לאומי ובעקבות חלומו הציוני עלו גם הוריי. לפני הקדיש סיפרתי על גארין ובגין בבטן הספינה על הפי'צורה, ששמעה לראשונה מאז החלה לזרום את תפילת היהודים לשוב לארץ אבותיהם. כמו יונה במעי הדגה, גם הם שיוועו מבטן שאול לצאת לחוף מבטחים ביחד עם שארית הפליטה מבני עמם. אבל את הקדיש ביקשתי לומר לא רק לזכרם של מנחם בגין ואבי שמואל; הקדשתי את הקדיש גם לגארין, בן עמֵנו, שההיסטוריה סחפה הרחק מאתנו, ובאירוניה משונה קיבל הוא ויהודים כמותו יד ושם בספרו של בגין וממנו אלינו הקוראים את הדברים היום. קדיש כזה לא שמעה הפיצ'ורה מעודה.