כיצד לגדל ילדים בריאים בעידן רודף רזון

להיות הורה הפך למשימה מאתגרת, המלווה לעיתים בתחושות בלבול, פחד ורגשות אשם. על אחת כמה וכמה בכל הנוגע לאיך הוא אוכל, למה וכמה.

השאלות אינן נוגעות רק לזמינות ואיכות המזון, אלא גם ליחסי הורים וילדים באמצעות אוכל ואכילה - מערכת יחסים בסיסית ורווית משמעות בין ההורה והילד, שראשיתה מרגע הולדת הילד וגם לאחר התבגרותו - כחלק ממערכת היחסים בתא המשפחתי.

בחברה רודפת רזון - השיח סביב האוכל והאכילה, הופך לרווי משמעות והמילים לבעלות כוח. שיח המשפיע מאוד על תהליך הגדילה וההתפתחות של הילד על דימוי הגוף והערכה העצמית שלו.

במאמר שהתפרסם ב-30.6.13 בעיתון הרפואי JAMA pediatric וצוטט גם בניו-יורק טיימס, נמצא שככל שהורים מדברים יותר על דיאטה עם ילדיהם - כך יסבלו הילדים יותר מעודף משקל, תוצאה הפוכה מהמצופה. תופעה זו מחזקת עמדת מומחים רבים, הרואים חשיבות רבה בצורך להמיר את "שפת הדיאטה" ב"שפת אכילה", המקנה כלים לאכילה אינטואיטיבית וקשובה לצרכיו הטבעיים של הילד לרעב ושובע. ההבנה היא שילד שנולד עם מקדם פיזי - רזה, אינו בר השוואה למי שמבנהו הטבעי מלא או מסיבי יותר.

מקדם נוסף, המוסיף על מורכבות יחסי הורה-ילד בתחום האכילה, הינו העובדה שמראהו החיצוני של הילד, מהווה היום לכאורה מדד חברתי לגבי איכות ההורות עצמה.

הורים לילדים המוגדרים כבעלי עודף משקל, תופשים את עצמם שלא בצדק כהורים מזניחים ופעמים רבות הם חשופים לביקורת חברתית. תפיסת "האידאל" החברתי והתפישה השגויה שמשקל הגוף הוא בעיקרו תולדה של כוח רצון ומאמץ, גורמים להפעלת לחץ על ההורה, שמתוך חרדה וחוסר האונים שלו, מעודד את הכנסת "שפת הדיאטה" לדיאלוג בינו לבין הילד שלו. דיאלוג המלווה פחד, אשם, חרדה, בלבול, חוסר אונים וחוסר ידע אצל ההורה ובסופו של דבר גם אצל הילד שלו.

דיאלוג כזה כרוך בסיכונים רבים שבהם למשל מסרים סותרים וחוסר עקביות, פיקוח תזונתי על מה וכמה הילד אוכל המלווים בהתניות, פרסים, איומים והפחדות ובעיקר פלישה אינסופית לאוטוריטה הפרטית של הילד. פלישה היכולה לבוא לידי ביטוי בהערות עולבות, מבטים או לחלופין העתרת אוכל כשנדמה שאכלו מעט מדי.

התניית הקינוח בסיום כל האוכל מהצלחת או בקשת רשות לקבלת מנה נוספת, שימוש באוכל כאמצעי חינוכי או רגשי (פרס או פינוק), הקצאת ממתק אחד ליום. הפיכת התפריט לדל קלוריות בכדי שניתן יהיה לצרוך ממנו כמות גדולה יותר ועוד.

תהליכים אלה מלווים רבות בביקורת ומילות גנאי לגבי המראה החיצוני, סנקציות ואפליה על-רקע משקל בין הילדים שברובה אפילו אינה מודעת. כל אלו עלולים להוביל ליצירת בעיות בדימוי העצמי, חוסר ביטחון, הפרעות אכילה ודיכאון, התקפי זלילה והשמנה.

זה לא טיפול בהשמנה וגם לא דרך להקניית ערכים לאכילה בריאה ומענגת. הטיפול בהשמנת ילדים מתוך הצורך לשלוט בדפוסי האכילה שלהם, פוגע בבקרה העצמית שלהם, בביטחון שלהם בעצמם ובגופם - ועלול לגרום רק לעלייה במשקל.

כתוצאה מכך עולות השאלות - איך נבנה דיאלוג אכילה בריא בחברה רודפת רזון? מה התפקיד שלנו כהורים? ועד כמה משקלו של הילד מאיים על הדימוי שלנו כהורים - בעיקר כאשר הילד שלנו בעל משקל "עודף"? איך נגדל אותו מבלי לפגוע בו, מהם גבולות האכילה ביחס למשקל הילד? האם להתערב ואיך?

להלן שאלות הבאות להנחות את ההורה, האם בכלל קיים צורך בהתייחסות מקצועית למשקל הילד:

• האם הילד נהנה לבחור בגדים וחש בהם נוח?

• האם הילד פעיל חברתית ומשתתף בפעילויות ספורט?

• האם הילד סובל מהטרדות עקב משקל?

• האם הילד מסתגר?

• האם הילד אוכל בהיחבא?

• האם הילד נוטה לאכול בהגזמה כאשר יש מגוון מאכלים בסביבתו?

• האם הילד מונה את מגרעותיו הגופניות כאשר הוא מתאר עצמו?

• האם משקל הילד מאפשר לו לעסוק בכל פעילות שיחפוץ?

• האם יחס הגובה-משקל של הילד עקבי לאורך כל השנים?

• האם הילד עבר עליה או ירידה משמעותית במשקלו לאחרונה?