מילה של פלמ"חניק

הגעתי לתל אביב בשעה 10:30. חום דביק ולח קידם את פניי. "איך אנשים חיים בחום הנורא הזה?" חשבתי בליבי. לא העזתי לעלות לדירתו לפני השעה היעודה וישבתי על הספסל של תחנת האוטובוס הניצבת מול פתח הבניין שכולי מזיעה ורטובה כאילו יצאתי זה עתה מהסאונה.

בעודי מנפנפת בעוז במניפה שנשאתי בידי, עצר לידי נהג מונית והביט בי בפליאה כאילו אני מרי פופינס שנחתה זה עתה עם המטריה מולו. "סליחה, גברת, אַת מחכה לאוטובוס?", שאל בקורטוב לגלוג.

"לא", חייכתי, היום שבת, אינך יודע שבשבת אין תחבורה ציבורית?". הלגלוג כבה בפניו ואני המשכתי ואמרתי: "יש לי פגישה עם מר חיים חפר בעוד חצי שעה...", והצבעתי על הבניין שמאחוריי. "כן, אני יודע שהוא גר בבניין הזה. לא פעם הסעתי אליו אנשים". הוא הציץ בי פעם נוספת ואמר: "על בטוח שאַת לא מפה, מתל אביב, נכון שאני צודק?"

"נכון, איך ידעת?" שאלתי בתמיהה.

"מה, מייד רואים. אַת נראית כמו איזו מדונה עם הכובע האדום רחב השוליים הזה והמניפה..., דברים כאלה לא רואים פה בתל אביב. נו, תגידי, מאיפה אַת, בטח מחוץ לארץ, 'יורדת' הא?"
"נכון, אני 'יורדת'..."

"ידעתי!" צהל הנהג, "לי יש טביעת עין, תאמיני לי שידעתי שאַת 'יורדת' מהרגע הראשון שראיתי אותך".

"לא שמעת את סוף המשפט", השבתתי את שמחתו, "אני 'יורדת' מירושלים לכאן. אומנם ירושלים זה כמו חוץ לארץ עבור התל אביבים, אבל בירושלים לא סובלים כל-כך מחום ולחות. אצלנו, תודה לאל, 'אוויר הרים צלול כיין...' כמו שכתבה נעמי שמר. אתם, בלי מזגן ויַם, הייתם עוברים מן העולם!" חרזתי בעודי מנפנפת בייאוש במניפה שלא הביאה לי כל משב רוח רענן כמצופה.

"אה, אַת מירושלים, לכן אַת ניראית ככה", אמר וחייך במבוכה, "וו'אללה עשית לי חשק לבוא לירושלים. שמעתי שירושלים התפתחה יפה ויש הרבה מה לראות שם. את יודעת, אולי תבואי ותשבי על-ידי במונית? כאן ממוזג ונוח. אני אשאר איתך עד שתגיע שעת הפגישה שלך עם מר חפר. תאמיני לי, גברת, לא אעזוב אותך", הבטיח בעודו סוקר אותי מכף רגל ועד ראש.

"לא, תודה, אתה ממש ג'נטלמן, אבל אני מעדיפה לשבת כאן על הספסל".

"איך שאַת רוצה, נשמה, איך שאַת רוצה", אמר ולא זז ממקומו.

פטפטנו עוד מספר דקות והשעה היעודה הגיעה.

"טוב, תודה לך נהג על אדיבותך", אמרתי וקמתי על רגליי.

"קוראים לי בני", אמר בחיוך.

"נעים מאוד", השבתי ונחפזתי לעבר דלת הבניין. עוד הספקתי לשמוע אותו קורא לעברי: "היי, גברת, ואיך קוראים לך?"

השׂמתי עצמי כלא שומעת. דלת חזית הבניין נסגרה מאחורי גבי. נכנסתי למעלית הצרה ולחצתי על הספרה שבע. רעדתי מהתרגשות, הינה, הינה הגיעה השעה הגדולה.

המעלית נעצרה בחריקה רכה. פתחתי את דלת המעלית ופניתי לדירה מספר 27. צלצלתי בפעמון ושמעתי קול סדוק של גבר עולה מן הדירה: "תפתחי את הדלת, זו בטח שמחה סיאני, הסופרת מירושלים".

צעירה פיליפינית פתחה לי את הדלת בחיוך נבוך.

"שלום", אמרתי ונכנסתי לחדר האורחים. חיים חפר ישב על הספה עם מכנסי ספורט קצרצרים והביט בי בסקרנות, כאילו ביקש לראות מי ה"נודניקית" הזאת מירושלים שהתקשרה אליו מספר רב של פעמים והפצירה בו לפגשה.

"נעים מאוד", אמרתי והושטתי לו את ידי. הוא לחץ את ידי בלחיצה איתנה, חייך ואמר: "נו, אז באת לכאן מירושלים בחום הזה?"

"כן, והבאתי לך מתנות".

"מתנות?", שאל בפליאה.

"כן, מתנות. הרי אי-אפשר לבקר בביתו של אדם ולבוא אליו בידיים ריקות, נכון? אז הבאתי לך זר פרחים צבעוניים מנייר, עבודת אורגמי יפהפייה כפי שאתה רואה", והושטתי לו את הזֵר.

"הו, תודה, לפחות אין להם סיכוי לנבול בחום הזה", אמר והתבונן בהם כמנסה לראות כיצד נעשתה העבודה המוקפדת. כשנחה דעתו מהם, הניח את הזֵר על שולחן קטן שניצב בסמוך לספה עליו הונחו מספר טלפונים.

"הבאתי לך גם בקבוק יין, כי שמעתי שאתה אוהב לשתות".

"הו, תודה רבה, איזה יין זה?", שאל תוך שנטל מידי את הבקבוק והביט בתשומת לב על התווית. "נו, אני רואה שהבאת לי יין משובח, תודה רבה".

"ועוד משהו קטן הבאתי לך".

"עוד משהו? מה, אין לך מה לעשות רק להביא לי מתנות?", צחק ועיניו נצצו משמחה.

"כן, הבאתי לך איגרת יפה שהכנתי במו ידיי וכתבתי לך ברכה יפה. רציתי שתדע שאני מאוד שמחה להיות כאן".

"תשמעי, גברת שמחה, היה כדאי שתבואי. למה אַת עומדת?"

"כי לא הזמנת אותי לשבת", עניתי.

"נו, באמת, בלי גינונים ירושלמיים. בואי, בואי ושבי על ידי", אמר וטפח על מושב הספה לצידו. אַת כל-כך יפה עם הכובע הזה שלך ועם העגילים הארוכים..., אַת ממש מזכירה לי את שושנה דמארי. אַת תימנייה, לא?"

"כן, תימנייה עסלית", עניתי והסרתי את כובעי.

"נו, תימניות הן עַם קשה לפיצוח. היה לי ניסיון עם תימנייה. אשתי הייתה תימנייה ו... נו, לא משנה, מה שהיה היה. אבל את שושנה דמארי מאוד אהבתי ואַת כל-כך מזכירה לי אותה. בואי, בואי ושבי לצדי", אמר וטפח שוב על המושב שלצידו בספה.

"לא, תודה, אני מעדיפה לשבת כאן על הכורסה", אמרתי במבוכה.
"טוב, איך שאַת רוצה", אמר באכזבת מה ופנה לפיליפינית הקטנה: "תביאי לשמחה קפה ועוגיות. אַת שותה קפה, נכון? אין לך בעיות עם זה. ואולי אַת רוצה משקה קר?"

"לא, תודה, אשמח לקבל קפה".

"יופי, אז תביאי לה קפה, ואל תשכחי את העוגיות". הפיליפינית חייכה חיוך זעיר ובצעד זריז וחרישי פנתה למטבח. אחרי דקתיים הניחה לפניי על השולחן כוס קפה מהביל וצלוחית עם עוגיות.

"לי תתני חצי כוס..., אַת יודעת מה אני אוהב", אמר לפיליפינית.
והיא, ללא אומר, הביאה לו חצי כוס משקה בצבע תה. הוא לקח לגימה קטנה מהכוס והניח אותה על השולחן.

"מה הרופא אומר לך על זה?", אמרתי והצבעתי על "כוס התה".

"הו, תעזבי את הרופאים, מה הם מבינים?", אמר והניף ידו בזלזול. "זה אסור וזה אסור..., הם מדברים ומדברים ואני עושה מה שאני רוצה ומה שעושה לי טוב. אַת בטוחה שאַת לא רוצה לשבת כאן על ידי?", הפציר בשלישית.

השפלתי את עיניי ולא עניתי.

"נו, טוב. שמחה, מה אפשר לעזור לך?"

"אני מבקשת שתסכים לכתוב לי פזמונים למחזה שייכתב משני ספרי הילדים שלי", אמרתי תוך שאני מוצאיה מהסל את שני ספרי רומיה ומגישה לו אותם. חיים נטל את הספרים והביט בהם בעניין. הוא דפדף בהם, הביע את התפעלותו מהאיורים ואמר: "תספרי לי את הסיפור של רומיה זו, אני רוצה לשמוע אותו מפיך".

סיפרתי לו את הסיפור המופלא על רומיה, הילדה שנולדה בכפר קטן בתימן, שלא ידעה לשמוע משפט עד תום ומשום כך נתקעה בין שמיים לארץ על מרבד הקסמים ולא יכלה לרדת לקרקע. רק אחרי תלאות רבות הצליחה רומיה לרדת בשלום ואף להינשא ליואל ולעלות עימו ועם סבא יוסף לירושלים על מרבד הקסמים.

הוא אהב את הסיפור ואמר: "שמחה, הסיפור מאוד יפה, אך צריך לעבות אותו ולהכניס בו יותר אקשן. מחזה, זה לא כמו סיפור. בסיפור, אתה יכול לקרוא ולהעלות בדמיונך את פני המשתתפים, המקום בו הם נמצאים ועוד. אך במחזה, אתה צריך להראות את הכל על הבמה ואין כאן מקום לדמיון. כדי שהסיפור של רומיה יהיה מותח ומעניין, אַת צריכה להוסיף עוד על העלילה שבספר, לכתוב איזו דרמה שתמשוך את הילדים, זה לא דבר פשוט. אם לא כתבת מחזה לפני כן, יהיה לך קשה לכתוב מחזה כך פתאום. כדאי לך לפנות למישהו מיוּמן בכתיבת מחזות".

"כתבתי לד"ר דן אלמגור, שהוא מכיר אותי ואת ספריי. ביקשתי ממנו אם יוכל לכתוב לי מחזה מהספרים של רומיה. הוא עוד לא ענה למכתבי", אמרתי.

"הו, דן אלמגור הוא מצוין. יפה עשית שפנית אליו", אמר והערכה רבה נשמעה בקולו.

"ונגיד שאצליח למצוא מישהו שיכתוב לי מחזה משני הספרים ויוסיף את כל מה שצריך כדי שסיפורה של רומיה יהיה מעניין ומרתק כמו שאמרת. האם תסכים לכתוב לי את הפזמונים למחזה? אני אשלם לך כמה שתבקש", אמרתי בהתרגשות.

"תשמעי, חביבה'לה, אין לי זמן ואני מאוד עסוק, וגם כפי שאַת רואה, אני לא כל-כך בריא. אבל נראה.., הסיפור, כמו שאמרתי לך, מאוד יפה, מאוד יפה".

"אל תדאג, אשלם לך כמה שתבקש", התחננתי.

"זה לא עניין של כסף, שמחה, וחוץ מזה, לא אקח ממך פרוטה! לא חסר לי כסף ואשמח לעזור לך. אַת לא הראשונה שאני לא לוקח ממנה כסף על שירים שאני כותב. גם מיהורם גאון אני לא לוקח כסף. אני מאוד אוהב את יהורם ונהנה לעבוד אתו. ועכשיו, לאחרונה, כתבתי שיר לריקי גל, וגם ממנה לא לקחתי כסף. אַת רוצה לראות את השיר שכתבתי לה?"

"כן", עניתי בהתלהבות.

הוא חיטט בניירות שעל השולחן, הוציא נייר והושיט לי. קראתי את הנייר ודמעות התפעלות עלו בעיניי. "השיר כ ל כ ך יפה", אמרתי ביותר משמץ של קנאה. אשריה ריקי גל שכתבת לה שיר כה יפה ומרגֵש. הלוואי וגם לי תכתוב שירים".

"אל תדאגי, כל דבר בעיתו. ובינתיים, תני לי להביט בך. אַת כל-כך מזכירה לי את שושנה דמארי... אה, שושנה, איזו אישה היא הייתה, כל-כך מוכשרת, כל-כך מקסימה", אמר ועיניו הצטעפו במבט נוגה. הוא לגם מכוס הוויסקי שבידו לגימות קטנות, כאילו ביקש למצות את הטעם והזיכרון עד תום. "את יודעת, שמחה, שאהבתי מאוד את שושנה ועכשיו אַת באה מירושלים וכל-כך מזכירה לי אותה", אמר.

"אתה יודע ששושנה דמארי ואני היינו 'חברות רחוקות'?".

"מה?", שאל בסקרנות והיטיב את ישיבתו על הספה. "מה זאת אומרת 'חברות רחוקות'?", תמה על הקשר ביני לבין מושא אהבתו.

"כי נפגשנו לעיתים רחוקות ורק בשמחות, אבל היינו ידידות. הכרנו במסגרת 'האגודה לטיפוח חברה ותרבות' של יהדות תימן בנתניה. האגודה הייתה מקיימת סופי שבוע ולעיתים שושנה הייתה באה ושרה בפני החברים, ואני הייתי מרצה במסגרת 'שיח נשים' כשהגברים היו מתפללים בבית הכנסת. כך הכרנו והתחבבנו זו על זו. כל ספר שהוצאתי לאור, הייתי שולחת אליה, ובכל פעם הייתה שושנה מתקשרת אליי, מודה לי על הספר ומעודדת אותי להמשיך ולכתוב".

"נו, אז הייתה לנו חברה משותפת", אמר בקול שקט ועצוב.

"נכון. יש לי סיפור מדהים לספר לך על "סוד השמלות של שושנה דמארי", אך על כך נשוחח בפעם הבאה" אמרתי, אחרי שהצצתי בשעוני וראיתי שעברו כבר שעתיים תמימות!

"נו, תספרי כבר ואל תעשי חוכמות, מה אַת שחרזאדה של אלף לילה ולילה?", חייך והאיץ בי.

"לא, אספר בפעם הבאה. אני חייבת לזוז", אמרתי תוך שאני אוספת את חפציי וחובשת את כובעי לראשי.

"שמחה, אני שמח שבאת. מתי תבואי שוב?"

"בעוד שבוע, שבועיים..., בינתיים תקרא את הספרים".

"להתראות ותודה על כל המתנות", חייך ונופף לי בידו.

אחרי שבוע קיבלתי ממנו טלפון: "שלום שמחה, כאן חיים חפר".

"וו'אוו', איזו הפתעה נעימה", צהלתי.

"תשמעי, קראתי את שני הספרים של רומיה, יש להם פוטנציאל, רק צריך, כמו שאמרתי לך, לתת את הספרים למחזאי. אני כבר מתגעגע..., תאמרי לי, מתי אמרת שאַת מגיעה?"

"אבוא בעוד שבוע ואתקשר לפני כן".

"בסדר. אגב, יש לי תוכנית בטלוויזיה והייתי מאוד רוצה שתראי אותה".

"אין לי טלוויזיה בבית", אמרתי.

"אין לך טלוויזיה? מה, את דתייה?"

"לא, אני לא דתייה, אני פריקית של סרטים ואם תהיה לי טלוויזיה בבית, לא אעשה שום דבר! לא אכתוב, לא אלמד, רק אראה סרטים מהבוקר ועד הערב. מבחינתי, לא בא בחשבון שתהיה לי טלוויזיה בבית, כי כל החיים שלי ילכו לאיבוד!"

"נו, טוב. אז תלכי לשכנים ותראי שם את התוכנית", הציע.

"זה רעיון!", חיקיתי את הגששים. "בסדר, אלך לשכנים. להתראות!"

ואכן, אחרי שבועיים, ביום שישי, קבענו שאגיע אליו בשנית:

"חיים, מה להביא לך מירושלים?", שאלתי בטרם נכנסתי למכוניתי בדרך אליו לתל אביב.

"חביבה'לה, אל תביאי לי שום דבר, תביאי רק את עצמך, יש לי את כל מה שאני צריך".

עליתי במעלית לקומה השביעית, צלצלתי בפעמון של דירה 27 והדלת נפתחה כמעט מייד, כאילו ציפתה הפיליפינית לבואי מאחורי הדלת. היא הזמינה אותי להיכנס.

"שלום", אמרתי.

חיים ישב עם מכנסי הספורט הקצרצרים שלו באותו מקום על הספה, כאילו לא זז ממקומו מאז ביקורי האחרון.

"שלום, שמחה", קידם את פניי בחיוך רחב.

"בכל אופן הבאתי לך משהו מירושלים", אמרתי.

"נו, באמת..., לא היית צריכה. ומה הבאת הפעם?", שאל בסקרנות של ילד.

"הבאתי לך שלוש סלופות טריות שהכינה ידידתי שרה".

"מה זה 'סלופות'?"

"פיתות תימניות", עניתי. "אמרת לי שהיית נשוי לאישה תימנייה, לא?", הושטתי לו את הסלופות עטופות בנייר סופג בתוך שקית ניילון. הן עוד היו מעט חמות. חיים הגיש אותן לאפו, שאף את ריחן לקרבו ואמר: "אח, איזה ריח נעים".

ואז קרא לפיליפינית ואמר לה: "קחי שתי סלופות מתוך השלוש, תחתכי כל סלופה לארבע חתיכות ותשימי עליהן חומוס ופרוסות נקניק. נעשה לנו ארוחה טובה, הא?", פנה אליי בחיוך, "וגם תביאי לי משהו לשתות ולשמחה משקה קר".

הפיליפינית לקחה מידו את הסלופות ואצה למטבח לעשות את מבוקשו.

"אה, אין כמו לחם טרי!", הצהיר.

הטלפון צלצל. הוא הרים את השפופרת ואמר שהוא עסוק ושיתקשרו אליו בעוד שעה.

"אַת רואה? ככה זה כל הזמן, טלפונים וטלפונים..., אין מנוחה, שיחכו קצת, לא יזיק".

הפיליפינית באה עם מגש מלא והניחה אותו לפנינו על השולחן. התכבדנו ואכלנו לתיאבון, שתינו - הוא את הוויסקי הניצחי שלו ואני את המשקה הקר שלי.

רצה לומר משהו כשפיו מלא, ואז אמרתי לו: "אין משיחין בשעת הסעודה, פן יקדים קנה לוושט".

הוא הניף ידו בביטול והפליט: "אתם הירושלמים והפתגמים שלכם".

צחקנו.

סיימנו לאכול. שאריות המזון והכלים הוסרו מייד מהשולחן בשקט ובסדר מופתי.

"מה שלום רומיה?", שאלתי מכוונת את השיחה לנתיב הרצוי לי.

"רומיה מרגישה נפלא!", ענה במשובה. "נתתי לנכדים שלי לקרוא את הספרים שלך ואני מאמין שהם ייהנו מהם לא פחות ממני".

"כבר יצא לך לחשוב משהו?"

"לא, עדיין לא. יש לי איזו מטלה דחופה שאני צריך לסיים. אמרתי לך שאני עסוק, אבל אל תדאגי, אני אכתוב לך כל מה שתרצי, זאת אומרת, כל מה שאראה לנכון מתאים לסיפור של רומיה. אגב, מה פירוש השם 'רומיה'?"

"רומיה זו מרים", עניתי.

"יפה, שם יפה. שמחה, כשקראתי את הספר ששלחת לי, זה עם סיפורי העַם המחורזים..., נו, איך קוראים לו?"

"אתה מתכוון לספר 'האישה ושׂפמו של הצבוע'?"

"כן, כן... 'האישה...', ראיתי שאַת יודעת לחרוז מאוד יפה. מדוע אַת צריכה אותי? לא שאני מנסה להתחמק ממך, אך..."

ישבתי שקטה וצער מילא את ליבי.

"הו, שמחה, מה זה הפרצוף הארוך הזה? לא מתאים לך, אמרתי שאעשה כמיטב יכולתי, בסדר? אני מבטיח! מילה של פלמ"חניק!", אמר והרים ידו לאות שבועה. בפעם הבאה שתבואי, הספרים יהיו כאן ונתחיל בעבודה, בסדר?"

התרציתי.

"בסדר, ועכשיו תספר לי על ימיך בפלמ"ח", ביקשתי כמילות השיר.
"הו, מה זה מעניין", אמר והניף ידו בביטול. סיפרתי את זה באלף הזדמנויות. תוכלי לקרוא הכל בגוגל. מה שמעניין אותי לשמוע, זה הסיפור שלך שלא סיפרת לי בפעם שעברה, זה שהבטחת שתספרי לי הפעם".

"איזה סיפור הבטחתי לספר לך?", שאלתי.

"אה, אַת רואה? כבר שכחת? הבטחת שתספרי לי על 'סוד השמלות של שושנה דמארי'".

"שוב שושנה דמארי?", שאלתי מאוכזבת.

"נו, מה לעשות? אמרתי לך שאַת כל-כך מזכירה לי אותה, אמרתי לך שאהבתי את שירתה?", שאל ולא ציפה לתשובה, "אבל גם אותך אני אוהב, שמחה'לה. הינה, אני מזמין אותך לביתי, מכבד אותך ובקרוב אכתוב פזמונים לסיפור של רומיה".

"אתה יודע, חיים, שאנשים הכי קרובים לי בחיים קוראים לי 'שמחה'לה'?"

"אז עכשיו גם אני קרוב שלך, רק אַת לא רוצה להיות קרובה אליי ויושבת שם, רחוק על הכורסה", צחק מהחוכמות של עצמו.

"נו, תפסיק עם זה, אתה מתנהג ממש כמו ילד קטן", גערתי בו חצי צוחקת חצי כועסת.

"תאמיני לי שכולנו ילדים קטנים. בחוץ אנו גברים ובלב, בפנים, אנו ילדים".

"אתה צודק, גם ביאליק היה 'ילד קטן', 'הכניסיני תחת כנפך והיי לי אֵם ואחות', כך כתב ולא היה ילד כשכתב את השורות הללו", חייכתי מפויסת.

"אַת רואה? כולנו ילדים וכולנו אוהבים סיפורים. את רוצה עוד כוס קפה?"

"תודה".

"תודה כן או תודה לא?", שאל.

"תודה, לא".

"ועכשיו, שמחה, קדימה! ספרי לי את הסיפור על סוד השמלות", אמר מניף ידו בתנועה נמרצת.

"בסדר. כפי שבוודאי אתה יודע, שושנה הופיעה תמיד עם שמלות ארוכות ומפוארות".

"נכון, היא הייתה כל-כך יפה ומהודרת עם השמלות שלה", נאנח ומבטו נדד למרחוק, כאילו העלה את דמותה אל מול עיניו. אחר-כך טלטל ראשו מעט, לגם עוד לגימה קטנה מכוס הוויסקי, הניחה על השולחן וציפה להמשך הסיפור.

"אמרתי לך שהכרתי את שושנה דמארי בסופי שבוע של בני עדת תימן בנתניה. באחד הימים שנפגשנו במסגרת זו, ישבנו ושוחחנו על הא ועל דא ואז שאלתי אותה: 'שושנה, אַת מופיעה עם שמלות יפהפיות ויקרות בכל הופעותייך, הן בטח עולות לך הון עתק. כמעט בכל הופעה אַת לובשת שמלה חדשה'.

היא הביטה בי במבט משועשע ואמרה בחיוך: 'שמחה, השתגעת? שאני אוציא אלפי שקלים על כל שמלה? מה קורה לך?'

'אז בטח אַת שוכרת את השמלות', ניסיתי לנחש.

'אני לא שוכרת ולא בַּטִיח. אני הולכת לחנות בדים וקונה ארבעה מטר בד שמוצא חן בעיניי ותופרת פס מצד ימין ופס מצד שמאל, מסדרת את המחשוף, והינה יש לי שמלה יפה ובזיל הזול! תארי לך שהייתי צריכה לקנות שמלה חדשה לכל הופעה, הייתי מתרוששת, גם כך איני עשירה'. "כך סיפרה לי", אמרתי.

"נכון", אמר, "היא לא הייתה אישה עשירה. יום אחד הלכתי לביתה ונכנסתי לשירותים. ראיתי שאחד האריחים נפל מהקיר, בתקרה הייתה רטיבות והסיד התקלף. אמרתי לה: 'שושנה, אַת רוצה שנשפץ לך את חדר האמבטיה? נבוא כמה חבר'ה ונשפץ לך...', ואז היא הביטה בי במבט מתגרה ואמרה לי: 'חיים, תסתכל עליי טוב, אני זקוקה לשיפוץ?' צחקנו על כך. אחר-כך הבנתי שאסור היה לי להציע לה דברים כאלה. היא צחקה, אבל גם נעלבה, לא רצתה שנדע מה מצבה האמיתי. ואכן, ראינו מה היה מצבה בסוף ימיה... אה, חבל חבל", אמר ולקח עוד לגימה מכוסו.

"לא התכוונתי לצעֵר אותך", אמרתי.

"לא ציערת אותי. ככה זה, שמחה'לה, אנשים מתים, תינוקות נולדים, זו דרכו של עולם!"

קבענו שניפגש בשלישית ונעבוד יחדיו על הפזמונים לספרֵי רומיה כפי שנדברנו. פעמיים לא יכולתי להגיע לפגישה השלישית והתקשרתי אליו וביטלתי את בואי. לפני ראש השנה שלחתי לו איגרת לשנה טובה ומבורכת.

שמעתי על דבר מותו של חיים חפר בהיותי ב"סינמטק" בירושלים. חברתי אמרה לי: "עכשיו הודיעו ברדיו שחיים חפר נפטר".

"מה?", נפלטה צעקה מפי.

"כן", ענתה, "הודיעו שנפטר. שמחה, מה קורה לך? למה אַת רועדת ובוכה? אני מצטערת שאמרתי לך...", נחרדה חברתי. הרגשתי צביטה בלב, כאַב לי מאוד לאבד איש כל-כך יקר. אומנם לפי התרשמותי מהכתבות בעיתון ומהראיונות ברדיו "התברך" חיים חפר ז"ל במענה לשון חד. לעיתים היה סַר, זעֵף וקצר רוח, אך מסתבר שליבו היה רחב כמו אוקיינוס. אחרי מותו, צצו סיפורים על מעשיו הטובים ונדיבות לבו לאנשים שהכיר ושלא הכיר, והכל בצנעה ובמתן בסתר.

הרגשתי שזכיתי להכיר יוצר נפלא עם כישרון אדיר וחשתי החמצה גדולה בלכתו. חשפתי, שלא במתכוון, את חיים חפר הנסתר, הפנימי, שייתכן שחברים רבים שהכירוהו עוד מימי הפלמ"ח, לא זכו להכירו כך. פגשתי את חיים חפר הבלתי אמצעי, הילדותי, השובב, האוהב, הרגיש, שהתברך בחוש הומור יוצא מן הכלל, שהיה יכול לשמוע ואף לספר סיפורים פרטיים שיש בהם מן המציצנות ולהיות הוא עצמו בלי כל העמדת פנים...

ובאשר לספרֵי רומיה הקטנה שלי, אולי צדק חיים ז"ל שאמר לי שאני חורזת יפה. אולי אקבל את הצעתו ואכתוב בעצמי את הפזמונים למחזה שייכתב בעז"ה בקרוב על "רומיה ומרבד הקסמים".
שלום, חיים, שמחתי מאוד להכירך. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים!