מאה שנה ל'מסע המושבות'

לפני מאה שנה בדיוק, בחודש חשוון תרע"ד, גברו בכירי רבני הארץ - רבני הישוב הישן בראשות המנהיג החרדי הרב יוסף חיים זוננפלד, ורבני היישוב החדש בראשות מי שכיהן אז 'הרב דיפו והמושבות' מרן הראי"ה קוק - על העוינות שבין המחנות. הרבנים שהחזיקו בהשקפות כה קוטביות, התאחדו מעבר לחילוקי הדעות ההשקפתיים ביניהם בענייני ציונות וגאולת העם, והבינו כי יש לצאת אל מושבות החלוצים ביהודה, השומרון והגליל, ולקהילות המרוחקות בערי הצפון, ולחבק בחום את יושביהן.

בימינו ניתן היה לסיים מסע שכזה תוך יומיים. אז, לפני מאה שנה, נמשך המסע חודש ימים. שמונת הרבנים, מהם 'קנאים' ומהם פתוחים לרוח התקופה, התניידו כתף אל כתף בדילג'אנסים, עגלות רתומות לסוסים, רכבת ואפילו סירת קיטור על הכינרת וספינה רוסית במי הים התיכון, ופקדו במסעם אלפי חלוצים וסתם יהודים, ב-26 יישובים. הם השמיעו בפניהם דברי התעוררות, פתרו בעיות הלכתיות, השמיעו כשצריך היה דברי תוכחה, דיברו על חיזוק החינוך ליהדות, ולמדו במסע כי "נטייה דתית של הלב הישראלי, הייתה תמיד מצויה לצידנו", כפי שניסח זאת הראי"ה קוק.

על-רקע היריבות ששררה אז, ממש כמו היום, בין המחנות, והתהום העמוקה שנפערה בין הישוב הישן והישוב החדש, נחשבה אז המשימה בלתי אפשרית. ואף על-פי כן נענו הרבנים זוננפלד ובן ציון יאדלר ליוזמת הרב קוק ותלמידו הרב חרל"פ, והקימו משלחת של שמונה רבנים. חשיבות המסע היתה, כפי שנוהגים לומר היום, בעצם קיומו. הרבנים הביאו עימם מסר של אחדות, דווקא על-רקע העוינות הקשה ששררה בחוגי הישוב הישן כלפי הרב קוק. פרט לכך תרם המסע בעצם הבאת רוח ישראל סבא לחצרות האיכרים והחלוצים, שברובם התרגשו מאוד מהביקור וחלקו כבוד ויקר לאורחים.


'אלה מסעי'


המסע עורר הדים רבים בתקשורת היהודית של אותם ימים בארץ ובחו"ל, ופרטיו אף נרשמו בחוברת צנועה, 'אלה מסעי', שכתב לסיכום "מסע הרבנים להרמת קרן הדת והיהדות בארץ הקודש ת"ו בחורף תרע"ד", אחד ממשתתפיו, הרב יונתן בנימין הלוי הורוביץ. בשנים האחרונות עמל הרב עמיהוד לוין על איסוף מידע חדש בנושא - עדויות, מסמכים, קטעי עיתונות וצילומים - ופרס אותו על פני 275 עמודי הספר האלבומי 'אלה מסעי', שהפך למסמך היסטורי מרגש. הספר ראה אור בהוצאת 'קרן רא"ם', שאותה מפעיל איש החסד מוטי זוננפלד, נינו של הגרי"ח זוננפלד.

ממחקרו המרתק של הרב עמיהוד מסתבר, שבראש המדברים מקרב הרבנים היה הרב קוק, אז 'הרב דיפו', מפני שהיה פתוח לרוחם של החלוצים שנחתו אז, שנות העלייה השנייה, בנמל יפו. לצידו עמד בהתלהבות הרב זוננפלד, שאף יצא להגנתו במסע נרגש באחת המושבות, כשמורה מקומי האשים את הרב קוק בהפעלת כפייה דתית רגשית כלפי החלוצים.

המסע עצמו יצא לדרך מבית הרב קוק ביפו, ביום ד', י"ט בחשוון תרע"ד, וחזר לשם כעבור חודש, בי"ז בכסלו. בסיומו כתב הרב קוק מבוא ל'אלה מסעי': "אחד החזיונות מרהיבי הלב שבדורנו הוא בוודאי חזון הישוב הארצישראלי, ההולך ומתקדם בכל ערכיו בשנותיו האחרונות. שלומי אמוני ישראל ודאי צריכים לשמוח על החזון הנהדר הזה, שבו אנו רואים אתחלתא דגאולה". על הדברים הללו חתמו "בתקווה להצלחת דרכנו ופעולותינו... בציפיית גאולה וישועה לאור ה' ורוממות קרן ישראל ותורתו, על אדמת הקודש, בימין ה' רוממה", שמונת רבני המשלחת ובראשם הרבנים קוק וזוננפלד, וכן הרבנים חרל"פ, יונתן הורוביץ, רפאל זילברמן מצפת, ברוך מרקוס מחיפה, משה קלירס מטבריה ובן ציון יאדלר מירושלים. האם אפשר להעלות על הדעת שמאחורי אמירה ערכית שכזו יתייצבו היום כל רבני ישראל?


אשרי עין


המסע, מסתבר, ריגש לא רק את המארחים אלא גם את האורחים. הרב בן ציון יאדלר, מי שנודע לימים כ'מגיד מישרים' של חרדֵי ירושלים, סיכם את המסע כך: "והיה כבוד הרבנים בנסיעה זו ככבוד מלכים, מאן מלכי רבנן... ביום בוא הרבנים תקעו בחצוצרות והיו האנשים מתקבצים לביהמ"ד [בית המדרש] וגם הנשים מתקבצות לעזרת הנשים לשמוע הדרשות. ואח"כ עולים הרבנים לדרוש. זה בעניין שמירת שבת וזה בעניין חינוך הבנים והבנות וזה בעניין טהרת המשפחה וזה בעניין מצוות התלויות בארץ... ואיני יכול להעלות על הכתב גודל ההשפעה לחיזוק הדת שהשפיעה נסיעת הרבנים בכל א"י. ומה אספר כי בכל מקום בואנו היו עושים כעין יום-טוב, עד שהיו כולם בטלים ממלאכתם והיו אומרים, מי יתן לנו ביקור הרבנים כגון זה לכל הפחות פעם בשנה. כי ראיית פני הרבנים עשה עליהם רושם בל יימחה... אשרי עין ראתה כל אלה".

על-פי תיאורו של הרב הורוביץ, יצאו המתיישבים מגדרם לכבוד הרבנים. בזכרון יעקב "כל הקהילה הייתה שמחה וחוגגת בשמחה חגיגית שמחת התורה". בחיפה קידמה את פני הרבנים "שיירת רוכבים ממסחה" ונערכה להם "קבלת פנים נהדרה". במרחביה "באו רוכבי סוסים לקבל פני הרבנים בתחנת הרכבת", ובכפר תבור "יצאו כל בני המושבה לקראתנו, ובכניסה עמדו גם נשי האיכרים וצעירים וירו שבע יריות לכבוד האורחים". בדרך ליבנאל "באו שמונה איכרים לקראתנו... רוכבים על סוסים", ובראש פינה "המנהל סגל נתן עגלה שתוביל את הרבנים, והמלווים רכבו על סוסיהם". ביסוד המעלה "בני המושבה קיבלו את פנינו בשמחה רבה", וכשיצאו ממטולה "בני המושבה בלוויית נשיהם וטפיהם ליוו אותנו".

המסע יצא מבית הרב קוק ביפו, ותחנתו הראשונה חדרה. "רוח גבורה והוד מרחפת על המושבה הזאת", בזכות המלחמה העיקשת בקדחת, כפי שמדווח 'אלה מסעי'. למחרת הגיעו לזכרון יעקב וגילו לתדהמתם שבבית הכנסת הוצמדה הבימה לארון הקודש, כנהוג בכנסיות. "הרב מיפו דרש בהתעוררות רבה נגד זה... וידבר גם על הפרשת תרומות ומעשרות, ושיקבל ביה"ס מלמד דתי שילמד להתלמידים חומש ועוד ענייני אמונה ודת קודש... בבוקר נודענו כי כבר עשו שינוי בבהכנ"ס בדבר הבימה, והעמידו באמצע את שולחן הקריאה... וערכנו מכתב להוועד בדבר הבימה, לגמור ולעשות השינוי בקביעות במשך חודש ימים".


'א-ל יבנה הגליל!'


משם המשיכו לבת שלמה, לשפיה ולעתלית (שנקראה אז 'תרומיה' וגם אטליט) ודרשו בפני האיכרים בענייני הפרשת תרומות ומעשרות. תחנות נוספות היו מרחביה (אליה הגיעו ברכבת העמק), כפר תבור, סג'רה, יבנאל ופוריה. במושבה קטנה זו התכוונו לערוך ביקור חטוף, אך נדרשו על-ידי "הפועלים הצעירים" ללון עימם. באותו ערב בלתי נשכח התרחש מחזה מרהיב: הרב קוק החליף אצטלתו עם אחד השומרים, התעטף באדרתו וחבש לראשו את העבאיה, הטיל את רובהו על הכתף, ויצא במחול דביקות עם החלוצים ועם הרבנים: "א-ל יבנה הגליל! ברוך יבנה הגליל!". בשיא ההתלהבות הודיע הרב, כי לא יסיר מעליו את בגדי השומר, עד שיתחייבו בפניו שמכאן ולהבא לא יהיה במושבה שום חילול שבת, והמטבח יוכשר ויושגח. "אל תעכבו את הגאולה שבפתח עם חילולי שבת ומאכלות אסורות", הפציר בחלוצים.

לאחר שפקדו 26 קהילות, שבו הרבנים לבית הרב קוק. "בשוב המשלחת ליפו", מספר אליהו מרדכי זוננפלד, בנו של הרב זוננפלד, שליווה את אביו הישיש במסע המפרך, "התכנסו הרבנים בבית הרב קוק בשכונת נווה צדק. הרבנית טרחה כראוי לקבל את פני האורחים הנכבדים והגישה לפניהם תה ועוגות".

כבר בדיון הראשון לסיכום המסע הסכימו הרבנים להמשיך ביוזמה ברוכה זו, אלא שמלחמת העולם הראשונה שפרצה בקיץ תרע"ד, גדעה את ההמשך היוזמה, שלא התחדשה למרבה הצער עד לימים אלה, בהם רבנים כאלה ואחרים משוכנעים, שכל האמת עימם וגולשים ברוב איוולת לחרפות נוסח 'רשע', 'גוי', 'עמלק' ועוד גידופים, כלפי רבנים שכל 'חטאם' בכך שהם חושבים אחרת בענייני הנהגת הציבור.