חלוצים בקהיר

ההכנות לקראת פתיחת שגרירותנו הראשונה בקהיר התנהלו בירושלים בקדחתנות. שאפנו לפתוח את השגרירות לפני ה-26 בפברואר 1980 - המועד שנקבע בחוזה השלום להגשת כתבי ההאמנה של שגריר מצרים בישראל ושל שגרירנו בקהיר. אך הדבר לא הסתייע, בגלל קשיים שהערימו המצרים. בינתיים, אישרה הממשלה את מינויו של ד"ר אליהו בן אלישר לשגריר בקהיר. בן אלישר כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה והיה איש אמונו של ראש הממשלה מנחם בגין. המינוי אומנם זכה לתמיכה בממשלה, אך גם לביקורת בקרב מנהיגים של יוצאי ארצות-המזרח. "במערכה", הביטאון של ועד עדת-הספרדים בירושלים, פרסם בפברואר 1980 מאמר שבו קבל הכתב, כי למרות המסורת של משרד החוץ המפלה את יוצאי ארצות-המזרח מלכהן בתפקידי שגרירים בארה"ב ובאירופה, היה מקום למנות במצרים שגריר מבני עדות-המזרח, המכיר את "אורחם ורבעם של שכנינו ומדבר בשפתם". אומנם בן אלישר לא ידע ערבית ולא הכיר את עמי המזרח התיכון, אך לזכותו ייאמר, כי במהלך שירותו הקצר בקהיר עשה מאמצים להתיידד עם המצרים, בסיועה הרב של רעייתו ניצה.

בינתים הושלמו ההכנות הארגוניות לפתיחת השגרירות כמו הכנת ציוד משרדי שכלל נייר מכתבים בערבית, שלטים, חותמות ואשרות קונסולריות. הצוות שהתמנה לאיוש בשגרירות אמור היה לצאת לקהיר בהקדם, דבר שחייב הכנות אישיות מזורזות. בהנחייתו של ראש הממשלה הוחלט למקם את שגרירותנו בקהיר בבית ולא בבית מלון, כפי שתכננו המצרים לשכן את שגרירותם הזמנית. לשם כך יצאה משלחת לאיתור בית מתאים. מלאכת האיתור נתקלה בקשיים, משום שהמצרים חששו להשכיר את ביתם לישראלים. לאחר מאמצים, נמצא בעל בית בקהיר שהעז להשכיר את הווילה שלו. שכר הדירה שדרש היה גבוה במיוחד. אך כפי שנאמר, הכסף יענה את הכל...

הווילה הייתה קטנה בממדיה ונזקקה לשיפוצים רבים. המצרים הרשו לצוות טכנאים ישראלים להגיע לקהיר ולעסוק במלאכה.

ביום ראשון, 17 בפברואר 1980, בבוקר אפרורי של יום סגריר יצאנו להגשים חלום: לפתוח שגרירות ישראלית בקהיר. יציאתנו לוותה בחשש שמא גם הפעם תידחה יציאתנו ברגע האחרון מנימוקים שונים ומשונים. ככל שהתקרבה המכונית לנמל התעופה בן-גוריון, תפסה ההתרגשות את מקומם של החששות. ברחבת אולם-הנוסעים המתינה קבוצה גדולה של אנשי תקשורת שעמדה לטוס איתנו לסקר את האירוע ההיסטורי. רחש והמולה מסביב, בדלפקי ביקורת הדרכונים זירזו את הטיפול, הדרכונים הוחתמו בארשת פנים חייכנית, וברכת "סעו לשלום" נשמעה מכל עבר.

קבלת פנים סגרירית

באולם הנוסעים נפרדנו מחברים ובני משפחה, נשאנו את "סלינו על כתפינו" ושמנו פעמינו למטוס דקוטה של חיל האוויר. טפטוף גשם החיש את צעדינו. רק התיישבנו, ומנועי המטוס הותנעו, וחיש אנו בשמי הארץ. ההתרגשות בשיאה. מבט חטוף, ואנו כבר מחוץ לתחומי ישראל. תחושה מוזרה של תהיות: כיצד נתקבל בנמל התעופה של קהיר, מי יקבל אותנו וכיצד יתייחסו אלינו המצרים.

לא הייתה זו טיסתי הראשונה לקהיר. אולם הפעם הייתה זו עבורי טיסה בעלת משמעות מיוחדת. לרגע היה נדמה כי זו מתארכת מעל לרגיל. המטוס אך נחת, וחבורת העיתונאים, בבהילות אופיינית, פילסה דרכה החוצה, וחיש מהר הייתה על הרחבה. אנשי לשכת-העיתונות הממשלתית המצרית הובילה אותם לאולם הנוסעים, ואילו אנו, צוות השגרירות, נותרנו עומדים ליד המטוס. הרחבה סביבנו, שעד לפני זמן קצר המתה מאנשים, התרוקנה. עמדנו שם עם ציודנו, נבוכים והמומים. לא ברכת שלום, גם לא "אהלן וסהלן..". תדהמה, מלווה באכזבה, ניכרה על פני כולנו.

קבלת הפנים הקרירה העידה על הבאות

בסופו של דבר בא מי שבא ולקח את דרכונינו להחתמה - אקט פורמלי להנצחת רגע היסטורי. בינתיים הגיע מיניבוס צבוע בצבעים כהים ובולטים לאסוף ציוד שהבאנו במטוס. בלית ברירה, עלינו גם אנו למיניבוס, וישבנו צפופים ודחוקים. המיניבוס שעט ברעש ברחובות קהיר הסואנים, ונדמה היה כי בכל רגע יתפרק. קהיר נראתה הפעם שונה: אפורה יותר, צפופה יותר, סואנת יותר. נדמה היה כי החיוך הנצחי הנסוך על פני המצרים נעלם ביום זה. לאחר תמרוני נהיגה זריזים על כבישי העיר, הגענו לבית המלון שבו שוריינו עבורנו חדרים. תדהמה גדולה אחזה בנו כשאמר לנו מנהל המלון שאין עבורנו חדרים. התפתח ויכוח קולני, אך הדבר לא עזר במאומה. "מא פיש וולא אודה". כלומר, אין ולו חדר אחד פנוי, נאמר לנו בצורה נחרצת.

תהיתי בלבי, לאן נעלמו יחס הכבוד והכנסת האורחים המצרית הידועה. מן הסתם, סברתי, המצרים אינם מאושרים מבואנו. במצוקתנו כי רבה, חזרנו למיניבוס הצבעוני והתחלנו באיתור מקום ללינת לילה. תוך כדי טלטולים, הגענו למלון בשם The Dreamers - החולמים - מלון קטן ומוזנח, מדכא בצורתו החיצונית והפנימית. לרווחתנו, נאמר לנו שיש בו חדרים פנויים עבורנו. שמחנו לרדת מהמיניבוס, ונטינו ללון במלון ששמו היה פרוזאי מדי עבורנו.

בבוקר למחרת נסענו לווילה ברחוב מוחי אד-דין אבו אלעז 23, בשכונת המגורים אל דוקי, שנבחרה להיות שגרירותנו. עמלנו עד שעות הלילה המאוחרות כדי להתכונן לטקס יום המחרת. הווילה, שהפכה למפוארת בחיצוניותה, כללה חדר לשגריר, חדר קטן לציר, שני חדרים לכל השאר. היו בה חדרי שירותים לא תקינים, ברז ללא מים וכמובן תאורה, שכבתה ונדלקה לסירוגין.

אבו-בגין

ערב פתיחת השגרירות הגבירו המצרים את אמצע הביטחון: שוטרים לבושי מדים שחורים שאחזו בידיהם רובים מכודנים עמדו בחזית ומסביב לווילה. אנשי ביטחון תפסו עמדות על גגות הבניינים מסביב. אט אט הפכה השגרירות ליעד מבוצר.

יום שלישי, 19 בפברואר 1980, היה בוקר שמשי נעים. בשעה 10:45 (כרבע שעה לאחר המועד שנקבע), הונף דגל הלאום על תורן שהותקן במרפסת הקטנה של הווילה על-ידי הממונה הזמני, ד"ר יוסף הדס. כך נפתחה, רשמית, שגרירות ישראל בקהיר.

ליד בת השגרירות היה מעון לנערות פלשתיניות. הללו ייללו, צעקו ומחו נגד הנפת דגל-ישראל ופתיחת השגרירות, אבל למראה אנשי הביטחון המצריים הן הפסיקו את יללותיהן, ואנו המשכנו בחגיגות. בטקס צנוע נקבעה מזוזה בדלת הכניסה והרמנו כוסות מיץ "לחיים". כמובן שלא הגשנו משקאות אלכוהוליים. המעמד היה מרגש במיוחד לנו, חלוצי כינון-היחסים עם מצרים. היהודים המעטים שנותרו בקהיר היו נפעמים, השמיעו ברכת "שהחיינו" חרישית ותפילה שהשלום יחזיק מעמד. יהודים אמריקניים תקתקו ללא הרף במצלמותיהם, ואחד מהם אף הצהיר, שמעמד זה שקול בעיניו למעמד נחיתת האמריקני הראשון על הירח. הגיע לטקס גם ישראלי שהספיק לאבד דרכונו וביקש טיפול קונסולרי...מעין "סתפתאח"...

למחרת התפרסם בעיתוני מצרים כי הנשיא אנוואר אלסאדאת, במאמץ לרסן את ההתנגדות הקולנית של מפלגות האופוזיציה לתהליך השלום, כינס פגישה עם עורכי העיתונים המצריים, שבה הדגיש כי לא יירתע מהמשך הנורמליזציה ביחסים עם ישראל, וכי "מיעוט קטן" הזורע פחד ושנאה ופוגע באינטרסים של מצרים, לא ירתיע אותו. נוכח דברים נחרצים אלה של הנשיא, הסתפקה מפלגת "אלעמל "(העבודה) האופוזיציונית בהנפת דגל פלשתין במרכז המפלגה, אך לא צעדה, כפי שתכננה, בתהלוכת מחאה מול הווילה, שהפכה בינתיים לשגרירות ישראל.

כעבור יומיים, פתחה מצרים שגרירות במלון הילטון בתל אביב. השגריר המצרי הראשון היה סעד מורתדא.

רגעי ההיסטוריה של אז וודאי ימשיכו להיות חרותים בזיכרוננו. השגריר בן אלישר אמר בכנס "הבוגרים הראשונים" של עובדי השגרירות שנערך בארץ: "מי שלא היה בקהיר בהתחלה, כאילו לא היה בכלל..." והוא צדק!

יומיים לאחר שפתחנו את השגרירות הופיע בה מצרי שגילה רצון נלהב לבקר בארץ. הוא סיפר בשמחה ובגאווה שקרא לבנו על שם ראש ממשלת-ישראל, מנחם בגין. "אבו בגין" המצרי הביע את המשאלה לפגוש את ראש הממשלה במהלך ביקורו בארץ. הבטחתי לעשות כמיטב יכולתי למלא אחר מבוקשו. האיש עזב בשמחה את השגרירות והבטיח לחזור במהרה עם דרכון, לקבלת אשרת כניסה לישראל. האיש חזר כעבור חודש, ללא דרכון. נאמר לו שהוצאת דרכון מצרי כרוכה בהמתנה ארוכה מאד. הוא אמר שבינתיים יסתפק בתמונה של מר בגין. נענינו למבוקשו של האיש, וצירפנו אותו לרשימת המצרים ידידי ישראל...

כך נפתחה שגרירותנו הראשונה בעולם הערבי.

כעבור שנה תעבור השגרירות לשתי הקומות העליונות בבניין רב קומות, ליד גשר אוניברסיטת קהיר. תנאי העבודה בבניין החדש היו נוחים לאין ערוך לעומת התנאים בווילה. בבניין זה תשכון שגרירות ישראל עד 2012, לאחר שהמון פרץ אליה במסגרת המחאות במצרים של "האביב הערבי".