החלמאי

מטיילות להן, בתי נתי ושתי בנותיה, ענבל ואלינור, ברחוב שמריהו לוין ליד תיאטרון הבימה. ליד הכניסה לבית מספר 15, עומד אדם מבוגר, מרכיב משקפי שמש כהים מאוד, נשען על הליכון ובוהה. לאחר שחלפו על פניו הן תהו אם האיש זקוק לעזרה וחזרו על עקבותיהן. בתי שאלה אם ניתן לעזור לו כי חשבה שקשה לו לעלות את המדרגות בהליכון, ואפשר שהוא אינו רואה. הוא אמר לה שכן. הוא צריך מישהו שיטפל במחשב שלו. החבורה נכנסה לבית ואלינור סידרה את המחשב. מאז אלינור היא כמעט בת-בית אצל האיש. והיא זאת שלקחה אותי מן העמק אל ההָר. ההָר הוא ישראל הָר-הרשקוביץ. בפותחו את הדלת הוא אכן קיבל את אלינור כידידה ותיקה. התבוננתי באיש ובדירה שבו הוא חי, והבנתי מדוע אלינור הגיעה למסקנה שישראל הר יעניין אותי.

כשנכנסים לדירה בקומת הקרקע, רואים מיד את כל התכולה ב"סלון" כמקשה אחת. שום דבר אינו בולט במיוחד. הכל בולט. מדפי ספרים עמוסים, חלקם מסודרים, חלקם בערמות מפוזרות, על הקיר תמונות של אמנים ידועים, על הכונניות - תיקים, מעטפות, חומות ולבנות, על ידן מיכל פלסטיק של אוכל מוכן שהוא כנראה הוציא מן המקרר. מסביב, פרי וירק, טרי וישן, ניירות ועוד ניירות, וגזירת עיתונים, ועוד כל מיני דברים גלויים וחבויים פה ושם. כל זה בחדר אחד של ישראל. זהו הסלון, חדר העבודה, הסדנה, חדר האוכל - מרחב המחיה של ישראל הר. שמתי לב שהאזהרה של נכדתי שלעתים הדברים מבולבלים אצלו, חלה גם על המחשבות שלו. גם הן מפוזרות כמו האכסניה שלו. זיכרון עמוס בכל מיני פרטים ואפיזודות, סיפורים ומעשיות מקרוב ומרחוק נשלפים ממדפי הזיכרון שלו.

"בדיוק אני בא מדיזנגוף סנטר. פגשתי שם את דני קרוון (פסל, צייר, מעצב תפאורות, חתן פרס ישראל 1977 - צ.ג). הבאתי לו ספר שירים שלי, הוא נתן לי את 130 השקלים ונפרדנו" - אמר לי ישראל הר.

"130 שקלים לספר שירים?" אני תוהה.

"כן, וזה כולל חתימה".

אני לא הכרתי ולו שיר אחד שלו, ובקושי זכרתי את השם, כאשר ערך את ספריית "התרמיל" הפופולרית מאוד שהייתה מיועדת לחיילי צה"ל ומכאן שמה. אילו אני רואה אותו בדיזנגוף סנטר מהלך בקושי בעזרת ההליכון שלו, מן הסתם זהו עוד קשיש מתוך קהילה הולכת וגדלה במדינת ישראל, שמצוקתה הולכת וגדלה איתה. אבל כאן בדירת הקרקע שלו הקטנה ברחוב שמריהו לוין אתה יושב מול אדם התאב להיפגש עם אנשים, מסביר פנים, מקרין חום ואמפטיה. משורר. הוא חד-עין גם באותיות הקטנות, אף שראייתו לקויה בראייה מרחוק. הוא יכול לקרוא כתב יד הפוך ובצדדים.

אין לו לישראל הר שום תלונות נגד אף אחד. להפך, הוא מזכיר שבנו בא אליו כל בוקר ונשאר כשעתיים עד שהוא מתלבש ומתרחץ. באחרונה עוזר פיליפיני מבקר אצלו לכמה דקות כשהוא זקוק לו ולא צמוד אליו. משפחתו דואגת לו לאוכל מבושל ומביאה לו אחת לשבוע את התבשילים במיכלי פלסטיק ואלה שמורים לכל השבוע במקרר. יש לו גם בת ונכדים. הוא חי מפנסיה וביטוח לאומי, בסכום שהוא מתחת לממוצע בישראל. אבל הוא מסייע גם לבנו. הוא גרוש, ועל אשתו הפרודה הוא מעדיף שלא לדבר, או בביטוי אחד, בוטה מאוד. הוא מדבר הרבה על ידידו וחברו מזה שנים, הצייר והמאייר הידוע יוסל ברגנר, שברוב הספרים של ישראל הר יש איורים וציורים שלו. ברגנר הוא בן 93, תריסר שנים מבוגר מהר. ברגנר ונסים אלוני מימנו את הוצאת ספר השירים הראשון שלו.

האיש היה מקורב בשעתו, ואפשר שגם היום, עם יוצרים רבים, ביניהם סופרים, משוררים וציירים. חלק מהם יצירותיהם תלויות, כאמור, על הקיר. ברגנר, כמובן, וכן אורי ליפשיץ, מנשה קדישמן, עמוס קינן (שצייר את הר זמן קצר לפני פטירתו), אודרי ברגנר, רעייתו של יוסל ברגנר. הוא מזכיר את מכריו, מודעיו וידידיו כמו את רטוש, את זך, אבא קובנר, בנו מיכאל קובנר, איתמר יעוז קסט, ניסים אלוני. עמוס קינן, כאמור, היה אף הוא בין מיודעיו. שמעון צבר היה חבר שלו. והוא גם הכיר את הסופרת החיפאית יהודית הנדל ("היא הייתה יפה מאוד"), ואת רוב המשוררים שפרסמו את שיריהם בהוצאת "קשב".

יש לו מילים חמות מאוד למו"ל של הוצאת קשת, רפי וייכרט, משורר בעצמו, ולאמו של רפי. כששאלתי אותו לגבי תמלוגים מספריו הוא אמר לי: "אני חושב שווייכֶרט זקוק לעזרה ולתמלוגים כדי להוציא את הספרים, ואמו עוזרת לו בכך. אני רוצה לומר לך שאישה זאת, אמו של רייכרט, עברה אירוע מוחי. אבל היא זאת שמעודדת את בנה שיופיע פה ושם, כדי שיוכל להוציא את ספרי השירה. ויש לו הרבה בעיות אחרות, אבל הוא מקדיש את הכל למען זה. אני קיבלתי פעם פרס מעיירת תל אביב בסך 5,000 שקלים וזה עזר לי. והנה גם אתה רכשת ספר שלי (הוא מצביע על הספר) וזהו". אני מניח שהוא קיבל עוד מענקים. אחרת הוא לא יכול היה להוציא את שיריו הרבים.

בשיחה איתי ישראל הרשקוביץ-הר, נודד מאירוע לאירוע, ומאדם לאדם, מתקופה לתקופה, שכולם מצויים בעולמו שלו, בגלקסיה שלו, ואין זה משנה אם זה היה הבוקר כמו המפגש עם קרוון, או אתמול או לפני הרבה שנים. לעתים הוא מוליך אותך באיזה מדבר של הזיכרון, שהשבילים בו נהירים רק לו. הדברים נאמרים בפשטות כזאת שזה לא משנה, כי יש לו לישראל הר עולם משלו, של מציאות ופנטזיה. הוא נראה מבוגר מכפי גילו - 81, וגם ראייתו לקויה בראייה מרחוק. "אני עוד בסדר בהשוואה לראייתו של יוסל ברגנר. הוא כמעט עיוור" אומר לי ישראל. זאת הסיבה שהוא מרכיב משקפי שמש, כי האור גם בבית מפריע לו. שמתי לב לצוהר קטן של אור בחלון שהתריס שלו לא מורד לגמרי. כתם של אור בשעות הבוקר. אפשר ולישראל הר מפריע האור. המשקפיים שהוא מרכיב נראים כמו של עיוור.