ביולי 2013 נערך באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה ויכוח בשאלה אם האיסלאם היא דת של שלום. באותו ויכוח טען מהדי חסן, נואם מן הצד הערבי, כי האיסלאם הוא דת של שלום סובלנות וחמלה, וקהל המשתתפים באותו ויכוח קיבל את דעתו. ד"ר ברנדשטטר במאמרו "איסלאם גירסה 1.0" כבר התייחס להיבטים אחדים של אותו דיון, אך נראה שיש מקום גם להראות מה אומרים המוסלמים עצמם על פסוקי השלום, הסובלנות והחמלה בקוראן, לעומת הפסוקים המחייבים את המאמין לנהל מלחמת נצח בכופרים.
דוקטרינת "המבטל והמבוטל" ידועה, מקובלת וחיונית באיסלאם. היא קובעת איזה פסוקים תקפים בקוראן ואיזה מבוטלים, בגלל סתירה ביניהם שבלעדי הדוקטרינה אי-אפשר ליישבה. לולא דוקטרינת "המבטל והמבוטל", המאמין לא היה יודע אם עליו לגלות סובלנות כלפי הכופר או להילחם בו. על-פי דוקטרינה זו, כל הפסוקים המחייבים סובלנות, חמלה ושלום בוטלו מפני הפסוקים המחייבים מלחמת נצח, מאחר שפסוקי השלום נחשבים קודמים בזמן לפסוקי המלחמה.
כך למשל, על-פי מוחסין חאן, מתרגם "צחיח אל בוח'ארי" לאנגלית, או על-פי "אבן קת'יר", "...בתחילה מלחמה תוקפנית נאסרה על המאמינים. לאחר מכן היא הפכה למלחמת רשות, ולבסוף היא הפכה לחובה על כל המאמינים" (מוחסין ח'אן, הקדמה, מתוך צחיח אל בוח'ארי, עמ' XXIV-XXV). תופעת ביטולם של פסוקי השלום מפני פסוקי המלחמה נורמטיבית לחלוטין ומוכרת באיסלאם, ואין צורך להיות מומחה דת כדי לדעת שכך הדבר.
ד"ר דוד בוקעי במאמרו "Peace of Jihad? Abrogation in Islam” שפורסם גם בעברית בכותרת "שלום של מכה או ג'יהאד של מדינה? בטל ומבוטל (נאסח' ומנסוח') באיסלאם" ("נתיב", 2008) מסביר שינוי זה ביחס לכופרים: בשלב הראשון אללה ציווה על המאמינים הגבלה בתגובותיהם והתאפקות, עקב היותם מועטים וחלשים (622-610). בשלב השני (626-623), התיר למאמינים ללחום מלחמה מוגבלת בלבד...(רק כאשר הם מותקפים), אך בשלב השלישי (632-626) ציווה את המאמינים ללחום בכופרים בכל האמצעים (גם אם אינם תוקפים את המוסלמים).
במקביל לצמיחת הקהילה המוסלמית ולהתחזקותה, מתחלפים הסובלנות ובקשת השלום בחובה על המוסלמים לנהל מלחמת נצח בכופרים.
מופע של תקייה
האומנם הנואם מר מהדי חסן אינו יודע זאת? הרי בכל זרמי האיסלאם המרכזיים (להוציא אולי חריגים בשוליים) בוטלו פסוקי הסובלנות והשלום והוחלפו בחובת מלחמת-נצח נגד הכופרים.
לפי בוקעי, "הטענה שלא קיימת כפייה דתית באיסלאם ושדת זו היא דת של שלום, משותפת לפעילים מוסלמים, לאנשי אקדמיה, לפוליטיקאים ולאנשי תקשורת. בעידן של טרור וג'יהאד עולה הטענה, כי בשום מקום הקוראן אינו מתיר למוסלמים להילחם בלא-מוסלמים, רק משום שהם מסרבים להתאסלם. אלה התומכים בקיום סובלנות איסלאמית מצביעים על פסוקים בקוראן הדוחים שימוש באלימות ותומכים בשלום בסובלנות ובפשרות". אלא ש"פסוק החרב" - "הרגו את המְשַתפים בכל מקום אשר בו תמצאום" (סורה 9, פסוק 5, תרגום אורי רובין) - שינה, ביטל והחליף 124 פסוקים שקראו לסובלנות, חמלה ושלום, וכל הדברים המצוטטים היום בידי התעמלנים האיסלאמיים ותומכיהם במערב, בשקר יסודם".
מהדי חסן יישם על קהלו באוקספורד מופע של תקייה.
הונאת הכופר (שאינו מוסלמי) ידועה בערבית בשם "תקייה". זמן רב יוחסה התקייה, בעיקר על-ידי מלומדים מערביים, רק למיעוט השיעי שחי בקרב הרוב הסוני. לצורך הישרדותם, נהגו השיעים להתחזות לסונים, להתנהג ולהתפלל כסונים. אך התקייה אינה מוגבלת כלל לשיעים החיים בתוך רוב סוני. מדובר בתופעה יסודית ומרכזית באיסלאם, המיושמת על-ידי כל הזרמים המרכזיים בו, וכיום אף יותר מבעבר.
התקייה מתבססת על הקוראן וביטוייה בו הם רבים. מדובר בהמשך הג'יהאד בכלים אחרים. בתנאים שבהם אין המאמין יכול לנהל מלחמה נגד הכופר, עליו להחלישו באמצעות שימוש ברמייה, התחזות, הונאה ושקר. "אם ניתן, יש לבצע את הג'יהאד באמצעות הידיים (בכוח), אם לא, אז באמצעות הלשון, ואם זה אינו אפשרי, אז בלב", כתוב בחדית' . ניתן לצפות שהתועמלנים ינכסו חדית' זו לעשיית ספורט למשל (כמו הפרסומות על אוטובוסים שהציגו את הג'יהאד כפעילות כגון ספורט או דיאטה, שנגדן יצאה הבלוגרית פמלה גלר). אך על-פי הפילוסוף המלומד אבן ח'לדון, המשימה האוניברסלית של המוסלמי והחובה שלו היא לאסלם את כל מי שאינו מוסלמי אם על-ידי שכנוע ואם בכוח...לאיסלאם יש חובה לגבור בכוחו על אומות אחרות.
איבן חג'אר מייעץ למאמינים להיזהר במלחמה (לשמור על חייהם), בעודם מתאבלים (בפומבי) במטרה להטעות את הכופרים.
ניתן לזהות יישום זה של התקייה גם בתעמולה הערבית, למשל על "סבלם בגלל ישראל", ואילו מנהיגי אירן, השיעים, נוקטים תקייה בנושא הגרעין.
אחת מטענותיו של חסן בוויכוח הנ"ל באוקספורד הייתה כי "אם המוסלמים היו שולטים באירופה )בתקופת השואה), שישה מיליון יהודים היו בחיים כיום". בכך, לדבריו, הוא מסתמך על העיתונאי תומס פרידמן. אך ניכר שבטענתו כי שלטון מוסלמי באירופה היה מונע את השואה, הנואם ביצע עבודת תקייה - הרגלת האוזן המערבית לרעיון של "שלטון המוסלמים על אירופה", לנטרל את הזעזוע מעצם המחשבה, "לנרמל" אותה.
הערבים אינם יכולים לבדל עצמם בקלות כזו מהיטלר. הרשות הפלשתינית מציגה את היטלר כדמות חינוכית, ומפרסמת קריקטורות בסגנון דר שטירמר. אש"ף בחר בחאג' אמין אלחוסייני כמנהיג המופת של התנועה בזכות היותו נאצי בכיר (גרופן פיהרר באס. אס.), בזכות השתתפותו בצוות המוחות שהגה את "הפתרון הסופי" שאותו שאף ליישם על יהודי ארץ ישראל בג'נין.
בנימין נתניהו, בהיותו שגריר ישראל באו"ם, חשף את החוזה להקמת מחנה מוות בג'נין, שעליו חתמו
אדולף אייכמן ואלחוסייני, בצירוף טיוטות רבות (נמצא בספריית האו"ם). טיוטות רבות לְחוזה מעידות על רצינותו.
