הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   ספרות  ספרים  פנאי  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
יהדות בניכר
21/09/2017   |   ארי בוסל
 
 
 
עבאס מפחד לשבור את הכלים
21/09/2017   |   יוני בן-מנחם
 
 
 
עלבונם של הלא-יהודים לא ממש חשוב
21/09/2017   |   אלכסנדר גולדנשטיין
 
 
 
האח"ת והיחידה
21/09/2017   |   ציפי לידר
 
 
 
הכספית של המדחום
21/09/2017   |   אפרים הלפרין
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
אלו פרדות
עטיפת הספר [צילום: יוסף כהן-אלרן]

"ומה יש עוד", ספר שירה צנום של שרי שביט, הוא ספר שבשיריו בא להיפרד מאנשים, להביע אנחה אחרונה, לשחרר חרדה מסוימת, והכתיבה שבו לא פעם קרובה למדי לפרוזה, אך לירית בנשמתה וצובטת

▪  ▪  ▪
וֵנֶצְיָה עִם אִמָּא
שָׁחֹר לָבָן.
נְחָלִים נְחָלִים
וְהַמִּרְפָּסוֹת.
הִיא עִם שֵׂעָר קָצָר לֹא טִבְעִי
הַתְּנוּעוֹת הַיַּלְדוּתִיּוֹת.
מוֹבִילָה אוֹתִי
כְּנֵסִיָּה כְּנֵסִיָּה
שַׁיַּט הַגּוֹנְדּוֹלָה שָׁר לָהּ שִׁירֵי אַהֲבָה
וֵנֶצְיָה עִי עַל מַיִם.
אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִטְּבִיעָה.
שְׁתֵּינוּ בְּתֵאַטְרוֹן רְחוֹב
מִתְגַּלּוֹת, מִתְבַּלְבְּלוֹת
נִפְרָדוֹת.
מַקְדִּימוֹת אֶת הַטִּיסָה.

(ונציה", עמ' 19)

בחרתי לפתוח את הרשימה בשיר הזה, שמצוי באמצע הספר, בשל יותר מסיבה אחת: אלף - מדוע שיער האם לא טבעי. בית - מדוע ונציה הציורית, עם אמה של המשוררת היא בשחור לבן. גימל - האם הן עצמן מהוות בתחושותיהן מול חייהן את תיאטרון הרחוב. דלת - מדוע הקדימו את טיסתן חזרה הביתה. וְהא - לגרות בשאלות האלה שמתעוררות כמעט בכול שורה את תהיותיו של הקורא. בעיניי זה היה השיר המזוקק ביותר בספר.

אין ספק כי בקריאת השיר הזה, שמצליח לבטא במילים מעטות, מרומזות, לא פתטיות את המצב אליו נקלעו השתיים - מצד אחד האם שכפי הנראה חולה וחובשת פאת שיער על ראשה מסיבות של חולי, ומן הצד האחר הבת שנלווית אליה - מתקיים מצב של כמעט יקום הזוי בשל התחושות שלהן - יקום שמצוי בין שם לכאן, מה שהופך את העיר לרישום בשחור לבן, של ישנו ואיננו, של בא והולך, שקיים באופן סכמַתי בלבד, שנתון להימחק; או שמא מוליד את התחושה שהחיים עצמם בלתי יציבים, כמו העיר ההיא השוקעת ואולי קרקעיתה מתנודדת; כמו הגונדולה שמתערסלת על המים; דברים שגורמים לשתיים לחוש עצמן בתוך תיאטרון, גם הוא רק תיאטרון רחוב, משחקות את המשחק המתבקש ויודעות כי הנה יבוא סוף להצגה ולפחות אחת מהן צפויה לרדת מהבמה.

ואולי אז באה הבהלה. אולי אז זה מחלחל. הגוף מאבד את צביונו, החולי מאיים וכבר מקדימים את הטיסה לחזור הביתה כדי למצוא בפעם נוספת איזו הצלה, להיאחז בתקווה שלא ונציה ולא נחלי המים אינם יכולים לתת.

נַגִּיד אַתְּ יַלְדָּה. אַת נְמוּכַת קוֹמָה.
אַתְּ אוּלַי מֶטֶר, יְצוּר עִם רַגְלַיִם זְרִיזוֹת.
נִדְרַשׁ לָךְ חָלָל סָבִיר לִחְיוֹת.
נַנִּיחַ: מִשְׁתָּלָה.

(מתוך "נגיד", עמ' 15)

כמה הייתה רוצה בכך. כמה געגוע יש לאותה ילדה שבטוחה הייתה כי החיים יפים ונפלאים ובלתי נגמרים וכי כל אלה שלידה יהיו תמיד, יאהבו אותה וידאגו לה. וכאן אומַר, שאת מה שיש בספר הזה בחרה ועדת שיפוט שהעמידה עיריית תל אביב כדי לבחור למקום הראשון את השירים הזוכים בפרויקט "שירה על הדרך" בשנת 2007, ונראה שאכן מה שיש בו עורר בשופטים את התחושות הנכונות, וכי עורר בם את אותה אמונה שההמשך מובטח. המחברת שרי שביט כבר פרסמה שני ספרי פרוזה לפני שהתפרסמו השירים האלה, לפי כך נראה שנכתבו כשחרור של מועקה שמצאה דרכה אל הנייר, וודאי הוא שפרסומם שחרר עוד יותר. שחרור של כאב לא יכול לחכות לכתיבה של ספר שלם, עבודה שיכולה להימשך שנים. שחרור של כאב זקוק לפרוץ במהירות, באבחה, וכאן באה השירה ומאפשרת זאת. מהר. קצר. חריף. מיידי.

ועכשיו, שהיא כבר בוגרת ומפוקחת, אמשיך את השיר שהתחלתי למעלה:

בְּשָׁלָב מְסֻיָּם נִגְמֶרֶת הַיַּלְדוּת,
וְנִדְרָשׁוֹת עָרִים שְׁלֵמוֹת שֶׁיַּקִּיפוּ אֶת גּוּפֵךְ הַזָּעִיר,
וְהַנּוֹפִים מִסְתּוֹבְבִים כְּמַבָּט שֶׁל אָדָם שִׁכּוֹר,
וְרַמְזוֹרִים מִתְאַמְּצִים מַחֲלִיפִים צְבָעִים,
בִּרְגָעִים שֶׁאֵין אַף אֶחָד בָּרְחוֹב.
אוֹמְרִים שֶׁתִּהְיֶה שׁוּב רְעִידַת אֲדָמָה,
שֶׁתְּזַעֲזֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹת רַגְלֵינוּ

אֲנִי גְּדֵלָה
וַעֲדַיִן עוֹשָׂה פַּרְצוּפִים לַמַּרְאָה.
אֵיךְ הִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי כָּכָה
יוֹצֶרֶת לְעַצְמִי מְהוּמָה.

בת כמה נעזבה הכותבת על-ידי אמה שהלכה ממנה, שחדלה להיות שחקנית בתיאטרון רחוב, שחדלה לחבוש פאת שיער על ראשה, שחדלה לחוש בתוך עצמה את תנודות הגונדולה, שקיצרה את זמן שהותה שם כדי לשוב מהר הביתה אל הבלתי נמנע? היא נעשתה חרדה, יודעת שדברים לא טובים יכולים להתרחש, דברים שלא פעם ואולי ברוב המקרים באים במפתיע, כמו רעידת אדמה שתזעזע את אמות הספים פתאום. ואולי לכן היא מנסה ברגעים של געגוע לשוב אל עצמה, אל מה שהיה לה בשנות ילדותה, לפני שבא הרעש, כאשר הייתה עדיין עטופה. כיום היא זקוקה להרבה יותר כדי שיעטוף עליה, וכנראה שגם משהיא זוכה לכך זו אינה אותה החביקה המיוחדת ההיא. אולי לכן היא עומדת מול המראה ו"עושה פרצופים" כמו אותה ילדה. אלא שהיא נותרת מול המראה לבדה, הליצנות העצובה שהיא נוקטת בה לא מסייעת בידה כדי להשיב אליה את אמה. כך השאירה אותה.

אִם אִמָּא שֶׁל אָלֶכְּס הָיְתָה אִמָּא שֶׁלִּי אָז
הָיִיתִי גְּדֵלָה בְּבַיִת לָבָן
סֻכָּרִיּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת עַל מִטָּתִי.
דִּירוֹת עַל שְׁמִי הָיוּ נִקְנוֹת,
בִּשְׁכוּנוֹת בָּהֶן אוֹר צָהֹב,
נוֹפֵל מֵחַלּוֹנוֹת, וּדְקָלִים צְבוּעִים בְּעֹמֶק מִדְרָכוֹת.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _

יָכֹלְתִּי לִישֹׁן תַּחַת מַצֵּבָה בִּמְטוּלָה
וְלֹא לָשֵׂאת שׁוּם מַבָּט אֶל
אִמָּהוֹת אֲחֵרוֹת.

(מתוך "אם אימא של אלכס", עמ' 11)

הכתיבה מתקרבת לפרוזה, לא מתייפייפת, (דומה שכך נעשה מקובל כיום, הדרה של השירה המחורזת, השקולה, המתנגנת, המוקפדת בכך, וזה בוודאי נושא לדיון בפני עצמו) ללא מרחבים, באה מבפנים ומכוונת לעצמה, ודומה שהיא חסרת מנוחה כל כך, חסרה כל כך, כדי כך שהייתה מוכנה להיוולד לאם אחרת רק כדי שתישאר לידה. שלא לאבד אותה. בשיר המלא ברור שאלכס נהרג בתאונת אופנוע, אבל לתחושתה הוא מצא מנוחה בקברו, תחת מצבה במטולה, זוכה כך בידיעה כי אמו מביטה בו תמיד ולא חדלה לחשוב עליו, מחבקת בתוכה את גופו. אצל הכותבת נוצר מצב הפוך, מצב טבעי מנקודת ראות ההורים שאינו נכון עבורם לקבור את ילדיהם, אך היא שבויה של תחושותיה ולפי כך רוחשות בה המחשבות חסרות התקווה בעקבות אובדנה של אמה. אמה בכול מצב. גם כאשר היא כעוסה כנגדה. גם כאשר היא נוזפת בה על אלו דברים שעשתה.

אִם אִמִּי הָיְתָה כָּאן הָיְתָה גּוֹעֶרֶת בִּי הֵיטֵב
תִּהְיִי נֶחְמָדָה וְחַיְכָנִית לַאֲחוֹתֵךְ.
תַּאַסְפִי אֶת הַפֵּרוֹת. תְּטַאַטְאִי אֶת הַסָּלוֹן.
תְּכַבִּי אֶת הָאוֹרוֹת. תְּלַטְּפִי אֶת הַשָּׁעוֹן.
אֲבָל אֲנִי לְבַד, עוֹמֶדֶת,
שׁוֹמֶרֶת עַל תְּנוּפַת הַמִּסְדְּרוֹן.

(מתוך שיר ללא שם, עמ' 13)

ועל הפתעת חייה, על הרעש הגדול שקיוותה כי לא יבוא, על המכה העזה שהיא מקבלת במוות המוקדם שתמיד יהיה בלתי צפוי של אמה היא אומרת:

לֹא לְכָל הַצִּפוֹרִים יֵשׁ תְּחוּשָׁה שֶׁל סוֹף
הֵן נֶעֱצָרוֹת בִּמְעוֹפָן
לֹא כּוֹרְתוֹת פִּנּוֹת בְּתוֹךְ אֲוִיר
לֹא מַצִּיבוֹת רַגְלַיִם בְּבִצּוֹת

(מתוך שיר ללא שם, עמ' 12)

גם עם חלוף השנים נותר הריק הזה שבפנים. אנשים אינם נכחדים, הם רק חולפים ונעשים בלתי נראים. הם מרחפים בתוכנו, לידנו, סביבנו, הם המחשבות שלנו. הם הזיכרון שלנו. יסודות הישות שלנו. וכאשר הלב הוא לבה של משוררת אין הדברים יכולים לחלוף בלא כלום גם לא לשקוע בה סתם כך. הם צריכים את ביטוים. ואז באה השירה. כי השירה היא קצרה, חדה, כואבת, ביטוי של פצע שהוא עצמו יכול לפצוע. וקובץ השירים הזה מצליח לעשות זאת. כאילו אומרת המשוררת, זה כואב, בואו השתתפו אתי וקחו חלק בפצע שבי.

גם השירים האחרים שבקובץ, סבים ונוגעים סביב החוסר הזה של האם. הכותבת מתבגרת וצורתה משתנה, אך אלה שהלכו נותרים כפי שהיו. הזיכרון בכול הקשור אליהם נעצר ביום בו הלכו, כפי שהיו וכפי שנראו. ובתוך הזיכרון הזה גם אנחנו כפי שהיינו ביום הוא, היום בו הלכו, היום בו נחבאו מאתנו. ספר שירה בא לצבוט, וגם אם לא כל השירים נכתבו או נקראים באותה עוצמה, זה אכן בא וצובט.

לָנֶצַח אֲחַפֵּשׂ אֶת הָעֲטִיפוֹת הַסְּגֻלוֹת
קְשׁוּרוֹת בִּסְרָטִים אֲדֻמִּים, מַבְרִיקִים, לְבָנִים
לָנֶצַח, קֻפְסָה בְּתוֹךְ קֻפְסָה בְּתוֹךְ קֻפְסָה,
אֲבַקֵּשׁ לָתֵת אֶת כָּל הַמַּתָּנוֹת

אֵיפֹה אַתְּ אֵיפֹה אַתְּ אֵיפֹה אַתְּ

(מתוך "מתנות" עמ' 36)

מאמר מוסגר

אנצל את המקום ובמאמר מוסגר אומר: הרשימה שלי, כרשימות אחרות שלי, אינה רשימת ביקורת אלא רשימה של קריאה חוויתית, תחושתית. המילה ביקורת אינה אהודה עליי בשל המשמעות שבה, משמעות של חיפוש פגמים.

זאת ועוד: אומר גם שביקורת, אם יש והיא נעשית, אינה חייבת להיות רק כלפי התוכן, היא יכולה לבוא גם באשר לצורה. והביקורת יכולה להיות גם לגבי המחיר שנדרש עבור אותו תוכן שעליו נכתבה הרשימה. וכאן אני חייב לומר, לא רק לגבי ספרון זה אלא בכלל, ותמחל לי המשוררת על כך שאני מנצל את המקום שהועדתי לה, אך בכל זאת זה עניין שקשור באותו עניין: אם ספר קריאה שמכיל עד 200, 300, 400, או גם יותר עמודים נמכר במחיר תקרה של עד 98 שקלים, כי שיווקית ופסיכולוגית נזהרים מחציית הגבול המוגזם למדי של המאה, ואין כוונה לומר כאן שמחיר זה הוא זול - לא הגיוני ולא הוגן לקבוע מחיר של 68 שקלים לספר שירה צנום כמו זה, שבהחלט ראוי להיקרא, וגם זכייתו במה שזכה אומרת כך - אלא אם כן המחיר שנטבע על גב הספר נטבע בשרירות, מבלי שתהא להוצאת הספרים שמאחוריו, ותהא זו טובה ככל שתהיה והספר עשוי היטב ככל שהוא עשוי, כוונה או דוחק ואולי אפילו צורך למכור אותו. כך מרחיקים אולי בבלי דעת את ציבור הקוראים מלקרוא שירה, שהיא, כמו הסַפרות בכלל לסוגותיה וכמו כלל האמנויות, מיסודותיה של כל תרבות נאורה.)

שרי שביט, "ומה יש עוד", שירים, "אחוזת בית", 37 עמודים, 2014.

תאריך:  06/02/2014   |   עודכן:  07/02/2014
יוסף כהן אלרן

מועדון הבלוגרים עוקבים: 17לקבלת רשימות יוסף כהן-אלרן לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


ברחבי הרשת

רשימות קודמות
שבעה קבלנים, כמעט כולם דמויות ידועות בעולם הנדל"ן, נחקרו השבוע בחשד למתן שוחד או טובות הנאה לעו"ד רועי בר, שהיה היועץ המשפטי של עיריות ראשון וציון ורחובות. חמישה מהם נעצרו ל-24 שעות, ושני האחרים שוחררו לאחר חקירה. שמות ששה מהם ידועים. הקבלן השביעי ביקש וקיבל צו איסור פרסום, שיהיה בתוקף, על-פי הידוע עתה, בתוקף ל-10 ימים לפחות.
06/02/2014  |  אלעזר לוין   |  כתבות
יש להתייחס בכובד ראש להערת קרן המטבע הבינלאומי בנושא ריכוזיות בתחום הביקורת על מוסדות פיננסים בישראל כדי למנוע חשש לסימביוזה כפולה בעבודת המבקר
06/02/2014  |  חובב לויטס  |  כתבות
במרחב הערבי, ניתן לכנות את הכוחות הדומיננטיים ברשתות החברתיות "כוחות השינוי". אלה מבקשים לאתגר את המבנים החברתיים והפוליטיים הקיימים, ומקורם בחברה האזרחית: צעירים, גברים ונשים כאחד, מעמד ביניים רחב, משכילים עירוניים ברובם, בעלי נטיות ליברליות ודמוקרטיות.
בדרום אפריקה התבססה קהילה של יהודים שהיגרו לשם ממערב אירופה - בעיקר גרמניה. מאוחר יותר היגרו לכאן יהודים ממדינות במזרח אירופה - בעיקר פולין, ליטא ורוסיה. בין הקהילות שרר מתח בעיקר בשל נטייתם ההיסטורית של יוצאי גרמניה להתרחק ולהתבדל מיהדות מזרח אירופה. יהודי אשכנז היו יזמים בעלי ממון שהתבססו והתערו היטב בחיי האוכלוסייה הלבנה, השתלבו בגינונים ובתרבות האנגלית בזמן השלטון הבריטי בדרום אפריקה ועשו כל מאמץ להחצין את נאורותם.
06/02/2014  |  תרצה הכטר  |  כתבות
במסגרת יחסי עבודה, קיימת חובה לנהוג בתום לב ובהגינות, ולחובה זו קיים תוקף מוגבר על-רקע סיום יחסי העבודה. על כן, הלכה היא כי גם כאשר מעסיק פרטי מפטר עובד, עליו לעשות כן בתום לב ומתוך שיקולים ענייניים ורלוונטיים, ולא באופן שרירותי או תוך התעלמות מצרכי העובד.
06/02/2014  |  עו"ד אהוד פאי  |  כתבות

פורומים
ספרות
ספרים
פנאי
תרבות
כתבות מקודמות
אמריקן קומפורט
אל תתפשרו על כורסאות טלוויזיה
אתר ריזורט
צימר יוקרתי לך ולאשתך
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט