קיבלתי אותו לפני חודשים במייל, והוא חיכה בסבלנות עד שהתפניתי לקראו. לו ידעתי מה שאני יודעת כעת - הייתי כבר מזמן בולעת אותו בשקיקה. ספר שאי-אפשר להינתק ממנו מרגע שמתחילים לקראו.
נאוה סמל כתבה כבר כמה ספרים שחלקם היו לאופרה ועלו על הבימות (כמו "צחוק של עכברוש”). חלקם הגדול נגע בשואה והסיפורים כולם (כמו "ראש עקום”), ממש מפעימים ומרתקים. הספר הזה יצא כבר בעבר במהדורה מודפסת לפני כ-20 שנה בהוצאת עם עובד, בשם "אשה על הנייר". הגירסה החדשה, זו שאני מתייחסת אליה, האינטרנטית, נקראת "כלה על הנייר". העלילה מתרחשת ב-1935 בארץ ישראל, כשהבריטים צמצמו כמעט לאפס את כמות הסרטיפיקטים (אשרות ההגירה) לארץ ישראל, בעקבות "הספר הלבן", שהיה היפוכה של הצהרת בלפור, בדבר בית לאומי ליהודים, עם גבולות מוגדרים על שני גדות הירדן.
הדבר יצר תופעה של נסיעת בחורים ישראלים יהודים צעירים מכאן לשם, למזרח אירופה, שהלהבה עמדה להתלקח בה בכל רגע. על-מנת להנשא באופן פיקטיבי לנשים יהודיות, ובכך לאפשר להן לקבל את האשרה ולעלות לארץ. הדבר היה מותנה בגירושין מהירים מיד לאחר העלייה. כל בחור היה מתוכנן לעשות זאת כמה פעמים, ובהזדמנות זו, גם לרכוש נשק - פעולה שהייתה מסוכנת ואסורה.
נאווה בחרה לגיבור הספר, כמו בספרה "ראש עקום", בילד. מאד אינטליגנטי, אך בעייתי, ובשל הרקע שלו, לא היה מסוגל ללמוד לקרוא ולכתוב. הטקסט כתוב בגוף ראשון - בין אם מספר אותו הילד, עוזיק, וזה רוב הספר, ובין אם משולבים בו פרקים קצרים מפי שאר הגיבורים. היופי שבספר מעוגן ראשית כל בשפה הילדותית-משהו, הקלה לקריאה, השוטפת והכובשת את הקורא. סמל היא מהסופרים הישראלים הבודדים כיום, ששפת הכתיבה שלהם כה רהוטה, עשירה ופיוטית, לא מסורבלת וקולחת. תענוג לקרוא כל ספר שלה, שהוא בבחינת יצירה.
אמרי, אחיו הגדול של עוזיק, נוסע לאירופה וחוזר עם כלה, ומיד מתגרש ממנה, על-פי החוזה שסוכם מראש. אך הדרמה מתחוללת כשהם מתאהבים באמת. פרנסת אמרי, עוזיק והדודה מרים שמגדלת את עוזיק היתום, היא על הכוורות והדבש שהם מייצרים... השימוש של נאווה סמל בדבש, כשהיא מתארת את קטע האהבה שהילד רואה במקרה בין אמרי ואשתו לשעבר - הדימויים הללו כה יפהפיים ולא נדושים, שהם מעניקים לסצינה נופך פיוטי ורחוק מתיאורי הסקס הוולגרים הנדושים המוכרים. כך גם ההגדרות שהילד מעניק לכל מיני דברים כמו לתרנגול, אותו הוא מכנה "התרנגול הציוני", כי הוא אוהב לנקר בתמונה של הרצל - הגדרות המעידות על התובנות של ילד פיקח במיוחד, עם עושר דימויים בלתי רגיל.
עוצמת הרגשות המפעמת בלב כל אחד מהדמויות בספר, מנחה את פעולותיהם, ומוליכה את זרימת הדרמה לשיאים שלא יכולים לנחשם. אותם לא אגלה, כדי לא לחמוס מכם את התענוג. עד כדי כך - שאת הספר בלעתי בכמה שעות הערב אמש, מבלי שיכולתי להפסיק, מלבד להרף קל, להכנת ארוחת ערב לבעלי ולי. הספר עשוי בהרמוניה כמו יצירה מוסיקלית מגובשת, עם כל המיכלול שבה: טונליות, צבעוניות, עליות וירידות בקצב, שאינו מרפה ממך לדקה וההרמוניה המלכדת את הכל.
הצלחת הספר העלתה אותו לבימה כהצגת ילדים בחנוכה האחרון, בפסטיבל תיאטרון מקורי, וצר לי שלא ראיתי אותה. כולי תקווה שהיא תחזור ותעלה, כדי שרבים יחוו את החוויה, במיוחד לאחר הקריאה, אך גם לפניה. הסופרת טרחה על עבודת מחקר אודות התקופה הלא קלה שעברה על הישוב אז, לאחר הפוגרומים של 1929, והטבח שהערבים עשו ביהודים, ובתוך כך, הבליטה את חלקם של כמה ערבים אוהבי יהודים, כמו חברו הטוב ביותר של עוזיק, מוחמד, ששניהם ינקו מאותה אם - אמו של מוחמד, ונאמנותו לעוזיק הייתה דוגמה ומופת לחברות אמיתית ונאמנות מהי.
השאלה שעולה בספר, האם ייתכן פעם שלום בין נאמני עז א-דין אל קאסם של אז, ותורתו הדוגלת בהשמדת כל היהודים, לבין היהודים שכל רצונם הוא להפריח את השממה ולהביא לחם לביתם (מה שקיים גם אצל ערבים בין היתר). עליה אין ניתנת התשובה במפורש. אך עדיין, הספר והסיפור הכה מלבב, מעניקים קרן אור של תקווה, שיתכן שזה יקרה. וגם אם זו רק הזייה ואוטופיה, נעים לחשוב ולדמיין שיום אחד, בנינו, נכדינו או נינינו, כמו שאומר הערבי הזקן בספר, יחיו יחד עם צאצאי אנשים כמו מוחמד שבסיפור, והשלווה תשכון כאן, כמו שכתוב אצלנו בחזון ישעיהו.
ספר מענג מאין כמוהו, למבוגרים ולמתבגרים, ששוטף אותך בגל של נוסטלגיה, לתקופה שהייתה ואיננה, אך מותיר אותך עם תחושת סיפוק ורוויה של התוודעות אליה, למיקרא מוצר כה משובח, שנדיר למצוא כיום. והקריאה אותו באייפד היא תענוג נוסף,שרבים מעדיפים אותו על קריאת ספר מודפס. מומלץ בכל לב.
ליברמן לועג למסע יחסי-הציבור שעורך לכבודו ידיעות אחרונות 
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
