מעייף יותר לא-לכתוב מאשר לכתוב. בהוויה של אין-כתיבה, הטבע נראה כמו יתום שאין מי שילטף אותו במילות רוך על בדידותו העמלנית. אין איש שינחם את עצי הצאלון על כך שהם מגישים גם את הלחי השנייה למסור החשמלי. היומיום, אם לא תוקעים בו את הזיזים של האות העברית, ניגר בין האצבעות. הזמן נראה כמזימה עלובה אך מוצלחת, כמו נַכְלוּל באופרטה.
מעייף יותר לא-לאהוב מאשר לאהוב. העתיד רובץ לפתחך כמו חמור גרם.
מעייף יותר לא-לחלום מאשר לחלום, ואין זה חשוב כמה יגיעות וחיבוטי עלילה אִינָה לָך החלום. למשל: הגעת לברכת מים קטנה ויפהפייה ונמצא ששוחה בה סוס במעגלים שאין להם סוף, רק רעמתו ושמץ מחזהו מבצבצים מעל המים. אין לדעת אם הוא מתענג או נענש. בכל מקרה נוכחותו של הסוס בברכת-החֶמֶד נראית טבעית יותר מנוכחותה בבניין של השכנה למעלה, היורה בך מבטים של שטנה. ואָת, במקום לשטון אותה חזרה, רק מרחמת עליה. מכירה היטב את המנגנון הזה של דו-תחמוצת החשדנות והנחיתות. יודעת שאין לו תקנה.
עם טלוויזיה זה הפוך מאשר כתיבה, אהבה וחלום - כי מעייף יותר לצלול לתוכה מאשר לא-לצלול.
ובכל זאת, פה ושם נתקע גלגל העין על תוכנית הנראית לו כמכילה יותר בִּינָה מאשר תֶּבֶן, ונדמה לו שהִנֵה, כאן ייאמרו דברי טעם. כך קרה בתוכניתו של
רונאל פישר 'פרופיל', שהוקדשה הפעם לצייר הבריטי דייויד הוקני. התוכנית נראתה מבטיחה משום שבאולפן ישבו תותחי תרבות, וגם משום שהעין מתיידדת מיד עם ציורי הענק של הוקני - שהם קליטים, זְכִירִים וצבעוניים כמו שיר פופ מהאייטיז. ציורים אלה נראים כמו הגבול האחרון שלפני תצלום (אם כי אפשר לומר שהמציאוּת, ולא הציור, היא הגבול האחרון שלפני תצלום...).
רונאל פישר שוחח עם האוצרת רותי דירקטור, שנשמעה מוקסמת מהציורים של הוקני, וגם עם עורך 'הארץ' לשעבר
דב אלפון, העורך כיום את מגזין האינטרנט 'אלכסון'. באולפן ישבה גם כתבת האמנות דפנה לוסטיג, שאמרה משהו כמו - רוב האנשים שמבקרים במוזאונים מתפעלים מעבודות לפי קריטריון של "האם הייתי לוקח את העבודה הזו אליי הביתה", וכשמדובר בציורים של הוקני, התשובה היא "בטח שהייתי לוקח הביתה!", כך לפי לוסטיג. זו תיאוריה חביבה, אבל לא בטוח שהפסיכולוגיה של ההמון מכירה אותה. גם דב אלפון לא נכבש בקסמי התיאוריה, וטען כי אנשים מתפעלים גם מציורים שהם לא בהכרח רוצים לתלות בסלון הפרטי שלהם, כמו למשל 'הצעקה' של מונק.
רותי דירקטור סיפרה בהתפעלות שדייויד הוקני מצליח "להישאר רלוונטי" כבר שישה עשורים, וציינה כי אלף אמנים בבריטניה בחרו בו כ"האמן החשוב ביותר באנגליה המודרנית". בניסיון להסביר את סוד קסמו, אמרה האוצרת הבכירה כי הוקני "גם נמצא בתוך החוויה, וגם משקיף עליה מהצד". אך האין אמירה זו נכונה לגבי כל מעשה אמנות באשר הוא? מאוצרת במעמדה של דירקטור הייתי מצפה לתובנות דקות מעט יותר. קחו למשל את הציור המפורסם של הוקני, המתאר גבר עומד על שפת ברכת שחייה ומביט מוטרד משהו בגבר אחר, שגופו העירום מפלח את מי הברכה בצמוד לפני המים אך שקוע בהם. מה שמייחד תמונה זו איננו העובדה ש"הצייר גם נמצא בתוך החוויה וגם משקיף עליה" - והרי אבחנה זו נכונה גם לגבי צלמיות החרס שנמצאו במצולות נמל קיסריה. מה שמיוחד כאן הוא, כמדומה, העובדה שהציור זה של הוקני הוא גם חידתי וגם בנאלי. יש משחק בין הנאיביות של הצורה ובין איזה סוד שצופנת 'עלילת' הציור - וכך נבנה מתח, אשר את זמזומו יכולים לשמוע גם אנשים שלא גמרו קורס מבוא בבצלאל.
בכל אופן, חשבתי עד כמה אכזרי הוא הפטנט הזה של "פאנל מכובדים המדברים באמנות". והרי אורחים אלה, נכבדים ומשכילים ככל שיהיו - די שיאמרו משפט אחד הרחוק מטעמנו האישי (כמו המשפט גס-הרוח והדמגוגי של המנחה רונאל פישר, שקבע כי "ואן גוך היה צריך לחתוך אוזן כדי שנזכור אותו") - וכבר תיראה לנו רהיטותם כמין קרקור-סרק מלומד.
כן, עסקי הפאנלים הם אכזריים: תותחי תרבות אלה התפעלו, משום מה, קצת יותר מדי מדייויד הוקני, שלעניות דעתי הוא צייר נטורליסטי אשר יצירותיו נמצאות על הגבול הדק של הקיטש.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
