הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   ספרות  ספרים  פנאי  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
איש הכותל
31/07/2017   |   עידן יוסף
 
 
 
חראם על שקאו
31/07/2017   |   אריאל י' לוין
 
 
 
האם נשלם בעד מטען יד
31/07/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
חורבן הבית השלישי
31/07/2017   |   רן לוי
 
 
 
הוגה הקללות המאוסות
31/07/2017   |   עמי דור-און
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
ילדה רושמת רוח

"לאונרד כהן שר לה": ציפי שחרור בשירים חסרי שקט, אחוזי תזזית, מנושבים ברוח חסרת מנוחה

▪  ▪  ▪
הכותרת היא מילותיה של ציפי שחרור המובאות בפתח ספר שיריה החדש "לאונרד כהן שר לה": שירים חסרי שקט, אחוזי תזזית, מנושבים ברוח חסרת מנוחה, והם מקפצים ומנסים לבעוט כמעט בכל הנקרה בדרכם. ספר שנדמה כליקוטים, מעורר תחושה של שולחן עמוס טעמים שונים ואתה טועם מזה ומזה ולשונך תוהה אך חוגגת.

אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת הַלַּיְלָה וּמַגְבִּיהָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
בִּזְרִיחָתָהּ אֲנִי אַכְזָרִית מִמֶנָּה.
מֻכַּת יָרֵחַ בַּאֲפֵלַת תַּחְתִּיּוֹת אֲנִי גּוֹרֶרֶת מִלִּים
לִבְרֹא מֵהֶן אִשָּׁה חֲדָשָׁה מֻפְרֶדֶת מֵעֲבַרָהּ,
עֲשׂוּיָה חוּטֵי גֶּשֶׁם מְטֹהָרִים.
("חוטי גשם", עמ' 7)

כמו תמרור אזהרה מקבל השיר הזה את פני הבאים אל תוך הספר: זאת אני, חזקה ודעתנית, טעונה ורוגשת. אני מודיעה זאת מראש, ואם הכרת אותי בעבר הריני עכשיו אחרת.

והנה אתה יודע איך לבוא אל הספר, איך להכיל אותו כביכול. והנה היא, רגישה ונחושה ומחולקת. כי משהו בא ומפצל אותה לכאורה, בין העבר להווה, בין מה שהיה לה לבין הוויה החדשה שלה, שבה היא רואה את עצמה כאישה שהצליחה לנער את אישיותה שלה ולחדש אותה. אם היה בה משהו כנוע אי-פעם, גם אולי מבלי להיות מנוכרת אליו, אל יבואו לתור אחריו עכשיו. זה המסר שטופֵחַ מיד בפניך.

דמות אישה שמצויה בעידן אחר של חייה, עידן שבא ומבטל את מה שקדם לו. אך זה לא מוחק מן הזיכרון, לא מזכך אותה עדיין. שאם כן הצהרה כזאת הייתה מתייתרת. לא הייתה נזקקת לה. אלא שבמודע זה מבטל את העבר מן ההוויה העכשווית שלה, בא וחוצץ בין השניים.

הוּא יֹאמַר לָהּ, אִשָּׁה מִתְרַחֶצֶת, שִׁירָה,
וְעוֹד יוֹסִיף לָהּ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה מִלִּים.
וּכְבָר דִּגְלוֹ זָקוּר בַּכְּרָמִים.
כִּכְלוֹת הַכֹּל חוֹלֵי אַהֲבָה הֵם, וּבְשִׁיר הַשִּׁירָה סוֹבְבִים.
("שיר השירה – אישה מתרחצת", עמ' 18)

תחושותיה, שיריה, דומה שאלה רוצים לקפץ בעולם ומלואו. להכיל אותו, לחוות אותו, להביע את כולו. לצרוב בתוכה את תולדותיו ולמהול אותם בתולדותיה שלה. יש בספר תחושה של תזזית, ניעַ של נמרצות. ומתוך שאיפה עזה לגעת בנושאים שונים, היא מחלקת את העולם של שיריה לאגפים ולאגפי משנה – אבל ראה זה פלא: היא יכולה לעשות כל זאת בחן ובזרימה כובשת, מה שמביא אותך לרצות לבחון עוד מן הטעמים שהגישה, גם אם החריף והמריר צורבים לסירוגין את לשונך.

וכאילו נכתב השיר הבא, שנובע מתוך איזו רִגְשה זועמת, כדי להבהיר את עובדת החיים הבוערת הזאת: שיש בה לא מעט ציניות ומחאה עצמית בדרך בה באה לביטויה. מחאה וזעם פנימי קיים, כפי הנראה. זעם אישי, ייתכן. כי אולי באקראי ואולי לא, בתוך מוסיקת המילים של השיר הבא אני נתקל במרומז שְמה:

אִשָּׁה חוּשָׁנִית מָה יֵשׁ לָהּ בְּחַיֶּיהָ –
כֶּשֶׁף שָׁדַיִם וְעֶרְוָה בְּהַמְתָּנָה,
כְּמוֹ צִפֳּרִית שְׁחוֹרַת פְּלוּמָה חַסְרַת בַּיִת,
אִשָּׁה חוּשָׁנִית מָה יֵשׁ לָהּ –
גֶּרֶב נַיְלוֹן עַל יְרֵכָהּ וְטִפַּת דָּם עַל לְשׁוֹנָהּ.
("דם", עמ' 18)

עולמנו מושתת על אהבה, אומרים, ושמא זאת קלישאה. עולמנו מושתת על תשוקה, אומרים, ושמא זאת הכללה. עולמנו מושתת על רצונות, על צרכים, על כוח, ושמא יש בכל זה הגזמה. אך לא נפסול את האפשרות שהוא מושתת גם על קינאה, על שנאה, על מלחמותיו של האגו האנושי, האישי במקרה הטוב, שבמקרה הרע הופך להיות אסון כללי, הרסני.

אך דומה שמה שנוגע בבשרנו מקדים את הנגיעה בנפשנו. כי צריבתו של זה מיַדית, לא משתהַה. אלא שבעקבות הצריבה, שיש בה לעתים גם מן הענוג ומן המנחם בא מאוחר יותר כאבה של הנפש. כאב של נפש שהוליכו אותה שולל, ומי הוליך אותה כך אם לא אותו גבר שקשה לעטות על דמותו, לפי ספר זה, גוונים מחמיאים.

וכאילו לאשש את הנאמר בשירים הקודמים, באה המלחמה הקטנה שבין שניים, מלחמה של מינים ומזהירה:

אַל תַּנִּיחִי לְאִישׁ לִפְלֹשׁ לָךְ אֶל הַלֵּב,
תּוֹכוֹ רִמּוֹן צָרוּף.
הוּא לֹא מָצָא אֶת הַנִּצְרָה
אֲבָל הִנַּחְתָּ לוֹ לִפְתּוֹחַ שָׂם מְגֵרָה.
הֲרֵי לֹא יָדַעְתְּ שֶׁמִּסְתַּתֵּר בָּךְ שִׁיר מָוֶת
וְאֶצְבַּע שֶׁתְּשַׁחְרֵר אֶת הַהֶדֶק.
יוֹם אֶחָד הַכֹּל יִתְבָּרֵר. שְׁקָרִים, מְזִמּוֹת, תְּכָכִים, שֶׁאֶצְלוֹ הֵם לֶחָם.
וַהֲרֵי אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁבָּאתִי רַק לְהַזְהִיר.
("באתי רק להזהיר", עמ' 25)

ומדוע האזהרות האלה? מפני מה הזהירות? יש תחושה שקיימים בשירים משקעים של לב פגוע וכווי שיוצרים את התהודה העזה הזאת.

נוצר הרושם שאין לתת אימון במין הגברי, כי בסופו של דבר משהו בתוך בני המין הזה מזין אותם ומוביל אותם להרע לאישה, במודע או שלא. להרע לתחושותיה. לרגשותיה. גם אם לא במזיד. לאחר הכול הם מכוכב אחר, דוברי שפה רגשית אחרת. והתחושה שמתעוררת היא תחושה של חד-צדדיות. כאילו הגבר כמעט מוּעַד באנושיות השונה שלו. כי בסופו של דבר דבשו הוא כֶּזב, וטעם מר נלווה לו בסופו.

עם זאת מתקיימת התמסרות שהטבע בהתנהגותו הצינית כופה אותה: הוא ברא אותנו כמי שזקוקים לחושים שלנו, לרגשות שלנו, ולפי כך על-אף הסיכון שבהתמסרות אנו עושים זאת. לא פעם מתמסרים לכזב הזה, כי לאחר הכול, אם קלישאה ובאם לא, אם תרמית או לא של עצמנו, כולנו רוצים ברגש החמים הזה, המשייך הזה, הסוחף הזה שקרוי אהבה. ואם לא אהבה אזי אין ספק שהתשוקה תובעת את שלה ומביאה את אלה לאלה. כמעט דיכוטומיה, בהגזמה, של צדדים שנאלצים לחיות יחד ורק גופיהם החייתיים מדביקים אותם. ואולי במקרה הטוב רק סימביוזה דרושה, תועלתית ונסבלת.

האמנם זה כך?

אִם הָיִיתִי מְסַמֶּנֶת אֶת שִׁגְעוֹנוֹתַי
הָיִיתִי חוֹרֶטֶת אוֹתָם עַל שָׁדַי וִירֵכַי.
מִצַּלֶּקֶת אֶת גּוּפִי קַעֲקוּעֵי גַּעֲגוּעַ.
וַאֲהוּבִי הָיָה חֹפֶן אֶת גּוּפִי, מָתְנַי בְּיָדָיו, רֹאשׁוֹ בְּחֵיקִי.
אֲבָל הַזְּמַן – טָעֻיּוֹתָיו כְּבָר מִסְתַּמְּנוֹת
נֶעֱרָמוֹת, מִתְגַבְּהוֹת בְּאַכְזָרִיּוּת הָאַהֲבָה.
("קעקועי געגוע", עמ' 26)

אכן האהבה אכזרית כשהיא מאכזבת. משהיא נוטשת. כל אהבה, לסוגיה ולדרכיה. ובשלב מסוים דומה שנכזבה זו שבספר ממלחמתה, כמו מזה גם מאלה. כי נואשה מלהזהיר את בנות מינה שלא לחמו עמה. שלא רכבו לצדה במלחמה שהייתה לא רק שלה, לא רק בשבילה. ואיזו מלחמה זו הייתה? האם לא הובנה? האם רצתה לעורר את כל הנשים ולא עלה בידה? האם אֵלו שרצתה בן עמה, במסע צלב של נשים למען נשיותן אכזבו אותה? אולי מלחמה של מנוצלות על זכותן? אולי קרב של מקופחות על שוויונן? כי לא מצאו כוח כמוה? ואולי לא סברו כך במידה מספקת? אולי נוח היה להן במה שיש להן?

ושמא יותר מכך. שמא לאחר הכול הושבה לה, מבחינתה, רעה תחת טובה? אלה שציפתה מהן, שבטחה בן, נתייגעו? נואשו? הניחו לה לבדה? בגדו בה?

מִצֹּהַר חַלּוֹנִי קָרָאתִי צִפֳּרִים לַמֶּרֶד,
לַמַּסָּע הַבּוֹעֵר בְּגוּפִי.
בְּכַפִּי הִצַּעְתִּי זֵרְעוֹנֵיֵ חִיּוֹּת.
אֲבָל בְּמַקְּוֹרֵי דָּם הֵן דָּקְרוּ מֶרְחֲבֵי
נְדוּדִים בְּנַפְשִׁי וְדָאוּ אֶל תְּכֵלֶת גְּדוֹלָה
פּוֹרְשׂוֹת כָּנָף בְּמַשַּׁק אֲוִיר עַז
("מרד הצפרים", עמ' 48)

וכמי שנואשה מלחולל, היא מוצאת את עצמה, באה אל האישי שלה. ונראה, לאחר כל זאת, כי החלק הטוב שמלווה אותה הם זיכרונותיה המנחמים מאִמה. וודאי הוא שכן. כן ברוב המוחלט האנושי. והלא אנחנו יודעים: יש רק אהבה אחת ככל הנראה, שאינה חולפת, שאינה תלויה בדבר, שאין בה כזב - זאת אהבת האם. אותה אם שחשה כאילו ליאונרד כהן שר למענה. בקולו המכמיר ומתוך הזדקקות נפשה חשה כי אכן היה זה למענה. לרוך שבה. לדמות החמה, לאנרגיה החובקת, האוהבת והאהובה. כך מצטיירת אמה ונעשית לַדמות האנושית המרכזית בספר השירים הזה.

אכן כזאת היא דמות האם. דמות שמוסיפה כאילו לחבוק, דמות שאינה מניחה. מתרחפת. ננשמת. נערגת. כמעט נוגעת. חמה ומוחשית על-אף לכתה, בשל הגעגוע העמוק אותו היא חשה אליה. כי אלה שיקָרים לנו אינם נמחקים, לא נעלמים. הם רק עוברים אל מקום אחר. לצבירה אחרת. אולי אף נמצא אותם, ברגע של אמונה עמוקה, מרקדים בינות לכוכבי הלילה שקורצים לעברנו, מעודדים אותנו.

כְּשֶׁאֲנִי מְגִיחָה מִתּוֹכָהּ, תִּינֹקֶת מֵחֲלוֹם מָתוֹק,
יְדֵי אִמִּי בּוֹעֲרוֹת, נוֹגְעוֹת אֵשׁ
וְתַבְשִׁילֵי מִטִּבְחָה הַצַּר מַזְהִיבִים בִּי.
אֲבָל בַּלֵּילוֹת אֲנִי מְנַסָּה לְהַשְׁכִּיחַ מִמֶּנִּי אֶת צַעֲרָה,
וּבוֹדָה שֶׁאִמִּי
מַרְקִידָה עַכְשָׁו בְּשָׁמֶיהָ כּוֹכָבִים.
("אמי מרקידה כוכבים", עמ' 8)

יש מקום שאתה יוצא ממנו אך אינו יוצא ממך. כך הוא בית ההורים. לכן אביא מתוך המקבץ "געגוע – בית", (עמודים 15-13), מעט מן הכמיהה הזאת שמשתרעת על פני עמודים אחדים, אבל בַּית אליו בוודאי אינה רוצה לשוב על-אף כמיהתה הגדולה - כי בית הוא האנשים שבו, החום שבו, החיבוק שבו, הקולות האהובים שבו, ואלה דברים שהיו ועכשיו אינם שם - כמו שאינה רוצה לשוב אל התום שהיה מנת חלקה בעת שהייתה בו, כי אולי היה זה תום שהביא אליה רע. ואולי אל עוד דברים שמתעוררים בה וגורמים לה לבעוט, גם אליהם אינה רוצה לשוב.

מתוך מקבץ הערגה הזה, אפוא, אביא לכאן שורות מעטות אותן אנו יכולים לקחת עמנו:

אֲנִי זוֹכֶרֶת רֵיחוֹת כְּמוֹ זִכָּרוֹן נִכְפֶה.
מְרִיחָה וּמַכְפִּילָה אוֹתוֹ.

-
בְּכָל רֶגַע שֶׁאֲנִי מְנַסָּה,
הַגַּעְגּוּעִים כְּקֶשֶׁת בַּרְזֶל מְעוּכָה עַל הֶחָזֶה, תּוֹכוֹ עֹגֶן חָבוּל.

-

אֱלֹהִים – קַח אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה
מֵהַלֵּב מִמֶּנּוּ צוֹמֵחַ גַּעֲגוּעַ.
בַלַּיְלָה הוּא חֹשֶׁךְ חוֹמֵק אֶל נָהָר

-

אֲנִי קְרוּם הֶחָלָב שֶׁל אִמִּי
אֲנִי הָאַהֲבָה, הַנְּשִׁיקָה, הַמִּדְרוֹן וְהֶעָשָׁן.
אֲנִי הָעֲקֵדָה.

ועכשיו? מה ואיך היא עכשיו עם הדבר ההוא שרובץ בה, שעוקד אותה ומהו הדבר ההוא? משהו מאותה עקדת עבר נסתרת מלוֶוה אותה ודוחף אותה לשנות. אלא שאמרנו כי קרו דברים: האִם נואשה מהמציאות שסביבה? האם היא אומרת, רציתי לעשות ועכשיו די לי? יהיה אשר יהיה?

כמה תָמּה הייתה. איך לא ידעה – אך דומה, אפוא, שעכשיו היא יודעת ופורעת. פורעת ברגשותיה על מה שהיה אז. על מה שאינו עכשיו. על היותה לכודה בין שני אלה. ולפי כך היא מניחה לרוח לשאת אותה, גם אם זו רוח של אש לוהטת וסעוּרה, גם אם זו פורעת אותה עצמה.

עַכְשָׁו אֲנִי צִפּוֹר
נְטוּלַת סוֹד. עֲמוּסַת כָּנָף
נָחָה עַל אֲוִיר לֹא צָפוּי.

פַּעַם הָיִיתִי צִפּוֹר בְּתוּלָה,
שְׁלוּלִית נִשְׁקֶפֶת בַּשֶּׁמֶשׁ וּפְקַעַת לַעֲנָה.
("ציפור",עמ' 32)

כך היא רושמת רוח. כך היא רוקמת סופה. והשירה מטלטלת. בתוכה בעֵרה לכודה, והיא חשה בה. גם הקורא חש בה. זהו כוח השירים האלה. היא לוהטת ומי יכבה אותה ולמה לכבותה. זאת אש היצירה שלה הלוהבת. ואין הבדל אם טובה הרוח או רעה, ואם היא מחטאת או שורפת. כך נדמה. כך כל עוד היא מותירה בה את התבערה.

יֵשׁ לִי שִׁירַתָ אֵשׁ. הִיא שֶׁלִּי
מִשְׂתָּרֶגֶת עָלַי כְּמוֹ גֶּפֶן יָם תִּיכוֹנִית.
לִפְעָמִים הִיא זֶפֶת טְהוֹרָה.
לְעִתִּים עָנָף נְטוּל סוֹדוֹת וְדָאֲגָה.
הִיא הַמְּנוּסָה וְהַפְּרִימָה.
("מוזה", עמ'36)

(ציפי שחרור, "לאונרד כהן שר לה", הוצאת "הקיבוץ המאוחד" 2014, 62 עמודים)

תאריך:  16/03/2014   |   עודכן:  16/03/2014
יוסף כהן אלרן

מועדון הבלוגרים עוקבים: 17לקבלת רשימות יוסף כהן-אלרן לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
ילדה רושמת רוח
הודעות  [ 3 ] מוצגות  [ 3 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
חיים ספטי
16/03/14 22:50
2
אדלינה קליין
17/03/14 13:25
3
שיר אמיתי וכנה
17/03/14 18:31

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
ממשלת ישראל משקיעה עשרות מיליארדים בתכנון, בפיתוח ובהקמת פרויקטים בתחום התשתיות. משרד התחבורה הוא אחד הגורמים הגדולים המזרימים מדי שנה מיליארדים של שקלים להקמת כבישים, מחלפים וגשרים ברחבי הארץ. דא-עקא, הנהלת משרד התחבורה אינה עושה את כל הדרוש כדי לכפות ו/או לוודא ביצוע מדוקדק של הפרויקטים ולהסיק מסקנות, גם כאשר מתחוור כי פרויקטים גדולים בוצעו תוך ליקויים ומחדלים העלולים לסכן חיי אדם.
16/03/2014  |  יואב יצחק  |  כתבות
המופע "זה תמיד אהבה" שראיתי אמש הנו מסע בשיר ומלל בו מושמעים שירי אהבה ודברי קישור על שירים ישנים, נוסטלגיים שהיו פעם בפי כל כאשר תוך כדי המופע עוברים בתחנות חשובות בתולדות המדינה ומגיעים עד ימינו אנו.
15/03/2014  |  ליאון אלי  |  כתבות
עפר נמרודי ועו"ד יוסי כהן נקלעו למצוקה גדולה. החשיפה ב-News1 ביום 04.01.14 על היקף תנועות הכספים ביניהם - במזומנים, גרמו לתמיהות קשות אצל כמה מהרשויות ובראשן רשות המיסים וחיזקו את החשדות נגד השניים. המסמך שחשפנו שבו מאשר נמרודי ליוסי כהן כי "פרעת לי במזומן במהלך השנים 2011, 2012, סך של 450,000 ש"ח" (מסמך 1), הוכיח, פעם נוספת, כי הצמד המושחת הזה מבצע עבירות פליליות ועובד עם כספים שחורים ובמזומנים כדבר שבשיגרה.
15/03/2014  |  יואב יצחק  |  כתבות
בשבת (15.3.14) יציין המהנדס אורן הוד (44) שלוש שנים לכהונתו כמנכ"ל אפריקה-ישראל מגורים. היה זה שבוע טוב בעבורו, וגם בעבור החברה: ביום שלישי רכשה אפריקה-מגורים אחד מגרש יוקרתי בירושלים, למגדלי מגורים ומשרדים, ב-173 מיליון שקלים. למחרת אישר לו הדירקטוריון העלאת שכר של כ-4%, וכן בונוס חזוי בכ-480 אלף שקל שיקבל השנה. עבר עוד יום, והחברה בניהולו פרסמה דוחות כספיים ל-2013 המצביעים על עסקים טובים.
14/03/2014  |  אלעזר לוין  |  כתבות
שבוע האופנה השני במתחם הבנייה של גינדי, בדרך בגין בתל אביב, התקיים השבוע וגרם למתחם הבנייה (מה שהיה פעם השוק הסיטונאי של תל אביב) להפוך לרגע לנקודה תל אביבית של זוהר.
14/03/2014  |  שולמית קיסרי  |  כתבות

פורומים
ספרות
ספרים
פנאי
תרבות
כתבות מקודמות
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
אור לוין
איך נבחר דונלד טראמפ?
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט