על הבמה המעוצבת ע"י אבי שכוי בצבעוניות ססגונית מפגישים אותנו שני זגות גבריים עם מיכלול בעיות המיגדר: החששות להחשף, התשוקה העצומה לאהבה אמיתית עם בן זוגם, הרצון להיות למשפחה עם ילדים, הקנאות, השקרים והרצון לשמור על הזהות הייחודית של כל אחד.
ארבעה שחקנים-פרפורמרים-זמרים-רקדנים מעולים, קונים אותנו במשחקם הכנה, בנועזות הביטוי של רגשותיהם, ובפתיחת חלון למה שחלק מכולם ידעו וחלק לא, אבל לא נתנו מעולם את הדעת על בעיות נתח אוכלוסייה נכבד זה. הומואים זה לא רק מצעד הגאווה עם כל הפוזות המלהטטות של פעם בשנה. זה מצב נתון של 10% מהאוכלוסייה, רובם בעלי כשרונות יצירתיים ורגישות שאחרים לא חוננו בהם. וכל רצונם הוא לחיות בשלווה, בלי פחד להלך בלילה ברחוב ולחטוף מכות רצח ולהסתכן בחייו בגלל זהותו המינית. כך נזכר גם מקרה הרצח ב"בר נוער" במחזה.
ההצגה שנכתבה בידי שלושת בוגרי בית צבי בעברם, וכיום מקצוענים בכל הבמות הרפרטואריות, מעניקה לארבעת השחקנים אמצעים להטעים אותנו מכשרונם המבורך, אך במיוחד - חושפים את מצוקת גיבורי ההצגה ביומיום, וכיצד הם רוצים ושואפים לממש את חייהם.
ההצגה מלווה בשירים מקוריים שאת מילותיהם כתב דניאל אפרת, ואת המוזיקה היפה להם כתב המלחין הפורה שמוליק נויפלד. הפסנתרן אוראל אושרת מעשיר בנגינתו את השירה האינטימית ובמוסיקת הרקע הנכונה. את הרעיון להצגה קיבל רועי הורביץ מהמחזאי האמריקני דן קלאנזי, שמחזהו "שעונים" זכה להצלחה עולמית בביצוע רועי הורביץ ורמי ברוך ורץ כבר שנים בעולם ובארץ.
רחוב בוגרשוב, או כפי שקרו לאישיות במקור - בוגרצ'וב, היה ונשאר מרכז לצעירים בוהמיינים. בדירה אחת בו גרו פעם זוג - מוטי (רועי הורביץ) וכיום - גידי (אושרי סהר - "הבימה" ועוד).
המחזה נע בין שנות עשור למדינת ישראל, לבין ימינו, כשנושא ההומואים הפך טריוויאלי וחוקי, אך עדיין נתון בבעיות שזקוקות לפתרון. בעיות אותן ממחישה הזוגיות של גיל (צביקי לווין - אחד מטובי הפרפורמרים שיש לנו) ורובי (שחר פרץ הססגוני, הרקדן המוכשר והכוריאוגרף). הסצינות מתחלפות במהירות בין זוג א' לזוג ב' כשהן אף מתנהלות ללא חיתוך מאחת לתוך רעותה. וכך, אנו נוכחים לדעת, שהבעיה להיחשף עדיין קיימת. זאת - בגלל הסטיגמה שקיימת בלב רבים כנגד הג'נדר, שחלק ממנו רוצה להמנע מהנזק שיכול להיגרם לקריירה שלו בגלל היציאה מהארון.
כך חלוקים מוטי וגידי בדעתם על הנושא. מוטי הרגיש, האוהב והסובל מהמידור של חברו, בעוד גידי מקפיד שלא להיראות בציבור עם אהובו, ומכריח אותו להסתפק רק ביציאה לבתי קולנוע, שם הם יכולים בשקט להתחבק בחושך. כשבאותה עת, לאמו, מספר גידי שיש לו חברה.
בעוד גיל הרגיש והמרגש כמה ומשתוקק להיות כל הזמן עם חברו, הרי רובי המוחצן החתיך ואוהב המסיבות יוצא בגפו ל"אמן 17” ומותיר את חברו אומלל בבדידותו. שיר הפתיחה של צביקי לוין (גיל) שחוזר על המשפט "אל תלך..” מזכיר באיכותו ובסגנונו את "Ne me quitez pas” של ז'אק ברל, וממש תופס אותך עמוק. כך גם בשיר המסיים שלו - המוקדש לאמא, שמבקשת מבנה "אל תגדל...” וממחיש את הקשר החזק בין האם לבנה, מפעילים ביצוע השיר ומילותיו את הדמעות שבעין.
במחזמר-כיס הזה מתגלה השחקן הגברי והחטוב שמוכר לנו כדרמטי וקלאסי, אושרי סהר, כבעל קול בריטון נפלא. רועי הורביץ מרטיט ביכולת הרגשית שלו, ובכך שהוא שלם עם עצמו ועם זהותו; צביקי לוין הוא הפרפורמר האולטימטיבי, בשירה, משחק ומופע; ושחר פרץ שמרנין ביכולת הריקוד שלו, בתנועתיות הכה משוחררת, ושנוסע בקרוב להופיע בניו-יורק - כולם יחד מהווים מרכיבים מעולים במחזמר זה. הם לא מניחים לך לעפעף לשניה. אתה יושב מרותק להצגה, לשחקנים ולסיפורים המשתרגים זה בזה, ומראים עד כמה החברה שלנו חייבת עוד להשתנות ביחסה להומואים. עד כמה הם אנושיים ובעלי רגשות בדיוק כמו כולם, עד כמה הם כשרוניים ותורמים לאמנויות בצורה הכי מושלמת שאפשר.
ההצגה הכה מיוחדת ומרשימה תעלה בסבב הנוכחי רק עד ה 24.3 בתיאטרון הספריה ברמת גן. לא להחמיץ.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
