בת חורין

יהודי מאירן, שעיגן את אשתו במשך 14 שנים, נעצר בישראל כאשר הגיע להשתתף בחתונת בנו ואולץ לתת גט לאשתו.

ראשית הפרשה בשנות השמונים. נערה יהודייה בת 15 נישאה לבעלה. מערכת היחסים בין בני הזוג הייתה בעייתית מהרגע הראשון, כאשר בכל פעם שהייתה האישה מביעה את רצונותיה היה הדבר גורר התקפי זעם מצד הבעל.

במהלך השנים נולדו לבני הזוג שני בנים ובת. בשל מחלה קשה וסופנית שפקדה את אבי הבעל, לפני כ-15 שנה, ביקש הבעל לשלוח את אשתו למדינת ישראל עם אביו על-מנת ששם יקבל טיפול טוב יותר למחלתו. בתם הצעירה של בני הזוג סבלה מסוכרת נעורים קשה, ואביה החליט שהיא תצטרף אל האם. שני הבנים, בני 12 ו-8, נשארו באירן עם האב, שהבטיח להצטרף בהמשך.

לא הגיע ללווית אביו

האישה סעדה את חמיה במשך כארבעה חודשים עד שנפטר בארץ. בניגוד להבטחותיו של הבעל, אפילו ללווית אביו הוא לא הגיע. משא-ומתן טלפוני בו האישה ביקשה מהבעל לקיים את הבטחתו ולהגיע לארץ עם הבנים העלה חרס. הבעל החל להפעיל על אשתו לחצים כבדים שכללו איומים, בדרישה שתשוב לאירן. האישה סירבה.

כשהגיע הבן הגדול לגיל 17, בו על-פי החוק האירני הוא מחויב להתייצב בלשכת גיוס ונמנעת ממנו היציאה מאירן, ביקש הבעל מאשתו לשוב אליו והציע לקיים את הבטחתו לשוב לארץ לשלוח את הבן הגדול שישהה אצל הורי האישה. האישה סירבה לשוב לאירן והבן נשלח בכל זאת לארץ מאימת הגיוס לצבא. התסריט חזר על עצמו גם בהגיע הילד הקטן לגיל 17. שוב, לאחר ניסיון להשיב את האישה לאירן, שלח האב גם את בנו הקטן לארץ מאותה הסיבה. האם ושלושת ילדיה התאחדו בישראל. האב נשאר באירן והיה מגיע מעת לעת לביקורים בארץ בחדר שכור, אך מעולם לא שב לביתה של האם ולא קוימו חיים משותפים ביניהם מעת יציאתה מאירן.

בביקורו של האב בארץ, הפעיל על אשתו מסכת איומים והפחדות לשוב איתו לאירן. לאחר אחד מהביקורים האלימים מילולית, פתחה האישה תיק בבית משפט לענייני משפחה, שם החליט בית המשפט על צו הרחקה כנגד הבעל והורה על מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. במקביל, נפתח תיק בבית הדין הרבני בבקשה לגירושין, ולמרות התקיימות של מספר דיונים לא בוצעו הגירושין. באמצעות דרכון מזויף הבעל הצליח לצאת מהארץ למרות צו העיכוב.

בשנת 2011 פנתה האישה בשנית לבית הדין וביקשה לסיים את נישואיה. בית הדין החליט להעביר את התיק לטיפול אגף עגונות, וזה החל במשא-ומתן עם הבעל באמצעות הרבנות במוסקבה, כאשר לאורך כל הדרך סירב הבעל לתת גט לאשתו.

הטורקים סייעו

לפני כשלושה חודשים, הגיע מידע לאגף עגונות כי הבעל עומד להגיע ארץ לחתונת בנו. בהיערכות מוקדמת, למודי ניסיון מהצלחתו של הבעל בעבר לחמוק מהארץ למרות צווי עיכוב היציאה, תואם הפעם המהלך עם הקונסוליה בטורקיה. עם פנייתו של הבעל לקונסוליה קיבל אגף עגונות מידע על כך מראש. הבעיה שנוצרה היא כשהבעל הגיע לקונסוליה עם דרכון מזויף שבאמצעותו לא יכול היה להיכנס לארץ. נוספה לכך שביתת משרד החוץ, שהקשתה על הסדרת הגעתו לארץ. במאמצים שנעשו על-ידי אגף עגונות מול משרד הפנים ומשרד החוץ קיבל הבעל אשרה ונחת בארץ. מרגע הנחיתה הוצמד אליו מעקב. זאת משום שלבקשת האישה לא ניתן היה לעוצרו עד לאחר החתונה.

החתונה התקיימה ביום חמישי לפני כשבועיים וגם בה נמשך המעקב תוך שהחוקר שנשכר מטעם בתי הדין ממשיך במעקב עד אחרי שבת חתן במגמה להגיע אל הבעל ביום ראשון בבוקר. במוצאי השבת התקבל מידע שהבנים גילו שיש לאמם תוכנית להידיין עם אביהם בבית הדין הרבני, והם תכננו להעבירו לעיר אחרת ולהבריחו מהארץ.

מנהל אגף עגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, הרב אליהו מימון, הנחה את החוקר הפרטי להוציא מיידית צוותים לשטח ולעצור את הבעל. הבעל נעצר בידי המשטרה בכפר סבא, הובא לבית הדין וסירב לתת גט. בשל חשש של האישה מבני משפחתה שלא חדלו מלאיים עליה ולהפעיל לחצים, החליטו בארגון "יד לאישה" ובהמלצת אגף עגונות להעביר את האישה לדירת מבטחים בירושלים. לאחר מספר ימים במעצר ניתן גט סמוך לשקיעה, והאישה הותרה מכבליה לאחר 14 שנות עגינות.

הרב מימון אמר כי "הוכח שהתמדה ונחישות מביאים להשגת המטרה, והאישה תסב לשולחן הסדר השנה כבת חורין".