ביום ראשון (ה-14 לספטמבר 2014) ארחה מערת אליהו הנביא בחיפה אחדות יהודית ערבית ובין-דתית, שכל משתתפי האחדות הזו מייחלים שבע"ה השנה החדשה תיראה רק כך בתחום הדתי והאנושי. בסביבות השעה ארבע וחצי אחה"צ הגעתי למערת אליהו הנביא בחיפה עם קבוצה של למעלה משישים פלשתינים ממזרח ירושלים - משפחות, משפחות, עם מספר יהודים ויהודיות חילוניים מהשמאל, עם שני פעילים דתיים (חיים כהן ואליהו) למען השלום ועם מר ראיד (ששימש גם כמתורגמן) ורעייתו מנצרת, לבקר במערה, כחלק מביקורה התיירותי של אותה קבוצה בצפון (בזכרון יעקב, בכפר פרדייס, בהיכל הבאי בחיפה וכאמור במערת אליהו).
לאחר שהעברתי לקבוצה את ההסבר על המקום ועל ההיסטוריה שלו - כולל ההיבטים הבין-דתיים (קדושתו ע"י יהודים, נוצרים ומוסלמים והיות המקום מרכז תפילה של אלפי שנים לכל הדתות) הרי שנכנסנו פנימה ונפרדנו לקבוצת הגברים והנשים, דבר שלא הפריע לאיש לחוש את תחושת האחדות הבין-דתית והרב-לאומית. במקום היו גם מתפללים ומתפללות יהודים שהצטרפו אלינו, ולאחר שעשינו הכרות עם המערה פנימה מיד נחלקנו לשני מעגלי ריקודים ששרו וגם התפללו לשלום. "הוא עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו וגם על ישראל וישמעאל", כך הדהדו הקולות בחלל האקוסטי של המערה, שכבר ראתה אין ספור ביקורים לפנינו, אבל מה שאח"כ העיד השומר הערבי משפרעם, נטע בנו את התחושה כי חידשנו שם את האחווה והשלום לקראת השנה החדשה.
שם - בביקור ובריקודים - ואח"כ בתפילה המשותפת, נשברו הסטריאוטיפים. שם לפתע הערבים הבינו שיהודים חרדים ודתיים ועניין הדת אינם אויבי השלום והאחווה. שם הבינו היהודים מהשמאל שהשלום והאחווה עוברים גם דרך המחיצה המפרידה בין גברים לנשים במקום קדוש ליהדות, ואפשר גם לכבד מקום קדוש יהודי כמו שמכבדים מקום דתי אחר. שם הבינו המבקרים היהודים מחיפה כי המוסלמים אינם אויבי היהדות ועד כמה הם יכולים לכבד מקום יהודי על-פי היהדות וגם לאחוז מהמקום כקדוש גם להם. שם שמעו כולם ממני כיצד המקום היה מאז ומעולם בדומיננטיות הלכתית יהודית ובגיבוי עו'תמני לכך (העו'תמנים מנעו מנזירים פרנציסקנים מאירופה להשתלט על המקום במאה ה-17 לפנה"ס), ושכל הדתות התפללו שם ללא שום קונפליקט דתי ביניהן. שם הזכרתי כי בידינו תמונות משנות ה- 30 של המאה ה-20, המראות שמחה משותפת של יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון ביום הילולת ל"ג בעומר. ושם הבין שומר המקום כי אין ייאוש בעולם משום שיש תמיד את הפעם הראשונה (ולכך אגיע בסיום הסיפור...).
לאחר הריקודים ערכנו תפילה למען השלום וגם מי שברך לבריאותו של הרב שאר ישוב הכהן מחיפה. הקהל התערבב זה בזה. נשים יהודיות - מבקרות פתע, נדהמו לחיוב מהקבוצה וממעשייה, ואילו נשים יהודיות התערבבו עם נשים ערביות ועם ילדיהן, גברים יהודים וערבים הפכו לחברים בן רגע וגם עניין הדת והחילוניות פינו מקומם לסובלנות ולאהבת הזולת. בשבילי זה היה חשוב מאוד ולא רק כדי להוכיח שהדת היא הדבר האחרון המפריע לשלום ולאחוות העמים.
כשלושה שבועות קודם לכן ביקרתי עם חבר - רב מ"
מאה שערים" בי"ם ונכדו של הרב עמרם בלויא זצקו"ל מה"עדה החרדית", בביתו של קורבן הרצח הנפשע בשכונת "שועפת" במזרח י"ם. הכאב, השכול והטעם המר שהותיר בי הביקור בבית משפחת אבו חדיר חיפש כל דרך לסגור מעגל ולהוכיח כי אפשר רק אחרת. השמחה והאחווה במערת אליהו בחיפה סגרו את המעגל הזה. עשרות תושבי מזרח י"ם (וביניהם בנו של מוכתר בית חנינה הירושלמית) חזרו לעירם עם בשורה לחבריהם ב"שועפת" כי יהודים ויהדות אינם אויבים. גם המתרגם ריאד ימסור זאת לחבריו בעירו נצרת. ואז, ממש לפני שכבר כמעט עזבנו את המקום בא הרגע והעידוד הגדול ביותר.
תוך כדי פסיעתי עם הקבוצה לכיוון המדרגות החוצה ניגש אלי שומר המקום - ערבי מבוגר מהעיר שפרעם, ובזו הלשון אמר לי בעיניים דומעות: "אני עובד כאן למעלה משלושים ושבע שני ובפעם הראשונה בחיי כאן אני רואה כאן קבוצה מעורבת ומיוחדת כזו, ועם שמחת שלום ואחווה כזו, ועוד בימים טרופי מלחמה כאלה. אני ממש מתחנן אליכם, תמשיכו ככא, כי זו הדרך היחידה לשלום ולחיים משותפים". לא רק אני התרגשתי עד דמעות - עשרות חברי הקבוצה הפלשתינית וגם המבקרים היהודים שהיו שם הזילו יותר מדמעה. ועכשיו שתהיה לכולנו רק שנה טובה, מתוקה ושנת שלום ואחווה. ואייך אומרים אצלנו - "בזכות אליהו, הנביא הבא נא". לא לחינם נועד אליהו הנביא להיות מבשרו של משיח צדקנו.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
