הסופגניות הכי טובות בתל אביב

כל שנה זה מתחיל מחדש וכל שנה אני מחפש את הסופגניות הכי מדליקות, הכי מעניינות, הכי מפתות ובעיקר - הכי טעימות שיש - בעיר הקודש, תל אביב, שתמיד מפתיעה אותי בחידושים שונים. טעמתי כבר את הסופגניות של אורי מ"לחמים" ואני זוכר את עצמי יוצא מהתור פרוע בגדים ומחזיק - כמנצח לאחר קרב מתיש - את המגש ועליו הסופגניות, בשלל צבעים, בשלל מרקמים ובשלל טעמים. טעמתי גם את הסופגניות של "רולדין", עם החידוש מלפני כמה שנים, המזרק - כן כן המזרק - שהיה נעוץ בתוך כל סופגנייה, כדי לאפשר לסועד האולטימטיבי ולסופגנאי המתוחכם להזליף, מתי שבא לו - ברגע האמת - נוזל השוקולד, נוזל פירות היער וגם/או כל נוזל מתקתק אחר, לפי טעמו של כל סופגנאי מתוחכם ומתחכם שהעיר, תל אביב, העניקה ומעניקה לו, משלל חסדיה הקולינאריים.

אבל הפעם, זה נראה ממש - ממש אחרת - הסופגניות של "ביסקוטי", אינן נראות, כלפי חוץ, מפוארות, כלל וכלל, מדובר בסופגניות שהמרקם החיצוני שלהם, הינו ציפוי שוקולד, קוקוס, ריבת חלב וקרם וניל. בקושי שישה צבעים שונים. מה זה שישה צבעים שונים, לעומת מגוון של עשרות צבעים, דוגמת שחור, חום, צהוב, ירוק, אדום (מה שכחתי?), שמעניקות לנו כלל הקונדיטוריות בישראל ואלה שבתל אביב רבתי, בפרט. מתברר ומסתבר, שהמשפט השחוק והידוע, לפיו "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בתוכו", נכון - נכון וביתר שאת - בכל הקשור לסופגניות היוצאות מבית מדרשה של "ביסקוטי", באזור התעשיה של בני-ברק, ברחוב הירקון 67.

אם אתם הולכים לשם, אז תבואו או בבוקר - מוקדם מוקדם - כמו שכתב המשורר, אמיר גלבוע "פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ולוקח סופגנייה לדרך...", או שתורידו את מוכה הגורל שנגזר עליו להיות השליח שמביא את הסופגניות ותעופו מייד מהשטח או שתשלחו אותו למקום עם קורקינט או עם אופניים. פשוט חבל לשלוח לשם מישהו עם רכב, כי לא בטוח שהוא יצא שלם או ליתר דיוק, לא בטוח שהוא יצליח להישאר שלם, במשא התלאות הצפוי לו, עד שיחזיק הוא בידו ויניף- אל על - כמנצח את מגש הסופגניות המיוחל.

יסלח לי אמיר פורת, הבעלים הדינמי והמוכשר של "ביסקוטי", אבל הדימוי היחיד שעולה במוחי, למראה המון עם ישראל הצובא על דוכן המכירה, הינו כגן חיות. לא. לא. אל תאשימו את אמיר פורת, הוא טרח - מבעוד יום - והכין שורות שורות של סופגניות חינניות, במטרה שהן תחייכנה ותקרוצנה לקהל הקונים. אבל עם ישראל לא פראייר. מה פתאום שהוא ימתין בתור? הרי הוא צריך להגיע להדלקת נרות וצריכים לסדר את הסופגניות, אז מחפשים דרכי קיצור ומנסים להסביר למוכרנים בחנות, ש"הם הגיעו קודם". כשזה לא עוזר והמוכרנים מתעקשים למכור לפי סדר ההגעה לחנות, מניף הקהל המשולהב שטרות של 100 או 200 ש"ח, אל כיוון מוכר זה או מוכרת זו, דוחק אותם בפרצופם ואומר "קח/קחי. אני צריך 18 סופגניות. נו כבר. נו כבר אני ממהר. אין לי זמן. עוד מעט הדלקת נרות!".

ההכשר שניתן ל"ביסקוטי", הינו הכשר של "כשר למהדרין", עובדה המביאה לכך, כי בין ציבור רוכשי הסופגניות בכוח - כן כן, בכוח ובאלימות רבתי! - נמנה קהל רב של דתיים וחרדים. הללו יודעים היטב מה טוב בשבילם וברגע שיש להם גושפנקה של תעודת הכשר למהדרין, הרי נפרצו כל הסכרים. כל חרדי שכזה מזמין חבילה או ליתר דיוק, ארגז של 50 סופגניות או יותר, שהרי משפחה ממוצעת חרדית, בבני ברק, מונה 8 נפשות ומעלה וכל נפש אוהבת כמה סופגניות ספייר וצריך גם להביא כמה סופגניות לחמות ולשכנים. בקיצור חגיגה.

תגידו לי וספרו לי, בבקשה, מי "הגאון", שקבע שנס פח השמן צריך להימשך 8 ימים? לא היה מספיק שהנס הזה יהיה יום, יומיים, מקסימום שלושה ימים? מה קרה לכם? אתם לא חושבים שאתם מגזימנים? מה אתם חושבים שכל יום אני אעמוד שמה במתקפה ב"ביסקוטי"? תשכחו מזה. פח שמן לא פח שמן, יש גבול לכל תעלול.

בקיצור, אם אתם רוצים לטעום את הסופגניות הכי טעימות והכי משהו משהו בעיר, רוצו ל"ביסקוטי", אבל תגיעו לשם, כמה שיותר מוקדם בבוקר, אחרת תיראו כאילו הוציאו אתכם ממכונת הכביסה. אני לא יודע איך משה סבן, מנהל החנות, עומד בלחץ הזה. תאמינו לי, מתקפה של חיזבאללה, נראית סולידית בהשוואה למתקפה של רוכשי סופגניות ב"ביסקוטי".

אז חג חנוכה משמח לכולכם. לא לשכוח להדליק נרות חנוכה, עדיף משמן זית זך, כדי להדר במצוות הדלקת נר חנוכה ואם אתם מוכרחים לאכול את הסופגנייה הכי טעימה והכי מדליקה בעיר, לכו ל"ביסקוטי" - וגם אז, רק בבוקר השכם!